אל מול עדויות שני המעורבים, ולשיטת הסניגור - עמדו שלוש ראיות מרכזיות, שהן בבחינת ראיות אובייקטיביות המשתלבות האחת בשנייה ושוללות את כוונת הקטילה או הכוונה לגרום למתלוננת חבלות חמורות:
הראשונה - מצבה הרפואי של המתלוננת בתום הארוע.
נתנו דעתנו לטענת הסניגור, לפיה עדותה של המתלוננת הייתה דרמאטית באופן שאינו מאפשר לבסס, על יסודה בלבד, ממצאים עובדתיים, אלא שאין בידינו לקבל את הטענה, וממילא איננו סבורים כי יש בה, אף אם היינו נכונים לקבלה, כדי להשפיע על עמדתנו לפיה מדובר בעדות אותנטית ומהימנה.
...
עם כל ההבנה לטיעון, אין בידינו לקבלו.
באותו אופן יש להתייחס גם למסקנה בדבר העדר החלטה להמית, אותה מבקש הסנגור להסיק מעדותו של השכן קסלר, לפיה עם ירידתו לזירה, הבחין בנאשם כמי ששכב על המתלוננת ללא ניע ומבלי שביצע פעולות דקירה כאלה ואחרות, שיכול היה לבצע, עוד טרם ניגש אליהם.
על בסיס אותו רציונל, ראינו לדחות את טענת הסנגור, שהועלתה בשולי סיכומיו, לפיה ניתן להסיק מעדות השכן קסלר, על קיומה של הגנה בדבר "פטור עקב חרטה".
אף אם לטעמנו, די בעובדה כי הטענה במקרה דנן, אינה מתבססת על עדות "המתחרט" (שמסר גרסה אחרת לחלוטין) כדי להוביל לדחייתה, ראינו לציין את הדברים הבאים: (א) הפסקת ניסיונות החיתוך והדקירה רחוקה לטעמנו מלשקף חרטה, וממילא כפי שפורט לעיל, אינה קשורה אליה; (ב) הסכין חולצה מידו של הנאשם על-ידי השכן קסלר שהגיע לזירה והתקרב אל הנאשם, תוך צעקות "מה אתה עושה תעזוב אותה" ואין עסקינן בסיטואציה בה הנאשם שמט את הסכין מיוזמתו, כך שגם מהתנהלות זו - לא ניתן ללמוד על קיומה של חרטה כלשהי.
