טענת הטעיה והפרת חוזה בשירותי החזרי מס

הגדרת הקבוצה : " כל לקוחות המשיבים ששלמו למשיבים בעבור שירות שהובטח להם לרבות איתור כספים ו/או החזרי מס, והשירות לא סופק להם בכלל ו/או במלואו". העילות קיום מו"מ לקראת חוזה וחוזה שלא בתום לב ובנגוד לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973; הפרת החוזים וההסכמות; הטעה לפי סעיף 2 בחוק הגנת הצרכן תשמ"א -1981 והפרת סעיפים 4 ב' ו 5 לחוק הגנת הצרכן לעניין זהות העוסק; הפרת סעיף 2 בחוק הפיקוח על שירותים פינאנסיים, ייעוץ שיווק ומערכת סליקה פנסיוניים, תשס"ה-2005; רשלנות והפרת חובה חקוקה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]; ועשיית עושר ולא במשפט לפי חוק עשיית ולא במשפט , תשל"ט -1979.

...

לא הונח בתביעה זו בסיס לעילות להרמת מסך, ומשום כך אני דוחה את בקשת האישור כלפיו.

" לאחר שעיינתי בבקשת האישור, בתשובה לה ובתגובה, ולאחר שנשמעה חקירתם של המבקשת ושל מר שרון, ואף הוגשו סיכומים בכתב של שני הצדדים – סבורני כי המבקשת עומדת בכל אחד מן התנאים הנ"ל, ועל כן אאשר את התובענה הייצוגית.

לנוכח האמור לעיל אני סבורה כי קיימת שאלה של עובדה ושל משפט שהיא משותפת למבקשת ולחברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שתוכרע לטובתם.

ניהול התביעה בדרך הולמת ובתום לב מאופן ניהול בקשת האישור לא ראיתי לחשוש שמא ניהול התביעה לא יעמוד באמות המידע של הוגנות ותום לב. סיכום אני מאשרת את התובענה הייצוגית.

עם זאת, השתכנעתי, כי מדובר בהתקשרות שיסודה בהטעיה – הן בשל הסטייה בין השרות שתואר במצגים קדמו להתקשרות ובין השירותים המנויים בהסכם שנשלח לחתימת התובע (ואשר, לא למותר לציין, עונה להגדרה "חוזה אחיד" לפי חוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982), והן בשל הטעיית התובע במהלך קיום החוזה, כאילו הכספים שאותרו עבורו, הם כספים "אבודים", תוך מתן מענה-לכאורה לציפיית התובע, כי שילם מס ביתר וכי מגיע לו החזר מס. היתנהלותה המטעה של הנתבעת 1 עולה גם כדי הפרת חובת תום הלב, הן בשלב המשא ומתן, הן בשלב קיום החוזה.

...

סוף דבר התביעה מתקבלת.

הנתבעים, ישלמו לתובע יחד ולחוד, סך של 11,260 ₪ בגין הכספים שנגבו מידיו, ועוד סך של 3000 ₪ בגין טרדה ועגמת נפש (בשולי הדברים יצוין, כי ראיתי לנכון להפחית את הסכום שנתבע בגין רכיב זה, בשל האחריות שיש לייחס לתובע, כבגיר עצמאי החותם על הסכם ומסמכים נלווים - למעשיו ולנפקויותיהם).

נוכח חזרתיות התנהלות הנתבעים, במקרה זה ובמקרים נוספים, וכפי שנעשה אף בעניין בר און הנ"ל אני מורה על העברת עותק מפסק הדין לממונה על שוק ההון, הביטוח והחיסכון משרד האוצר.

כן נטען להטעיה לפי חוק הגנת הצרכן, התרשלות והפרת חובות חקוקות.

המשיבה הוסיפה כי המבקש טען להחזר מס נמל ששולם עבור שרותי הנמל בוינה, מבלי שטען לדין החל, שהוא דין זר ונדרשת חוות דעת להוכחתו.

המשיבה הוסיפה וטענה שאין הפרת חוזה בעניינינו, אף לא הטעה לפי חוק הגנת הצרכן.

...

הגם שמקובלת עליי עמדת השופט גרוסקופף בענין כהן נ' אל על בחלקה העיקרי, המתייחס לחובת הנאמנות ולחובת ההשבה, לא אוכל בשלב זה להצטרף לעמדתו כי הדין הישראלי יחול גם על מסי נמל שאמורים היו להשתלם לרשויות חו"ל (פסקה 37 רישא).

