טענת ביניים בדבר חלוקת כספים בין טוענים

תחילתו של ההליך דנן בשנת 1993, וב-10.1.17 הוא הועבר לטיפולי נוכח בקשת הנאמנים למתן הוראות בדבר חלוקת חלק מכספי הנאמנות בין הנהנים.

או אז, ביום 20.2.20 פנה ב"כ המשיב 4 בבקשה למינוי רו"ח מטעם בית המשפט, תוך שהציע לשאת במימון ביניים של שכרו.

...

זאת ועוד, הטענות הספציפיות בחווה"ד לגבי חיובים וזיכויים בגין משיב 4 עצמו אינן ברורות, ולכאורה לא נראה שנלקחו בחשבון פסקי דין והחלטות קודמות בעניין (בפרט החלטתי מיום 12.4.2018 בעקבות פסק דינו של כב' השופט חשין מיום 17.9.98.

(לסיכום העקרונות החלים בעיניין מעשה בית דין והתנאים לתחולתו של השתק פלוגתא ראו, מיני רבים, ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל (12.10.09), בפסקות 13-14 לפסק הדין, על הפסיקה הנזכרת שם; במאמר מוסגר יצויין כי במהלך השנים חל כירסום בהלכה הפסוקה ביחס לחלק מן התנאים להתקיימות השתק פלוגתא, אולם לצורך הדיון שבפניי אין צורך להזקק להרחבה זו).

וזו לשון הצהרתה בסעיף 10 לטען הביניים: "המבקשת אינה טוענת לזכות בכספים, דהיינו בדמי השכירות המוסכמים, נשוא טען הביניים, והיא תכבד כל החלטה של בית המשפט הנכבד בעיניין". הינה כי כן, יש רגליים לסברה, כי השאלה אותה הניחה שוקת לפני בית המשפט במסגרת טען הביניים לא הוגבלה לדמי השכירות לתקופה מסויימת, אלא ששוקת ביקשה כי בית המשפט יכריע בדבר זכותו של מי מהטוענים ביחס ל"דמי השכירות המוסכמים" או "דמי השכירות המשולמים על המבנה", כאשר היא עצמה אינה טוענת לזכות בהם, ומכאן שאינה חולקת על חובתה לשלמם.

יחד עם זאת, יתכן כי אילמלא האמור לעיל, היתה הסוכנות עשויה להיות מושתקת במעשה בית דין בהתייחס לקביעות שנקבעו באותו ענין, לאור הילכת ע"א 964/05 פוליבה בע"מ נ' מדינת ישראל אגף המכס ומע"מ ומשרד המסחר (לא פורסם; ניתן ביום 22.7.07, ור' גם בע"א 9551/04 אספן בנייה ופיתוח בע"מ נ. מדינת ישראל, שם מתייחס בית המשפט העליון להבחנה בין טענת השתק אופנסיבית לבין טענת השתק דפנסיבית)".

יפים לעניין, בשינויים המחוייבים, הדברים שנפסקו בע"א 213/88 אור אלום בע"מ נ' אלמוג בע"מ, פ"ד מג(3), 99: "אכן נקטה המערערת בשעתו את ההליך הראוי של טען ביניים, שכן היא לא היתכחשה ליתרת חובה עבור התוכנה שרכשה מהמשיבה 2, וכל שביקשה מבית המשפט הוא, כי יכריע בין אלמוג, שתבעה אותה לשלם לה את יתרת המחיר, לבין המשיבה 2, שמפניה חששה כי אף היא תתבע אותה לדין לתשלום אותו סכום, כשאך מובן הוא כי אין עליה לשלם אלא לאחת מהן (ראה י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 5, בעריכת ד"ר ש' לוין, 1988) 639-640)...

...

אף אין בידי לקבל את טענת שוקת, כי משבוטל הסכם החכירה בין העירייה לבין באבאי הרי שבטלה זכותה של העירייה לקבלת דמי חכירה, ומכל מקום, כמפורט לעיל, מצאתי להתבסס על שיעור דמי החכירה כעוגן לסכום המינימלי שאותו היה על שוקת לשלם עבור השימוש במקרקעין, ובהקשר זה אין משמעות לעובדה שהסכם החכירה בוטל.

מסקנה זו מתבקשת גם מקבלת טענת העירייה – בה מצאתי ממש, בכל הנוגע לדמי החכירה (להבדיל מדמי השכירות) - כי יש לראות בהסכם השכירות שנחתם בין באבאי לבין שוקת חוזה לטובת צד שלישי, טענה ששוקת לא התמודדה עימה.

