ראשון לכל נידרש לשאלה אם "המנוח הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו מכוח סעיף 6(א) לחוק", שעניינה באיסור מצג שוא, במובחן מחובת הגילוי היזום המעוגנת בהוראת סעיף 6((ג) לחוק-
"6 (א) הציג המבטח למבוטח לפני כריתת החוזה, אם בטופס של הצעת ביטוח ואם בדרך אחרת שבכתב, שאלה בעיניין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו (להלן- ענין מהותי), על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלא וכנה"
והשיב עליה בקביעות הבאות:
הקלטת השיחה מהוה תחליף ראוי ולגיטימי לדרישת הכתב וזו האחרונה קוימה במקרה דנן, "אם כי, לא באופן המניח את הדעת ומתוך כוונה כנה, להסב תשומת ליבו של המבוטח לשאלות המהותיות שנשאל, ולתשובות שהשיב ולאשרן בחתימתו ובהצהרתו" (עמ' 22 לפסק הדין);
"המנוח לא קרא את אשר נידרש לחתום עליו, אלא חתם בהתאם להנחיותיה" של נציגת המכירות "בכל עמוד, היכן שכתוב "חתימה", דבר הנלמד, "בין היתר, ... לאור העובדה כי הפוליסה הונפקה "בזמן שיא" – דקות בודדות בלבד" (עמ' 22 לפסק הדין);
"לצורך עריכת ביטוח חיים, מחלת הסוכרת, ויתר לחץ דם", מחלות מהן סבל המנוח, הן "עניין מהותי, אשר יש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר, לבטחו" (עמ' 23 לפסק הדין);
"לא ניתן לקבוע ולו ברמה הנדרשת במשפט אזרחי כי המנוח ידע ידיעה של ממש, כי מדובר בעיניין מהותי אשר יש בו כדי להביא להתממשותו של הסיכון המבוטח" (מותו) ואף ספק "אם היטיב להבין כי יש במידע, אשר לא גולה על ידו, כדי להשפיע במידה כזו או אחרת על נכונותה של" המערערת "לבטחו וכיו"ב, על השפעת המידע כאמור על גובהם של דמי הפרמיה שיגבו ממנו עקב כך" (עמ' 23 לפסק הדין);
"תשובותיו של המנוח אינן מלאות וכנות ביחס לסוכרת וליתר לחץ דם" (עמ' 25 לפסק הדין);
בהנתן קביעות אלה ובטרם פנה לבחון השלכותיהן על התרופות העומדות למערערת, מצא בית משפט קמא להקדים ולהכריע בשאלה "האם תשובותיו הבלתי כנות ומלאות של המנוח, נתנו בכוונת מירמה", עליה השיב בשלילה, תוך שקבע:
קיים "קושי להצביע על מניע שלילי" להשגת כסוי בטוחי מצד המנוח, משהאחרון "כלל לא מודע לאלה: להיות העניין מהותי עבור הנתבעת [המערערת] וכמו כן, לאפשרות שהוא עשוי שלא להיתקבל כמועמד לביטוח או להיתקבל בעלויות גבוהות יותר, שעה שיחשוף בפני הנתבעת [המערערת] את המידע שהוסתר לכאורה", כל זאת מש"לא הוסבר" לו "דבר באשר לחשיבות המענה לשאלון אשר הוצג בפניו והשלכות הכרוכות בכך" (עמ' 27 לפסק הדין);
חזקה על המנוח "שלא התכוון להסתיר את המידע במכוון מהנתבעת [המערערת], לכל הפחות, ככל שהדברים אמורים באי גילוי של מידע מתועד ונגיש", זאת מש"קיימת הנחה סבירה כי אין למבוטח אינטרס מיוחד להסתיר את מצבו הרפואי, שכן, בעידן הטכנולוגי, מידע זה זמין בלחיצת כפתור" (עמ' 28 לפסק הדין);
המערערת לא עמדה בנטל ההוכחה, "ברף הוכחה הגבוה מהדין האזרחי";
לאור קביעה זו המשיך ובחן בית משפט קמא תחולת הוראותיו של סעיף 8 לחוק, אותם "סייגים המאיינים את תרופותיה של המבטחת" וקבע כי:
לעניין סעיף 8(1) - "מחדליה של הנתבעת [המערערת] בשלבי כריתת החוזה [אופן הקראת השאלון, העידר הסבר בדבר חשיבותו ושהשלכותיו, הסבת תשומת לב לחשיבות המידע] תרמו
כטענה חילופית, הוסיפה כי די בחתימתו של המנוח על הצהרת הבריאות ועל טופס אימות הפרטים, בהם קיימת היתייחסות 'מידע מהותי', לחובה למסור פרטים מלאים ונכונים ולהשלכות של הפרתה, כדי לקבוע כי המנוח היה "מודע למהותיות המידע שהתבקש למסור לצורך עריכת הביטוח וכי הוא מבין את ההשלכות של הסתרת המידע האמור".
15.2 כך גם טעה, לשיטתה, בית משפט קמא "כאשר לא קבע כי הופרה חובת הגילוי בכוונת מירמה", זאת בהנתן "מכלול העניינים שהוסתרו, מיגוון העניינים שהוסתרו, חשיבותם והשפעתם על אורחות חייו של המנוח" ובהנתן הוכחתו של "המניע השלילי שעמד ביסוד הסתרת המידע בכוונת מירמה". קבלת המשכנתא כקביעת בית משפט קמא הותנתה ברכישת הפוליסה, ובכך נעוץ המניע - "המנוח היה חייב לקבל ביטוח חיים ומהר".
עוד נטען כי הקביעה לפיה "לא מיתקיים יסוד המירמה מקום בו מבוטח לכאורה יודע שחברת הביטוח יכולה להוציא מידע רפואי בלחיצת כפתור" אינה עולה בקנה אחד עם מדיניות ציבורית ראויה ועם חובת הגילוי שמצא המחוקק להטיל על המבוטח, אשר אין מקום לאיינה "באמתלה של היתקדמות הטכנולוגיה"".
...
..איפה מה שאני צריך לחתום לך?
נציגת חברת הביטוח: לחתום לי זה בעמוד שלישי נראה לי מתחיל כל הסיטואציה" (תמלול עמוד 22 שורות 11-14);
"נציגת חברת הביטוח: חתימת המבוטח זה מה שרשום השם שלך, זה אתה. אני צריכה שם שתי חתימות" (תמלול עמוד 23 שורות 11-12)
נ.ר. מתבדחת עם המנוח ומצחקקת ללא הרף.
נוכח הנימוקים שנסקרו בחוות דעתה של השופטת יעקובוביץ, ונוכח אופן הטיפול בהצעת הביטוח לרבות הקראת השאלות והמענה להן כפי שפורט לעיל, אף אני סבורה כי חיובה של אלמנת המנוח להשיב את החלק ששולם לבנק - 203,878 ₪ (שקיזז את השיעור היחסי בהעמדת דמי הביטוח על 225%) יהא בלתי צודק.
במצב זה, אני סבור, כי המבטחת היתה רשאית במשפט להעלות את טענת המרמה כנימוק לדחיית תביעת האלמנה, אך היא לא היתה רשאית להעלות טענה זו כנימוק לתביעתה להשבת הסכום שהיא העבירה לבנק, וזאת מהטעם של חובת תום הלב, שהנחיות המפקח על הביטוח הנדונות כאן נגזרות ממנה (רע"א 10641/05 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' אסולין (4.5.2006), פסקה ד(6)).