סיכום כאמור לעיל, בהעדר עילת תביעה אישית, הבקשה לאישור תובענה ייצוגית נדחית.

בנסיבות הענין לא ראיתי מקום להיעתר לבקשת ב"כ המבקש להחלפת מבקש בשלב זה. המבקש ישלם למשיבה את הוצאות הדיון, בסכום כולל של 36,000 ₪.

העסק מציע ללקוחותיו מבחר שירותי החזר מס, מיצוי זכויות רפואיות אל מול הרשויות וחברות הביטוח, לווי וייצוג בועדות הרפואיות ובהליך לקביעת קצבת נכות אל מול המוסד לביטוח הלאומי וכן איתור כספים בקופות גמל, קרנות פנסיה, קרנות הישתלמות, בטוחי חיים ומנהלים וכיו"ב ("השרות" ו"איתור כספים" בהתאמה).

לשיטתו, הצרכנים הבינו את משמעות הסכם ההיתקשרות וחתמו עליו מרצונם, אלא שלאחר זמן ניסו למצוא סיבות להפר את ההסכמות בטענה שהוטעו.

ביחס להפרות הפרטניות הנטענות, טענה הרשות כי הסכם השרות הנו כסות להטעיית הצרכן במהות העסקה, שכן הצרכנים הוטעו כבר במסגרת השיחה הטלפונית הראשונית שקיימו עם הנציג.

...

עוד שוכנעתי כי המערער עמד לכאורה בתנאי נוהל "דרישות למילוי סעיף 5 לתקנות הגנת הצרכן (הפחתה של סכומי העיצום הכספי), התשע"ה-2014", אשר קבע מהי הפרוצדורה ומהם המסמכים הנדרשים להגשה במסגרת בקשה להפחתה מכוח תקנה 5.

כללו של דבר, החלטת הרשות שלא להיעתר לבקשת המערער להפחתה מכוח תקנה 5 לתקנות ההפחתה סבירה ומידתית בנסיבות העניין, ולא מצאתי להתערב בה. סוף דבר הערעור ביחס להפרות בדבר חובת הגילוי אינו מתקבל והעיצום הכספי שהוטל בגין אותן הפרות יותר על כנו – 7000 X 46 = 322,000 ₪.

בקביעת שיעור ההוצאות ושכר הטרחה הבאתי בחשבון את העבודה שהערעור נדחה ברובו, את פרק הזמן שארך, את מספר הדיונים שהתקיימו ואת המשאבים שנדרשו לניהולו.

המשיבה, חברת אסטרל תיקשורת בע"מ, הנה חברה המיתמחה בהענקת שירותי סיוע לבקשות לקבלת החזרי מס. במסגרת תביעתה טענה המשיבה כי נחתם הסכם היתקשרות בינה לבין המבקשת, לפיו היה עליה לטפל בקבלת החזרי מס עבור המבקשת לשנים 2017-2012, בתמורה לעמלת פתיחת תיק בסכום קבוע מראש ועמלה בשיעור של 23% בתוספת מע"מ מתוך כל סכום שיתקבל כהחזר מס. נטען כי המבקשת קיבלה החזר מס בסך 5,822 ש"ח, אך נותרה חייבת למשיבה סך של 1,567 ש"ח. כמו כן, נתבע פיצוי מוסכם בגין הפרת ההסכם בסך 600 ש"ח. בהתנגדות שהגישה, טענה המבקשת כי המסמכים שצרפה המשיבה לתביעה זויפו, והכחישה קיומו של כל חוב.

בית המשפט הוסיף כי העובדה שניתן פסק דין בהליך מושא בקשת רשות העירעור לא צוינה בבקשה, כי פסק הדין לא צורף לבקשה, ושיש בכך "משום הטעה לכאורה של בימ"ש זה". ביום 16.4.2023 הגישה המבקשת בקשה לעיון חוזר בפסק הדין מיום 29.3.2023.

...

בהחלטה מאותו היום קבע בית המשפט (השופט א' נאמן) כי: "לא הבינותי הנטען בקשר למניין הימים. בפסק דיני כלל לא התייחסתי למניין ימים... מכל מקום אין בקשה זו מגלה כל עילה ל'עיון חוזר' בפסק דיני ומשכך הינה נדחית". מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה, וזאת מכוח סמכותי לפי תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

סיכומו של דבר: הבקשה נדחית.