טענת הוצאת דיבה עקב האשמות כוזבות, המזכה בפיצויים

עוד טען התובע כי הנתבעת הוציאה דיבתו רעה בהטחת האשמות כוזבות אודות טעויות שנעשו לכאורה על ידו ובטענה כי הוא "מפזר רעל בחברה". לטענת התובע בעצם זמונו לשימוע, אי בירור תלונתו כראוי, היתעלמות מבקשותיו החוזרות והנישנות, העלאת טענות כוזבות כלפיו מהוים הפרה של חובת תום הלב ביחסי עבודה ומצדיקה פיצויים בגין הפרת חוזה ההעסקה בין הצדדים.

כך לדוגמא בשים לב לסוגיה של היתנכלות בחוק למניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998, ובחוק שויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988; בהתאם לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965; וכן באמצעות הכרה בהתפטרות עקב נסיבות היתעמרות בעבודה כהתפטרות המזכה בפיצויי פיטורים (לפי סעיף 11(א) לחוק פצויי פיטורים, התשכ"ג-1963) ובאמצעות השתת פיצויים על המתעמר בגין עגמת נפש.

...

] נוכח האמור גם התביעה לפיצויים לפי חוק איסור לשון הרע נדחית.

נוכח האמור, ובהתאם להלכה לפיה ערכאה שיפוטית לא תדון בעניינים בעלי אופי אקדמי-תיאורטי, לא מצאנו להידרש למחלוקת בין הצדדים בעניין זה. ככל שהנתבעת לא עשתה כן עד כה תשלם לתובע את עלות ההכשרה, בערכי נטו, בהתאם להסכמתה וזאת בתוך 30 ימים.

סוף דבר לסיכום, למעט האמור בעניין השבת עלות ההכשרה, התביעה על כלל מרכיביה נדחית.

התביעה שלפניי ותמצית טענות הצדדים טענות התובעים בכתב התביעה חוזרים התובעים על הטענות שהעלו במסגרת הליך ההטרדה ומוסיפים וטוענים, כי ההליך הקודם הנו הליך סרק שהגישו הנתבעים בכוונת זדון, תוך שימוש לרעה בהליכי משפט, הסתמכות על תצהירים כוזבים ועדויות שקריות, וללא ביסוס בראיות כלשהן, והכל במטרה להזיק לתובעים, לפגוע בשמם הטוב ולהוציא מהם פיצויים שלא כדין בגין ניזקי רטיבות, שלפי הנטען, נגרמו לדירות הנתבעים עקב שפיכת מים מטונפים ע"י התובעים.

אופן הצגת התובעים לטענת לשון הרע כמתואר לעיל, אינו עולה בקנה אחד עם דרישת הפסיקה: "כאשר מדובר בהוצאת דיבה, המילים (או המעשה, לפי העניין) מהוות את הבסיס העקרי להקמת העילה, ובלעדיהן אין. על כן, כבר נקבע, כי התובע על פי החוק אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא דיבתו, ועליו לציין בכתב תביעתו את "פירוט המילים, בכתב או בע"פ, בהן השתמש התובע" ואשר מולידות לטענתו את עילת התביעה .

על בית המשפט לבחון היטב את ההקשר והנסיבות שבהם נאמרו הדברים ואם יתברר שאלה נאמרו בעידנא דריתחא הנטייה תהיה שלא לראות בדברים משום לשון הרע, שכן, לדברים הנאמרים בשעת כעס וחימה אין השפעה על הבריות והנוכחים מבינים כי אכן נאמרים הדברים כהתפרצות רגשות זעם על רקע סיכסוך כזה או אחר.

בע"א 2617/00 מחצבות כינרת (שותפות מוגבלת) נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבניה נצרת עלית (30.06.05) נקבע כי "מעצם ההפסד בדין אין נובע כי ההליך היה מלכתחילה שגוי ובלתי מוצדק [...] הטלת האחריות בדיעבד תוך ייחוס האשם מלכתחילה היא בעייתית [...] ברוב המקרים לא יהיה ניתן לקבוע כי בעצם ניהול ההליך נהג בעל הדין באופן לא סביר ולא הוגן". לפיכך, על מנת להצליח בתביעה מכוח עוולת הנגישה, על התובע להוכיח שהנתבע פעל בזדון, שהנתבע ידע שאין בסיס עובדתי להאשמה, שהמניע שדחף אותו היה רצון להרע, להזיק ולפגוע ולא הרצון לשמור על החוק.

איני מקילה ראש בצו ההטרדה שניתן נגדם, ואולם מכל הטעמים שמניתי לעיל, וגם עניין של מדיניות משפטית, אין צו זה יכול להצמיח עילת תביעה מכוח עוולות נזיקיות או לזכות את התובעים בפיצויים.

