המבקש מיפרט לגבי כל אחד מימי השביתות, באילו אשכולות ואיזורים שבתו קוי התחבורה של המשיבה, ולגבי כל יום ויום הוא חוזר על טענותיו שלפיהן ההשבתה גרמה לו אבדן תמורה כספי ביחס לדמי הנסיעה ששילם עבור הכרטיס החודשי, והגיע ליעדו בעזרת שירותי הסעה של המשיבה באיחור משמעותי, או שנסע ברכבו הפרטי או בטרמפ, מה שגרם לו להוצאות רכב ודלק ולאבדן שעות זמן יקרות.
אני סבורה כי המבקש צודק בטענתו שלפיה התובענה עוסקת בעיניין שבין עוסק לבין לקוח וכי מיתקיים בעניינינו התנאי שבסעיף 1 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות, אך הצדק עם המשיבה כי כדי לידון בסעד ההשבה של דמי נסיעה ששולמו, משרד התחבורה הוא צד נחוץ בתובענה, הן כצד להסכם עם המשיבה כמפעילת קוי התחבורה, הן כמי שקבל את תמורת הכרטיסים מכל הסוגים ושילם למשיבה בהתאם לנסיעות שבוצעו בפועל.
כאמור לעיל, אני סבורה כי בקשת האישור שלפניי אינה מגלה עילת תביעה אישית למבקש, אף לא לכאורה, ואף בהנחה שטענותיו לעניין הקף הבקשה, שינוי חזית התביעה קבילות הראיות היו מתקבלות, לא היה בכך כדי לסייע לו. הנימוקים, עם זאת, שונים לגבי סעד ההשבה ולגבי סעד הפיצויים ולכן אפרט לכל אחד מהם בנפרד.
המבקש מרחיב בסיכומיו בנוגע לניזקי השביתה, וטוען כי המשיבה התעשרה ולא במשפט בכך שקבלה תמורה כספית מבלי להעניק שירותי נסיעה; בלי ששילמה שכר לעובדים השובתים; ובחיסכון של הוצאות הנסיעה דוגמאת בלאי ותחזוקה של האוטובוסים, דלק, קנסות ואגרות.
...
סוף דבר
לאור האמור לעיל, אני קובעת כי לא הוכח במידת הסבירות הנדרשת כי קיימת עילת תביעה למבקש, בהעדר בסיס עובדתי ומשפטי לטענותיו לפי העניין.
בנוסף לא שוכנעתי כי התובענה מעוררת שאלות מהותיות המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ולא שוכנעתי שתובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין.
משכך, הבקשה לאישור ניהול התובענה כייצוגית נדחית.