טענת הטעיה ומצג שווא בהתקשרות עם רשת חנויות

בתצהיר היתנגדותה, טענה הנתבעת כי: היתקשרה עם התובע על מנת שיספק לה מוצרים וחומרי גלם ליצור גלידות בהכנה עצמית וכי התובע הטעיה אותה באופן המפורט: כשהציג עצמו כבעל גלידריה בכרמיאל ויצרן גלידה מוכשר וכן בכך שלא הזכיר כי יש לו שותף בשם שולי.

עוד הוסיפה הנתבעת כי השיקים בוטלו, אך בד בבד שולם על ידה סך של 12,000 ₪ וכי התובע הבטיח לה שהשיקים יוחזרו לה. בתמצית, טענותיה של הנתבעת הנן לפיכך – טענות לכישלון תמורה מלא וכן להטעיה ומצגי שוא בעת כריתת ההסכם.

ההסכם מתמצה למעשה ב"הואיל" הראשון והרביעי בהסכם: " הואיל והחברה הנה בעלת ניסיון וידע בנוגע לייצור, שווק ומכירת גלידה, מוצרי מזון מוכן וכיוב'" וכן: "הואיל והזכיין מודע לערכם של ידע החברה וטיב מוצריה, פנה לחברה בהצעה לקבל את הרשות להפקת גלידה בהתאם לנוהלי החברה ורשת החנויות ותחת הסימן המסחרי". אדגיש כי אין לקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה כאילו הוטעתה ביחס לכך שמדובר ב"חברה".

...

"יש לדחות את תביעת התובעים משום שמדובר, אם בכלל, בטעות בכדאיות העסקה וטעות זו אינה מתרצת (סעיף 14 (ד) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973). בית המשפט נוקט בגישה של התערבות מצומצמת בחופש החוזים כשמדובר בחוזים מסחריים בין אנשים מבוגרים ובני דעת שהתקשרו לתועלתם המסחרית. טעות במחיר היא טעות בכדאיות העסקה (ע"א 838/75 ספקטור נ. צרפתי, פ"ד לב(1) 231; ע"א 280/87 קופלמן נ' בינקין, פ"ד מג (2) 753). הנתבע יכל להציע כל מחיר שבעולם. התובעת היתה צריכה לעשות, מיוזמתה, בדיקת נאותות של החברה בטרם התקשרה עם הנתבעים. לא היתה טעות, אלא עצימת עיניים של התובעת. התובעת לא היתה חסרת ניסיון בתחום התיירות.

טענת הנתבעת כי בצד ביטול השיקים שילמה לתובע סך של 12,000 ₪, לא רק שלא הוכחה ולא גובתה בכל ראיה לפירעון (כגון תדפיסי חשבון בנק, קבלה מהתובע, או כיוב'), אלא שמימלא לא ניתנה לנתבעת רשות להתגונן בטענה זו. ראה בהחלטת כב' הרשמת מיום 29.3.13- "באשר לטענות הנתבעת לקיזוז, תשלום שלטענתה ביצעה על סך 12,000 ₪, בתקופה בה התובע לא סיפק לה סחורה, אלו טענות שנטענו ללא פירוט כמתחייב מההלכה הנוהגת, ללא כל ביסוס ואסמכתא על כן נדחות". לאור האמור, לא הייתה הנתבעת רשאית כלל לטעון בסיכומיה לעניין פירעון השיק ע"ס 3,862 ₪ שכן לא ניתנה לה רשות להתגונןן בטענת הפירעון.

לאור כל האמור, אני מקבלת את התביעה, למעט ביחס לשיק מס' 0074 על סך 3,455 ₪ אותו יש להפחית מסכום החוב.

לפניי בקשה לתיקון כתב התביעה, בה עותרת המבקשת לתקן את סכום התביעה לסך של למעלה מ- 1,768,000 ₪ (הסכום המפורש לא הוברר) ואף את עילת התביעה (לכלול טענת הטעה), בשל ממצאים חדשים, שלטענתה, התגלו לה לאחרונה, וכן לאור פסק דין שניתן בהליך אחר בעיניינה של גב' גלית יעקובי, ממנו עולה, לטענתה, שהיא זכאית לקבלת עמלה ממכירות מוצרי הרשת ברשת "מגה" במערב ראשל"צ. לבקשה עצמה לא צורף כתב תביעה מתוקן כמקובל (ועל כן לא ניתן לדעת בודאות את סכום התביעה והנ"ל נלמד מרכיבי הפצוי הנזכרים בבקשה), והיא נתמכה בתצהיר לקוני של מנהל המבקשת, מר מרדכי שירם, שלא פרט את כל הטענות שבבסיסה.