...

סבורני כי הליך מניעת הטרדה מאיימת לא נכנס לגדר הוראת סעיף 60 לפקודה, ובהקשר זה אין עוולת הנגישה חלה על הליכים מכוח חוק מניעת הטרדה מאיימת, מאחר והחוק הנ"ל אינו מגדיר "הטרדה מאיימת" כעבירה פלילית, ואף לא כעוולה אזרחית, והוא מתמצה במתן סעד אזרחי לקורבן/הנפגע (ראו: החלטת כב' הרשמת ש' ליבוביץ, מבית המשפט העליון, לפיה הליך הטרדה מאיימת הוא הליך אזרחי, וזאת בנוגע לסיווגו של ההליך במסגרת בקשה לפטור מאגרה; רע"א 1282/06 קריספי נ' אבוטבול (07.06.2006)).

על מנת להוכיח עוולת הנגישה, יש להוכיח כי פעולות הנתבעים נעשו בזדון ובמטרה להזיק, ברם התובעים לא עמדו בנטל זה. סיכומה של פרק זה - התובעים לא הוכיחו כי התקיימו יסודות עוולת הנגישה, הן ביחס להגשת התלונה במשטרה והן ביחס להליך ההטרדה, ולכן דינו של חלק זה בתביעה להידחות.

סוף דבר לשיטה אחרונה, התביעה נדחית בזה.

המומחים לא סיפקו מענה להיתנהגות הקטינה והטילו את האשמה בקיום קונפליקט בין ההורים, כאשר התרשמותם מההורים והקטינה היא מבלי שבחנו את הראיות ובחוסר מקצועיות.

ניסיונותיה לחבל בקשר ביניהם התבטאו גם בניסיונה להדיר את שם משפחתו משם מישפחת הקטינה, ובתלונה כוזבת שהגישה נגדו.

בסיכומי התשובה טען, שיש לקבל את התביעות במלואן ולפסוק לזכותו הוצאות משפט ריאליות בהיתחשב בהתנהלות הנתבעת שהביאה להליך ארוך ובריבוי הבקשות שהגישה.

(( (תמ"ש (ראשל"צ) 17772-01-10 פלוני נ' אלמונית ( 11.11.13 פיצוי - לאחר שנימצא כי היה פירסום, ובתוכנו היה משום הוצאת לשון הרע כנגד התובע, יש לבדוק האיזון הנכון לעניין הפיצויים.

₪ 8, וביחד 6,000 ,7 ,4 ,3 ,2 , של 1,000 ₪ עבור כל אחד מהפרסומים: לעניין פסיקת הוצאות, לאחר שחלק מהעתירות נדחו ברם נתקבלה העתירה בגין לשון הרע בפייסבוק לרבות פיצוי כספי, נקבע כי הנתבעת תישא בהוצאות התובע ובשכ"ט עו"ד (היה .

...

תמצית טיעוני הנתבעת לטענת הנתבעת, את התביעה "בעניינה של קטינה", הגיש שלא בהתאם לתקנות, לא הפריד בין עילות התביעה כנדרש, ותבע סעדים שלא ניתן להעתר להם כאן.

לסיכום ובשקלול כל האיזונים שפורטו, נמצא לחייב את הנתבעת, לשלם לתובע פיצוי בסך .

לסיכום, בהתאם לחוק השמות ולהסכמת ההורים ניתן לקטינה שם משפחתם של שני ההורים.

התביעה נדחית.

לטענתו של התובע, מדובר במסע נקמה מצד הנתבע לאחר שהאחרון פוטר על ידו, ומכאן הוא מפרסם בשמו המלא או בכינויים חליפיים האשמות חמורות וכוזבות, והכל בנגוד להוראות חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק לשון הרע").

בחינת הביטוי תיעשה על פי מובנן הטבעי והרגיל של המילים שפורסמו (ע"א 723/74 הוצאת עתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל בע"מ ואח' פ"ד לא(2) 281 , בעמ' 300).

מצד אחד הפכה רשת האינטנרט למקום קל ומהיר להבעת דיעות כאשר כתיבת פוסט ברשת חברתית היא אכן פירסום כמובנו בחוק לשון הרע, ומכאן שקמה עילת תביעה ככל שיש בו משום לשון הרע, אך מנגד "יש לאשר פרשנות מרחיבה ביחס לחסינויות ולהגנות ולהקלות המנויות בחוק כך שיצמצמו את חבותם של מי ששיתפו ביטויים ברשתות החברתיות (ר' רע"א 1239/19 יואל שאול נ ' חברת ניידלי תיקשורת בע"מ, פורסם בנבו, עמ' 23 פיסקה 52).

