טענת הגנה עצמית זיכוי מהריגה

טענת הגנה עצמית: אחת משלל טענות הנאשם הינה שהמנוח ניסה לתקוף אותו בזמן הרצח באמצעות סכין או נשק.

לחילופין, טוענת ההגנה כי לזכות הנאשם עומדת טענת ההגנה העצמית, ולמצער, כי מיתקיים ספק בענין מרבית יסודות ההגנה העצמית.

מדובר בתיק הריגה עם נסיבות מיוחדות, הכוללות את טענות ההגנה העצמית, השכרות והמצב הנפשי – לא יהיה צודק להרשיעו ברצח.

...

לצד זאת, חוקקה בתיקון הוראת סעיף 301א'(ב) הקובעת: "על אף הוראות סעיף קטן (א), התקיימה נסיבה מחמירה כאמור באותו סעיף קטן, אך מצא בית המשפט, מנימוקים מיוחדים שיירשמו, כי מתקיימות נסיבות מיוחדות שבשלהן המעשה אינו מבטא דרגת אשמה חמורה במיוחד, רשאי הוא להרשיע את הנאשם בעבירה לפי סעיף 300". בנוסף, הוראת סעיף 301ב(א) לתיקון קובעת: "על אף האמור בסעיפים 300 ו – 301א, הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם והמעשה נעשה כשהנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו, בידי מי שהנאשם גרם למותו, דינו – מאסר חמש עשרה שנים. (ב) על אף האמור בסעיפים 300 ו – 301א, הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם באחת מהנסיבות המפורטות להלן, דינו – מאסר עשרים שנים:

אופן התנהלות הנאשם מאז פגש במנוח בנסיבות כפי שאלו פורטו לעיל, בצירוף אמירותיו לאחר מכן בדבר נקמת מות אביו, מוליכים למסקנה כי יכול היה לשקול מעשיו, תכנונם מראש וגובשה החלטה להמית את המנוח.

שירלי רנר, שופטת התוצאה: לפיכך אנו מרשיעים הנאשם בעבירות רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "החוק"), נשיאת נשק, עבירה לפי סעיף 144(ב) לחוק, והחזקת נשק – עבירה לפי סעיף 144(א) לחוק.

אקדים ואבחן תחילה את הטענה להגנה עצמית, וליתר דיוק, הקרבה לסייג ההגנה העצמית.

כאמור, קו ההגנה המופרך שבו נקט המערער עמד לו לרועץ: "בחירתו של הנאשם לא להגיד את האמת לעניין ידיעתו בדבר זהות התוקף ולעניין כניסתו למצב דיסוציאטיבי, משמיטה למעשה את הבסיס מטענת ההגנה העצמית, לא ניתן לבחון כבקשת הסנגורים את נקודת המבט הסובייקטיבית של הנאשם, אם הנאשם לא מספר באמת מה ראה ומה הרגיש" (פסקה 18 להכרעת הדין של השופט אליקים); "אין מדובר במקרה בו אך כפסע בין הרשעה לבין זכוי בשל 'הגנה עצמית', נוכח אי נקיטת צעדים חלופיים חמורים פחות, נוכח עוצמת הירי, אי הפסקת הירי גם לאחר נפילתו של המנוח ו'וידוא ההריגה', והכי חשוב, נוכח אי הוכחת הלך נפשו של הנאשם עת החליט לירות [...] טענת הנאשם לגבי האמנזיה הדיסוציאטיבית הרגעית נדחתה, אך נותרנו עם שתיקתו הרועמת לגבי התהליכים המחשבתיים שבראשו באותן כמה שניות קריטיות [...] אותה שתיקה בדיוק, לא תאפשר לו להנות מסייג ההגנה העצמית, או אף הקרבה להגנה עצמית או מהאחריות המופחתת בשל ההיתגרות בסמוך למעשיו" (פסקות 31-30 להכרעת דינה של השופטת נאות פרי, הדגשה הוספה – י"ע).

...

בנסיבות אלו, סבורני כי חובה עלינו לבחון את טענת המערער כי פעל מתוך קנטור; וזאת אעשה כעת.

בנסיבות אלה, סבורני כי תקיפת המערער על ידי המנוח, אשר התרחשה, כפי שהתרחשה, בחניית המועצה, עולה כדי התגרות המקימה את היסוד הסובייקטיבי של הגנת הקנטור יחד עם היסוד האובייקטיבי שלה.

לנוכח מכלול נסיבות האירוע, אני סבור כי המערער ראוי להתחשבות של ממש בעונש שהושת עליו.

העונש של 20 שנות מאסר שהושתו על המערער בבית משפט קמא, יאה לאחרון העבריינים המורשע בעבירת הריגה, והמערער שלפנינו והמקרה שלפנינו, רחוקים לטעמי מעונש המאסר המכסימלי בעבירת ההריגה הישנה (או בעבירה של המתה באחריות מופחתת על פי ההסדר החדש).

אך ורק בשל כך, אני סבור כי יש מקום להחמיר עם המערער ביחס לדוגמאות שהובאו לעיל, ואני מצטרף אפוא לתוצאה אליה הגיע חברי ולפיה יש להעמיד את עונשו של המערער על 14 שנות מאסר בפועל, חלף 20 השנים שהושתו עליו בבית משפט קמא.