המבקשת טוענת בבקשתה כי התברר לה מדוחות כספיים מבוקרים שהועברו אליה במסגרת תביעתו של הזכיין הקודם (רזון), שמדובר בחנות בהפסדים, והמשיבה הסתירה ממנה מידע זה בזמן אמת, ולכן המשא ומתן שניהלה עימה נוהל בחוסר תום לב. עיון בכתב התביעה הנוכחי מראה כי המבקשת כבר העלתה טענות בדבר מצגי שוא מצד המשיבה (ראה סעיף 55 לכתב התביעה) ואף עילת ביטול מחמת הטעה הקשורה במצגים בדבר הרווחיות של העסק (ראה סעיף 28 ו- 54 לכתב התביעה).

בנוסף, לא הוברר הבסיס המשפטי להוספת סעד כספי להשבת מלוא הסכומים ששולמו בעד המלאי, בסך 1,000,000 ₪ (בסכום זה נכללים דמי הזיכיון), שכן ככל שמדובר בתשלום בגין מלאי שרכשה המבקשת מהרשת, הרי שגם אם תוכחנה טענות המבקשת בדבר מצגי שוא, הרי שהמבקשת אינה זכאית להשבת מלוא הסכום ששילמה בעד המלאי, שהרי אין חולק כי סחורה זו (או לכל הפחות חלקה) נמכרה והתקבולים השתלמו לידי המבקשת (והמלאי שנותר נילקח בחשבון לצורכי ההיתחשבנות הסופית בין הצדדים למעט המחלוקת בדבר 63,000 ₪ נשוא התביעה המקורית).

ההסכם היתייחס לתקופות הרלוואנטיות הקשורות בכך שהזכיינים באותה תקופה החלו את ההיתקשרות כשהרשת לא מכרה את מוצריה ברשת מגה וביקשה לשנות את תנאי החוזה עם הזכיינים אותה עת ולאפשר מכירת המוצרים באופן זה ונדרשה לתת להם פיצוי בגין שינוי זה (ראה סעיפים 47, 50-51 לפסק הדין הנ"ל).

...

לאור האמור, אני דוחה את הבקשה.

נוכח דחיית הבקשה, אני מחייב את המבקשת בהוצאות המשיבה בסך של 4,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח החלטתי לב"כ הצדדים ניתנה היום, כ"א סיוון תשע"ו, 27 יוני 2016, בהעדר הצדדים.

לטענת התובעים, הוא למעשה ה"אני האמתי" של הרשת, "הקברניט הבלעדי" שלה, "הזרוע המבצעת, המכוננת והמחוקקת" של הנתבעת 2 והוא זה שהעניק לזכיינים התחייבויות הסכמיות בשם הרשת, הציג בפניהם מצגי שוא רשלניים שגרמו להם להיתקשר עמו ועם הנתבעת 2 בהסכמי הזכיינות, שעלו לתובעים בהפסדים ניכרים ומצטברים, בעודו מפיק התעשרות פסולה על חשבונם.

גור ציין בהודעה זו, בין היתר, כי: "הרווח הגולמי המופיע בתרחיש רווח הינו 35% אבל אני מניח שתוך פרק זמן קצר תעבוד כבר על 40% ותוך חצי שנה על כ 45-50% (עקב הוספת ליינים פרטיים של ייבוא) בכל מקרה החנות ברמת גן- עובדת כבר היום על כ 40% ויותר של רווח גולמי.". לאחר שעיינתי באופן מעמיק במסמכים שהוצגו בפניי, אני סבור כי יש לדחות את טענת הזכיינים לטעות / הטעייה, תוך הצגת מצגי שוא טרום חוזיים בהתבסס על המקורות שפורטו לעיל.

. 15.2 הזכיין מתחייב כי במהלך תקופת הסכם זה, וכן 24 חודשים לאחר סיום ההסכם מכל סיבה שהיא לא ישדל או ינסה להשפיע, בין במישרין ובין בעקיפין, בין בעצמו ובין באמצעות אחר, על כל עובד, ספק או לקוח קיים או פוטנציאלי של החברה או רשת החנויות שלא להיתקשר עם החברה או עם רשת החנויות או להפסיק או לא לחדש היתקשרות קיימת.

...

לאור האמור לעיל, אני דוחה את דרישת הרשת להורות לזכיינים לחדול באופן מידי מהפעלת החנויות במקומן המקורי ואני מאפשר לזכיינים להמשיך להפעיל את חנויותיהם מחוץ לרשת ובנפרד מהסכמי הזיכיון.