אכן הצדדים התפשרו באותם תיקים והסכימו לשלם פיצוי לתובע, אך אין הדבר מלמד כי הצדדים מודים במי מטענות הצד שכנגד, וזהו טיבעו וטיבו של הסדר פשרה.

סעיף 2(ב)(2) לחוק לשון הרע: "...רואים כפרסום לשון הרע....אם היתה בכתב והכתב עשוי היה לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע...". סעיף 14 לחוק לשון הרע קובע כי:" תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפירסום ענין צבורי; הגנה זו תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמתותו של פרט ליווי שאין בו פגיעה של ממש.". סעיף 15 לחוק לשון הרע קובע עוד כי פרסומים שאינם אמת עשויים לזכות בהגנה מקום בו הפירסום נעשה בתום לב, אך נדרשים שני נדבכים להגנת תום הלב – האחד – פירסום בתום לב, והשני – תוכן הפירסום עוסק בהבעת דיעה על היתנהגות הנפגע בתפקיד בעל אופי צבורי או בקשר לענין צבורי.

...

הנתבע הגיש כתב הגנה במסגרתו הוא טוען כי התובע הינו "עבריין מורשע בטרור רשתי, אשר שמו הרע במיוחד כרמאי וכנוכל הולך לפניו", כפי שנרשם ברישת כתב ההגנה.

בשולי הדברים חשוב לציין את העובדה כי התובע, מיד עם הגשת התביעה, ביקש לסיים את ההליך ללא דיון באופן של הכרעה על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, וחרף טענותיו בדיון כי יכול היה להגיש תביעה גדולה הרבה יותר, אך צבר את הפרסומים נגדו ובסופו של דבר הגיש תביעה קטנה, מעידה אף היא על חולשת טענותיו של התובע.

התרשמתי כי התביעה נועדה אלא לנסות ולהשתיק את הנתבע אשר למעשה מנסה להניע אנשים מלעבוד עם התובע לאחר שעלה בידו לחשוף את התובע ומעלליו באופן ישיר או עקיף (ואין אני קובע מסמרות לענין כשירות פעילותו של התובע).

סוף דבר מכל האמור מצאתי לדחות את התביעה.

משכך חויבה האשה לפצות את האיש ב-250,000 ₪ בגין לשון הרע ובגין הנתק שניגרם בין האב לילדיו.

תמ"ש (ת"א) 33839-12-12 ד.מ נ' ע.מ (פורסם בנבו ביום 14.7.14) ביהמ"ש דחה תובענה לפצוי בגין נזקים נטענים שנגרמו לתובע, בגין תלונה למישטרה שהגיש הנתבע כנגד התובע, ושהתיק בגינה ניסגר בהיעדר אשמה.

הנוגע לביסוס התביעה על עוולה הנגישה, פקודת נזיקין קובעת כי "לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישׂה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים". תלה"מ 51455-03-17 א. מ. נ' כ (פורסם בנבו ביום 05.04.20 )- הגשת תלונות שוא במשטרת ישראל ו/או הגשת בקשות כוזבות לצוי הגנה, הכוללות טענות שוא לפגיעות ואלימות פיזית, יכולות להביא לא רק לפצוי לטובת הנפגע ולטובת אוצר המדינה, אלא אף לצימצום זמני השהות של המעליל עם הקטין.

בצד הזכות בידי כל אדם להגיש תלונה במישטרה בהתאם לסעיף 58 לחוק סדר הדין הפלילי נוסח משולב], תשמ"ב-1982 נקבע בפסיקה כי זכות זו תצומצם למקרים בהם הוכח שימוש לרעה בזכות באמצעות הגשת תלונת שוא למישטרה אשר מהוה עילה לתביעה נזיקית, המזכה את התובע בפצוי כספי, לכל הפחות על פי חוק איסור לשון הרע (ראו: בג"ץ 9452/11 שוורץ נ' בית הדין הארצי לעבודה (פורסם בנבו, 11.3.12).

כפי שהעיד התובע- "היתה לה מטרה, להוציא אותי מהבית, ולהרחיק אותי מהילדים, להתיש אותי כלכלית והעובדות מדברות בעד עצמן, וזה היה נטו לבוא ולהרחיק אותי מהילדים שלי, מהבית שלי, לא היתה שום סיבה, מעולם לא הרמתי יד, מעולם לא הייתי אלים, ובטח לא במקרה הזה." (עמ' 7 מול שורות 30-32 לפרוטוקול מיום 20.12.21) כאשר עומת והופנה התובע למסמך רישום פלילי לפיו הגיש תלונות הדדיות כנגד הנתבעת במועדים בהם היא הגישה נגדו תלונות במישטרה לא השיב באופן עינייני לשאלה.

...

והיא היתה מורשעת.