טענת חריגה מחוק בבקשה להיתר בנייה

ביום 20.07.21 התקבלה תשובת משיבה 2, במסגרתה הוסבר, כי ההיתר תואם את הוראות התב"ע. העותר דחה את הדברים מכל וכל בפנייה מיום 29.07.21, וביום 3.08.21 הוא הגיש ערר למשיבה 1, בו ביקש להורות על ביטול היתר הבנייה או התלייתו, בכל הנוגע לבנייה שסותרת את הוראות התב"ע. ביום 5.08.21 הגיש העותר גם בקשה דחופה להתליית ההיתר והפסקת עבודות בחלק שחורג מהתב"ע. ביום 8.08.21 הורתה יו"ר משיבה 1 למשיבות להגיש מענה לבקשה להתליית ההיתר עד ליום 11.08.21 וקבעה כי הדיון יתקיים למחרת היום, ביום 12.08.21.

...

העותר הוא בעל דירה מס' 22 שבקומת הקרקע בבניין ברח' האייל 75 בירושלים (להלן: "דירת העותר"), ולטענתו, בניין מס' 11 הבנוי על מגרש 104 נבנה בחריגה מהגובה המותר, והתוצאה היא שהנוף מדירתו מוסתר על ידי בניין זה. בתמצית, מדובר בערר שהוגש ביום 3.08.21, בטענה כי על אף שההחלטה למתן היתר התקבלה ביום 11.04.19 וההיתר הוצא ביום 10.12.19, הבקשה ונספחיה לא פורסמו לשכנים בבניינים הסמוכים ועל כן רק עם התקדמות הבנייה גילה העותר כי הבינוי חורג מהגובה המקסימלי שנקבע בתב"ע, חריגה אשר הוגדרה בהוראות התב"ע, כך לטענת העותר, כסטייה ניכרת.

אכן, אין לאפשר מצב בו תועלה בבית המשפט טענה הסותרת טענה שהועלתה קודם לכן גם במסגרת הליך מנהלי (ראו: ע"א 8430/06 שבתאי נ' ספני (3.11.08)).

מכלול הנסיבות סביב העלאת הטענות במסגרת ההליך בנושא הפיצוי, בפרט כשבניגוד לטענת משיבה 1, לא ניתן פיצוי לעותר בגין הסתרת הנוף, מביא למסקנה כי אין מקום לעשות שימוש במסגרת זו בעילת ההשתק, לכאן או לכאן (השוו: ע"א 4170/14 כהן נ' כהן (14.01.16); בע"מ 2158/16 פלוני נ' פלונית (1.05.16); ע"א 135/16 המוסד לביטוח לאומי נ' רוזנטל (7.03.17); בע"מ 4224/04 בית ששון נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625 (2005)).

בשים לב לכל האמור העתירה נדחית.

לאחר מכן, ביום 20.6.18, פנה שוב במייל, וכתב כי לדעתו על הועדה לדאוג תחילה להיתר בנייה למבנה החממה, ורק לאחר מכן יש לפנות לועדה המחוזית בבקשה להיתר שימוש חורג בו. המהנדסת השיבה כי היא פועלת מול האדריכל מר גררה שטיפל ברשוי עבור הנאשם, ותעביר את כל המסמכים לועדה המחוזית.

...

כל הנימוקים הללו, מובילים למסקנה לפיה לא קמה לנאשם הגנה מן הצדק.

סיכומו של דבר אין חולק על כך שהנאשם המשיך בשימושים האסורים המפורטים בכתב האישום, גם לאחר כניסתו של הצו השיפוטי לתוקפו.

לפיכך, אני מרשיעה את הנאשם בשתי העבירות שבכתב האישום.

הועדה הביעה עמדה, שאם חריגות בניה בוצעו למעלה מ-5 שנים מיום הגשת הבקשה להיתר, יינתן אישור בכפוף לרישום הערה על אי התאמה מכוח תקנה 29 לתקנות המקרקעין [ניהול ורישום] ביחס לדירות שבהן קיימות חריגות בניה.

...

הבקשה למתן פסק דין שהגישו התובעים, והבקשה לסילוק התביעה על הסף שהגישו הנתבעים – נדחות.

סעיף 37(א) לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969 קובע כדלקמן: "כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לידרוש פירוק השתוף". לכל שותף קיימת הזכות לעתור בכל עת לפירוק השתוף בהתאם לחוק, ובהיעדר טענות חריגות, יש להעתר לבקשה זו. כפי שנקבע בפסיקה לא מכבר, הדרך הראויה לפירוק שתוף היא באמצעות חלוקה בעין.

לצורך כך, בשלב ראשון, ימונה מודד ושמאי מקרקעין מטעם בית המשפט, לבחינת האפשרויות הראויות לאופן חלוקת החלקה בעין, תוך היתחשבות בזכויות קיימות, במצב החזקה הקיים בחלקה, היתרים שניתנו לנתבעים לבנייה, וקביעת תשלומי איזון, ככל שנידרש ויהא בכך צורך, והגשת התכנית לאישור רשויות התיכנון.

...

סעיף 37(א) לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969 קובע כדלקמן: "כל שותף במקרקעין משותפים זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף". לכל שותף קיימת הזכות לעתור בכל עת לפירוק השיתוף בהתאם לחוק, ובהעדר טענות חריגות, יש להיעתר לבקשה זו. כפי שנקבע בפסיקה לא מכבר, הדרך הראויה לפירוק שיתוף היא באמצעות חלוקה בעין.

התוצאה התוצאה היא כי אני מקבל את תביעת התובעים לפירוק שיתוף שתיעשה בעדיפות ראשונה בדרך של חלוקה בעין.

הנתבעים ישלמו לתובעים, בגין ההליכים שנוהלו עד כה, הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ כולל מע"מ. את סכום ההוצאות ושכה"ט קבעתי, בין היתר, תוך התחשבות בהיקף ההליכים שנוהלו והסכומים שסביר בעיניי שהתובעים הוציאו לצורך ניהול ההליך עד כה. התשלום יבוצע בתוך 30 ימים מהיום.

לצד זאת נקבע בפסה"ד, כי בעת שאלקריף חתמו לבקשת לוי על הסכמה לבקשתו להיתר בניה שהוגשה לוועדה המקומית, ידעו הם כי היא חורגת מזכויות הבניה שנותרו במיגרש.

...

על רקע האמור הגיש לוי את תביעתו לבימ"ש קמא, בה תבע פיצוי כספי מהנתבעים השונים שצויינו לעיל, על בסיס עילות שונות - חוזיות ונזיקיות.

הוא הפנה בהקשר זה להוראות בפסה"ד בהן נקבע כי ככל שתידרש אורכה, היא תיעשה בתיאום מול רשויות התכנון, מבלי צורך להידרש לפניה לבהמ"ש. הוועדה המקומית טענה כי דין הבקשה נגדה להידחות, משלא הושת עליה בפסה"ד כל חיוב אופרטיבי בהקשר של המבנה הקיים, להבדיל מתשלום פיצויים ללוי.

למותר לציין כי ככל שלמבקשת טענות נגד פעולות הוועדה המקומית במישור סמכויות האכיפה הנתונות לה בדין, בידה לנקוט הליך מתאים בעניין זה. על יסוד המפורט, הבקשה נדחית.