זו אף הייתה הגישה שהקבלה על דעתם של חברי הועדה לבחינת דרכי ההבניה של שיקול-הדעת השפוטי בגזירת הדין (אוקטובר 1997), שכתבו, בסעיף 6(ג) לדו"ח:
התאמת העונש ההולם
הנסיבות המקילות את העבירה שבוצעה, כשאלה אינן נמנות עם יסודותיה, הן:
(1) העבירה בוצעה במצב שבו מעשהו של הנאשם חרג במידה מועטה, בנסיבות הענין, מתחום הסבירות הנידרש לפי סעיף 34טז לחוק העונשין לשם תחולת הסייג של הגנה עצמית, צורך או כורח.
ראשית, על הטוען להגנה להראות כי הוא היה נתון תחת איום, ועליו להראות כי לא היה זה איום סתמי או איום כללי, אלא איום מוחשי, שנשקפה ממנו סכנה ממשית וקונקרטית לפגיעה חמורה בחיים, בחירות בגוף או ברכוש, של המאוים או זולתו.
עיקר הקושי בקביעת תוכנה של התיבה, התגלה באותם מקרים שבהם מעשה אחד הוליד מספר תוצאות רעות, כגון אותו מקרה אומלל שבו, בהינף יד אחד, שפך הנאשם חומר בעירה לעבר שולחן-החג, והאש שנדלקה אחזה בשלושת הסועדים וגרמה למותם, דבר שהוביל להרשעתו בשלוש עבירות של רצח (ע"פ 9804/02 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נח(4) 461).
...
סבורני כי אין מקרה מתאים מזה הנוכחי כדי להטיל על נאשם את העונשים המרביים הקבועים לצד העבירות בהן הורשע.
כאמור, אני סבור כי צדק בית-משפט קמא עת גזר לעופר את העונשים המרביים בעבירות בהן הורשע, והורה כי הוא ישא בהם במצטבר.
מסקנה זו מתבקשת גם נוכח העונש שהושת על אתי.