התובע טען כי הכרעת הדין שניתנה בעיניינו של הנתבע ביחס לארוע התקיפה, מהוה ראיה לכאורה לחבותו בעוולת התקיפה, כמובנה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
הנתבע הוסיף וטען בתצהיר עדותו הראשית, כי הוא לא השתמש בצואר בקבוק שבור, לא הביא עמו בקבוק זכוכית ולא החזיק בו, וכל טענה בעיניין זה היא טענה שקרית.
לאור זאת, ומשלא הגיש הנתבע בקשה להבאת ראיות לסתור את מימצאי פסק הדין הנ"ל, אני קובעת שהודאת הנתבע ולפיה פצע את התובע בנסיבות מחמירות במסגרת ההליך הפלילי, וכן הקביעה כי הוא ביצע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום המתוקן, מהוות ראיות קבילות בעלת משקל כימעט מכריע בתביעה שלפניי להוכחת חבותו של הנתבע בעוולת התקיפה, ואין הנתבע יכול עתה לכפור במעשים המתוארים בכתב האישום המתוקן או להיתכחש להם.
...
ביום 10.7.2013 ניתנה הכרעת דין במסגרתה נקבע "הקטין הודה בכל העובדות הנטענות בכתב האישום המתוקן. לפי סעיף 21 לחוק הנוער (שפיטה ענישה ודרכי טיפול), תשל"א – 1971, הנני קובע כי הוא ביצע את העבירה המיוחסת לו באישום המתוקן".
ביום 16.10.2013 ניתן גזר דין כנגד הנתבע בגין העבירה בה הואשם, ובמסגרתו הוטל עליו לחתום על התחייבות כספית על סך של 10,000 ₪ להימנע במשך שנתיים מביצוע עבירות אלימות.
התובע בסיכומיו לא התייחס לטענה זו.
לאחר בחינת טענת הנתבע, לאור מהותו של הפיצוי במסגרת סעיף 77 לחוק העונשין, שהוא בעל אופי אזרחי למרות שניתן במסגרת הליך פלילי, ועל מנת למנוע כפל פיצוי, הגעתי למסקנה כי יש לנכות את סכום הפיצוי שנפסק בהליך הפלילי בסך של 10,000 ₪, מסכום הפיצוי שנפסק בהליך כאן (ראו: רע''פ 228/05 בני יאגודייב נ' מדינלת ישראל (פורסם בנבו).
סוף דבר
לאור האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך של 122,000 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מסכום הפיצוי שלעיל ובצירוף מע"מ כחוק.
עוד ישלם הנתבע לתובע החזר האגרה ששולמה עם הגשת התביעה, וכן עלות חוות דעת המומחה הרפואי מטעם התובע כנגד הצגת חשבונית כדין.