הנאשם טען, החל מחקירתו במישטרה ועד לתגובתו לכתב האישום, כי בעת ששוחח עם אדם אחר התקרב אליהם המתלונן, איים עליו כי "יזיין אותו ויהרוג אותו". בהמשך, ניגש המתלונן אל הנאשם, ובעת שהיה ממש צמוד אליו סבר הנאשם כי המתלונן עומד לתקוף אותו ולכן הדפו לאחור כהגנה עצמית.

טענת הגנה עצמית מכלול הראיות שפורטו לעיל, מבסס את טענת הנאשם לגבי השתלשלות הארוע בהתאם לגירסתו וגרסת עד התביעה משעל.

סוף דבר לאור קבלת טענת ההגנה העצמית של הנאשם, אני מורה על זיכויו.

...

ביחס לטיעוני ב"כ הנאשם למחדלי חקירה, טען כי בדיקת מצלמות האבטחה בוצעה כנדרש, וככל שימצא בית המשפט כי חלו מחדלים הרי שאין בהם לפגוע בהגנת הנאשם.

סוף דבר לאור קבלת טענת ההגנה העצמית של הנאשם, אני מורה על זיכויו.

בנסיבות אלה, טענה כי חלה על בית המשפט חובה לבחון קו הגנה חילופי, אף אם הנאשם לא העלה קו זה. לטענתה, לא עלה בידי המאשימה להוכיח כי החבלות נגרמו למתלונן כתוצאה מאגרופים מצד הנאשם 1 כלפי המתלונן, וכן כי כטענה חילופית עומדת לנאשם 1 הגנה עצמית או טענת הגנה עצמית מדומה לגבי אגרופים שהכה במתלונן.

תחילה, טען כי המתלונן רץ לעברו באופן מאיים, ואף הוסיף נימה מתנצלת: "ש'. בעימות בינך לבין המתלונן אמרת עליו כשהוא ירד אליך במדריגות חשבת שהוא בא להרוג אותך, ובחקירה הראשונה שלך אמרת שהוא בא לתקוף אותך. אז מה בדיוק נכון? ובוא תסביר לי מה בדיוק עשה שמצדיק את הצורה האכזרית והחמורה שאתה תקפת אותו?

כפי שנקבע בפסיקה, בתי המשפט עשויים לבחון קו הגנה חלופי שאינו תואם את גירסתו העובדתית של הנאשם, אולם על קו הגנה זה לעלות מהתשתית העובדתית: "...בתי המשפט – ולעיתים אף ערכאת העירעור – עשויים להדרש לבחינתו של תרחיש מזכה "חלופי" שאינו תואם את גירסתו העובדתית של הנאשם או המערער.

...

לאור כל האמור לעיל, עתר להרשיע את הנאשמים במיוחס להם.

לפיכך, טענת ההגנה העצמית נדחית מבלי צורך לבחון את יסודות ההגנה ביחס לתרחיש שאפשרות קיומו נדחתה.

סוף דבר המאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי המתלונן הותקף על ידי הנאשם 1 במספר מכות אגרוף בודדות בפניו.

לגבי הנאשם 2 - לא עלה בידי המאשימה להוכיח את המיוחס לו מעבר לספק סביר, ולפיכך אני מורה על זיכויו.

בהתאם לסעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1981, אני מודיעה כי החלטתי לזכות את הנאשם מן העבירות של הסתה לאלימות המיוחסות לו באישומים הראשון, השני, השלישי וכן מן העבירה של הסתה לטרור המיוחסת לו באישום החמשי, ולהרשיע אותו בעבירה של הסתה לגזענות בהתאם לאישום הרביעי.

איני מקבלת את טענת ההגנה כי הנאשם לא שיבח מעשה אלימות, שכן היה מדובר בהגנה של אותם נערים תוקפים על בחורות יהודיות, ומכאן שאין מדובר בשבח לעבירה, אלא בהגנה עצמית.

כפי שצוין לעיל, הנאשם הבהיר בעדותו, בנוגע לדברים שאמר למראיין כי לפי ההלכה מותר להרוג ערבי שהוא אויב, כי ישנם שני מישורים: האחד הלכתי והאחר חוקי, וכי אין לערבב ביניהם: "מצד אחד יש הלכה ברורה ומקום הדיון הוא בבית המדרש, ומצד שני במדינה דמוקרטית צריך לפעול לפי החוק, וזה בדיוק מה שאמרתי וגם חזרתי ואמרתי לו שאני מצפה לפעול לפי החוק. גם בשיעור של הבנות אמרתי את זה.." (עמ' 81 לפרוטוקול ש' 4 – 10).

...

הנאשם לא הצליח לסתור חזקה לכאורית זו. בחינת נסיבות הפרסום מובילה למסקנה כי הדברים נאמרו מתוך מטרה להסית לגזענות.

לנוכח כל האמור, אני קובעת כי המאשימה הוכיחה את יסודות העבירה ברף הנדרש בפלילים ומרשיעה את הנאשם בעבירה של הסתה לגזענות המיוחסת לו באישום הרביעי.

סוף דבר אני מזכה את הנאשם מן העבירות של הסתה לאלימות המיוחסות לו באישומים הראשון, השני והשלישי, וכן מן העבירה של הסתה לטרור המיוחסת לו באישום החמישי, ומרשיעה אותו בעבירה של הסתה לגזענות, המיוחסת לו באישום הרביעי, עבירה לפי סעיף 144 ב (א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.