כמו כן, אני סבור כי יש להפחית מסכום הפיצויים בגין דמי הזיכיון, שיעור של 50% על פי הערכה ואומדנה, לנוכח העובדה שלא הוכח בוודאות כי מחזורי העבר של החנויות היו נשארים בעינם עד לתום תקופת הזיכיון (למשל עקב ירידות כלליות של מכירות בחנויות, העדפת קניה דרך האינטרנט וכד') ולנוכח העובדה שהרשת לא עמדה בנטל הקטנת הנזק הקבוע בסעיף 14(א) לחוק התרופות, היות ולא הוכח בפניי, כי הרשת פעלה לצמצום הנזקים הנטענים, לרבות על ידי התקשרות חלופית עם זכיינים חדשים בסמוך לאחר ביטול ההסכמים או עוד קודם לכן, משהחל המשא ומתן בין הצדדים בניסיון לפתור את הסכסוך (לכל המאוחר בראשית שנת 2013).

בנוסף, לא הוכח כי הזכיינים השתמשו במוניטין הרשת לאחר ביטול ההסכמים, היות והם חדלו מלהשתמש בשלטים של הרשת וכאמור, קיים הבדל משמעותי בין הלוגו של רשת "זולו" לזה של רשת "פט ביי". סוף דבר לאור האמור לעיל, התביעה העיקרית נדחית ברובה ומתקבלת רק לעניין טענת התובעים לחוזה אחיד וביטול סעיפי מנגנון ההיפרדות ואיסור התחרות.

התובעת הפרה את התחייבויותיה בחוזה ונהגה בחוסר תום לב, שכן לא רק שההסכם עימם עמד בסתירה להתקשרות עם משכירת הנכס של החנות החדשה, אלא שזיקתה העסקית לרשת "רב קט פיפו" התפוגגה עם החלטתה לחסלה ולפתוח רשת אחרת במקומה.

בסעיף 9 להסכם החזרת הזיכיון הוצהר באופן מפורש שלנתבעים אין טענה או תביעה מכל סוג – לא נגד התובעת ולא נגד מי מטעמה ובכלל זה גם מר כץ. עד להגשת הבקשה לרשות להיתגונן לא נזכרה טענה בכתב לעניין הטעה ומצגי שוא – לא לפני ולא תוך כדי ניהול הזיכיון וגם לא לאחריו.

...

סיכום כפי שעלה מההסדר הדיוני אין התובעת צריכה להוכיח את סכום תביעתה ולכן תביעתה מתקבלת.

אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת סך של 439,096 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, 12.11.2009, ועד לתשלום המלא בפועל.

בנוסף, אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת את הוצאות המשפט ובנוסף שכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪.

התביעה שבפניי עוסקת בטענות הטעה ומצג שוא אשר לטענת התובעים הוצג להם במסגרת התקשרותם עם הנתבעת, שהנה מפעילת רשת חנויות "אפרודיטה" לממכר לבני נשים (להלן: "הנתבעת" או "אפרודיטה").

...

לטענת הנתבעת, עובר לחתימת ההסכם הצהירו התובעים כי אכן ערכו את בדיקותיהם, ומצאו כי החנות היא לשביעות רצונם, ורק אז חתמו על הסכם הזיכיון, ועל כן דין התביעה להידחות.

המסקנה מכל האמור לעיל היא, שאילו קיבל בית המשפט את טענת ההגנה של התובעים לפיה הוטעו על ידי הנתבעת, הייתה תוצאתו של פסק הדין שונה בתכלית, וממילא היה בכך כדי להשליך על שאלת תוקפו של הסכם השכירות ועל זכותה של חברת הניהול לקבל את מלוא התשלומים הנובעים מאותו הסכם.

אלא שגם טענה זו דינה להידחות; על אף שהכלל בדבר מעשה בית דין חל על בעלי דין להם היה יומם בבית המשפט בהתדיינות הראשונה, מכירה הפסיקה בהרחבת הכלל גם על "חליפים" לבעלי הדין המקוריים, כאשר נמצאת להם "קרבה משפטית" לאחד מבעלי הדין.

לאור כל האמור לעיל, ומשמתקיימים כל התנאים לתחולתו של השתק פלוגתא, אני קובעת כי פסק הדין שניתן בתביעה האחרת הכריע במחלוקת בין הצדדים ויצר מעשה בית דין והשתק, באופן המונע בירורן של אותן הטענות, ומשכך - ואני מורה על דחיית התביעה.