טענת הסנוור שלא נבדקה

לעניין טענת הסנוור שהועלתה מטעם המערער, קבע בית-משפט קמא, כי דוקא אם המערער סבל מסנוור ותנאי הדרך היו בעייתיים, היה עליו לנקוט משנה זהירות, אולם הוא לא עשה כן. בסופו של יום קבע בית-משפט קמא, כי המערער נהג ברשלנות, עת התקרב למעבר חציה, תוך שהיה על המערער לדעת כי הוא מתקרב למעבר חציה.

בית-משפט קמא קבע את קביעותיו, הגם שמדובר, לטענת המערער, בהנחות אשר לא נבדקו, ואף סתרו עובדות מוכחות שנמצאו בזירת התאונה, לרבות העידר סימנים ברכבו של המערער, והגם שקיימת רק עדות אחת באשר למיקומה של המנוחה על אי-התנועה.

...

נוכח כל האמור לעיל, מסקנתנו היא שיש לדחות את ערעורו של המערער על הכרעת הדין, ולהותיר את הרשעתו על כנה.

סבורים אנו, שבית משפט קמא הביא בחשבון את כלל השיקולים הרלבנטיים לקולא ולחומרא, וגזר הדין מאוזן היטב ואין בו כדי להצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור.

התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו מחליטים לדחות הן את הערעור על הכרעת הדין והן את הערעור על גזר הדין.

מאחר והעדה לא שוחררה על ידי, למרות בקשתה, ומאחר והעדה לא התייצבה בהמשך לדיון, ובנסיבות כמתואר הכריזה ב"כ מאשימה בשלב זה - "אלו עדי". פרשת ההגנה: הנאשם כפר באחריות לתאונה, וטען כי התאונה הייתה בלתי נמנעת מבחינתו מאחר ולטענתו סינוור במפתיע מאחור, ואיבד יכולת לראות את הכביש שלפניו, זאת סמוך לעיקול שמאלה בכביש.

תימוכין נוספים לגירסת ההגנה מצאתי במחדלי חקירה עליהם מצביע הסניגור המלומד ובמיוחד בעובדה כי טענת ההגנה האפשרית שהעלה הנאשם בעיניין הסנוור כלל לא נבדקה, לא נשלח בוחן לזירה בנגוד לנוהל את"ן (ת/8) המחייב יציאת בוחן לתאונה מסוג זה בתוך 72 שעות מההודעה עליה, התיק לא הוצמד בכל שלב לבוחן תאונות דרכים, המישטרה לא פעלה לאיתור עדת הראייה הולכת הרגל הנוספת שעמדה בתחנת האוטובוס, למרות שדבר קיומה היה ידוע מהרגע הראשון (ולראייה התייצבה בביהמ"ש באיחור ניכר כעבור יותר מ- 3 שנים).

...

סיכומו של דבר אני מזכה את הנאשם מחמת הספק, גם בגרם החבלות של ממש, אשר היה מזוכה מהם מחמת ספק זה, גם אם היה נמצא על ידי חייב באחריות לתאונה.

בשים לב לגרסתו האמינה של הנאשם הנתמכת בגרסת רעייתו שמצאתיה אמינה לא פחות, לאור הרושם המהימן שהותירו בי בעדויותיהם מעל דוכן העדים, וכן בהתחשב בחוות דעת מומחי ההגנה, הבוחן מר קוסטיקה, המחזקת את טענת הסנוור, וד"ר ליברטי, המטילה ספק בחבלות של ממש, אני קובע כי עלה בידי הנאשם בניהול הגנתו להרים את הנטל המוטל עליו, ולעורר ספק בגרסת המאשימה, ספק שהוא ברמה שמעל "ספק סביר". אין בכל העדים שהעידו מטעם המאשימה כדי לסתור את גרסת הנאשם או כדי לשפוך אור על הנסיבות שהביאו לאירוע התאונה, ומשכך אין מנוס אלא מלקבוע כי נטל ההוכחה בתיק זה לא הורם כדבעי על ידי המאשימה.

סיכומו של דבר הוא כי אני מורה על זיכויו של הנאשם מחמת הספק בכל עובדות כתב האישום (המתוקן).

המומחה היתייחס בחוות דעתו, בקצרה, לניסוי שדה הראיה וטען כי לא נערך בהתאם לתנאי התאונה, שכן הבוחן לא לקח בחשבון סינוור של כלי רכב שנסעו מול הנאשם ואת התאורה הלקויה במקום וקבע " יהיה זה סביר להניח כי הנהג מסנוור מאורות כלי הרכב ולכל הפחות הולכת הרגל נבלעת בין הפרישי התאורה-האורות מנגד". מסקנה זו של המומחה אינה מקובלת עלי.

באשר לסרטון שבנידון, מקובלת עלי גרסת ההגנה, לפיה, הפיענוח לא נעשה באופן מקצועי דיו וטוב תעשה המאשימה, אם תיקבע נוהל מסודר בכל הנוגע לטפול ופיענוח סרטונים, תוך שימוש באנשי מיקצוע מיומנים, שכן, כעולה מ-נ/2, היה על הבוחן לבדוק פרמטרים רבים של הסירטון, בטרם עשה בו שימוש על מנת לשחזר את התאונה ועם כל ההערכה למקצועיותו של הבוחן, לא ניתן לצפות ממנו לשלוט גם ברזי הטכנולוגיה הנדרשים ברמה שמצפה לה בית המשפט.

...

כפועל יוצא מכך, אי נקיטה בפעולה מסוימת (כגון בדיקת צמיגים), אפילו תוגדר כמחדל חקירתי- לא בהכרח תביא למסקנה כי שגה בית משפט קמא כאשר השתית את ממצאיו על הראיות הקיימות".

סיכומו של דבר, הנאשם התרשל בכך שלא הבחין מבעוד מועד בהולכת הרגל, אף שיכול היה להבחין בה ממרחק של 77 מטרים ולכן, לא האט נסיעתו, לא בלם רכבו ולא נקט בכל פעולה שהיא, עד לאחר שרכבו פגע בהולכת הרגל והעיפה על חזית הרכב והשמשה הקדמית.

לאור כל האמור לעיל, מצאתי את הנאשם אשם במיוחס לו בכתב האישום.

השיקולים שהביאו להסדר הם ראייתיים, הנאשם העלה טענה של סינוור , הטענה לא נבדקה, מדובר בפגיעה במעבר חצייה והבוחן לא ביצע שחזור של הולכת הרגל ושל הנהג עצמו, כך שבסופו של יום אני לא יודע כמה יש בחומר הראיות כדי לראות האם התאונה נמנעת.

...

אולם סבורני כי ענישה של פסילה בצירוף פסילה על תנאי וקנס היא כברת דרך שהלכה המאשימה לקראת הנאשם.

לפיכך אני דן את הנאשם לעונשים הבאים: קנס: אני מטיל על הנאשם קנס כספי בסך 2500 ₪ או 20 ימי מאסר תמורתם.

נטען כי בנוסף להליכה באלכסון, לא נילקח בחשבון כי ניתן לראות בסירטון כי המנוח חוצה את הכביש כשגבו מופנה בחלקו לכיוון נסיעת המערער, ואינו בודק לכל אורך החציה את מצב התנועה.

טענה ההגנה כי המערער סונוור ולא ראה דבר, נדחתה על ידי בית משפט קמא, ואכן, המערער לא טען דבר בעיניין זה, ואף העד וורונין טען בעדותו כי ניתן היה להבחין במנוח למרות תנאי החשיכה ששררו, בלא שהזכיר סנוור או נחקר בעיניין זה. התיזה שעלתה בעדותו של בן זקן בדבר מניעת סנוור בשל גדר ההפרדה שהוקמה על אי התנועה לאחר התאונה, נשללה על ידי המהנדס רום, והטענה הנוספת שעלתה על ידי בן זקן, בדבר "הבלעות" המנוח באור פנסי הרחוב, לא נטענה כלל על ידי ההגנה, שנצמדה לתרחיש של סנוור על ידי כלי רכב שלא ניראו כבר בסירטון בעת התאונה.

...

גם העד טייב אישר כי הוא "מעריך" שהמהירות היתה "באזור" ה- 60- 70 קמ"ש, ולא ניתן היה להגיע לפיכך, לקביעה ממשית בעניין המהירות על יסוד עדות זו. סופם של דברים שהממצא שקבע בית משפט קמא בעניין מהירות נהיגה של כ – 86 קמ"ש עובר לפגיעה במנוח מבוסס כראוי, ואין מקום להתערב בו. סבור אני כי יש לדחות גם את טענת ההגנה לעניין שדה הראיה לעבר המנוח.

שלא כדעת בית משפט קמא, סבור אני כי הרשלנות שנגלתה בדרך נהיגתו של המערער משמעותית מאד, ואף גבוהה.

דרור ארד-אילון, שופט סוף דבר: הערעור נדחה על כל חלקיו.