לאור האמור, אני קובעת כי יש בסיס לחיובה של שוקת בתשלום דמי שימוש ראויים בגובה דמי החכירה, דהיינו בסך 4,000 ₪ לחודש, בתוספת מע"מ. סיכום ההכרעה דלעיל ממצה למעשה הן את ההכרעה בתביעה העיקרית (שבעיקרה היא תביעה להשבת סכומים ששולמו ביתר ולקביעת הסכום אותו הייתה שוקת חייבת לשלם, אם בכלל) והן בתביעה שכנגד, ולאור התוצאה אליה הגעתי מתייתר הצורך להכריע בטענות נוספות שהעלו הצדדים, לרבות טענת הקיזוז שהעלתה שוקת ביחס לדמי השכירות; הטענה כי העירייה לא הוכיחה את גובה החוב בהתאם לכרטסות או כי היה חיוב כפול, וכיוצ"ב. ביתר טענות הצדדים לא מצאתי ממש והן נדחות.

עוד הבהיר התובע כי הכוונה הייתה שהנתבעת תעבור למשק סגור – ואז הוא יקבל שליטה מלאה וכל הרווחים שיוותרו יהיו שלו (ראו עמ' 9 לפרוט', ש' 24-19 – "שלישית, היה מדובר שהולכים למשק סגור וכל עוד זה כך, אני עובד הנתבעת ואחרי שאהיה משק סגור והתניתי לחמש שנים, אוכל למשוך רווחים מהנתבעת. זה ניהול עסק, העמותה, ורשומה כעסק והמשק סגור והיה מדובר על 1.85 מיליון ₪ - תקציב העמותה – והיה מדובר גם על תקציב של 600 אלף ₪ שמזרימה הערייה ויתר התשלומים מהורים וספונסרים. כלומר, אם נשאר כסף אחרי חלוקת הדברים, הכסף שלי. השכיר – זה רק בתקופה של המשק הסגור, תקופת ביניים." היינו, התובע לא התכוון כלל להיות שכיר בעמותה, אלא לנהל אותה כשתעבור ל'משק סגור' כעסק לכל דבר ועניין, ואז יוכל ל'משוך' רווחים.

...

אשר על כן אנו דוחים את טענת הנתבעת וקובעים כי קיימת סמכות עניינית לדון בתביעה.

בסופו של דבר כעולה מהמקובץ התובע לא הוכיח כי היה במעמד של שכיר.

אשר על כן, אנו דוחים את התביעה על כל רכיביה.

התובע ישלם הוצאות הנתבעת בסך 10,000 ₪ אשר ישולמו תוך שלושים יום אחרת ישאו ריבית והצמדה מהיום ועד למועד תשלומן בפועל.

לכן, ובידיעה מלאה של הנתבע, הם ביקשו להמשיך בניסיונותיהם למכירת יחידות הדיור במקרקעין, אשר תאפשר להם "לעמוד בהתחייבות הצפויה כלפי [צברי], באם תתממש" (דברי הנתבע בתגובתו לטען ביניים שהגישו התובעים ה"פ 58819-03-14 – נספח 13 לתצהירי התובעים, ראו בפרט סעיפים 12, 13 ו- 19).

אלו הם ההליכים (לפי סדר כרונולוגי): הגשת טען ביניים (ה"פ 58819-03-14): ביום 30.3.2014 הגישו התובעים לבית משפט זה הליך של טען ביניים, במסגרתו ביקשו כי בית המשפט יורה להם להפקיד את יתרת כספי התמורה מכוח הסכמי המכר, בסך של 1,475,000 ₪, בקופת בית המשפט, כאשר חלוקת הכספים בין הטוענים תתבצע בהתאם להחלטת בית המשפט, בכפוף לביטול כל העיקולים והערות האזהרה.

...

סוף דבר התביעה מתקבלת בעיקרה.

בהתאם לכך, הנתבע ישלם לתובעים סכומים כדלקמן: שיפוי בגין הוצאות משפטיות בסך 123,233 ₪ (שכ"ט עו"ד) ובסך 5,850 ₪ בגין הוצאות למומחה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

הנתבע ישלם את הסכומים האמורים לתובעים בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן גם סכומי ההוצאות ושכ"ט עו"ד יישאו הפרשי הצמדה וריבית, וזאת מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ההליך העקרי בתיק ניפתח בדרך של טען ביניים ביום 15.12.21 על ידי כלל חברה לביטוח בע"מ, למתן הוראות בדבר חלוקת כספי פוליסת ביטוח חיים, המאושרת כקופת גמל, של המנוח.

במצב דברים זה, ומשהמחלוקת העיקרית אינה נוגעת לסוגיות שבין הטוענת 14 לסוכנות הביטוח, הצירוף המבוקש אינו נידרש ישירות לבירור התביעה ולא יתרום להכרעה יעילה במחלוקות.

...

בענייננו, לאחר שקילת טענות הצדדים מצאתי כי דין הבקשה להידחות, מן הנימוקים הבאים: הצדק עם הטוענים 2 -12 כי המחלוקת העיקרית בתיק אינה נוגעת למחדל של חברת הביטוח או סוכן הביטוח, אלא בבקשה למתן הוראות, למי יחולקו הכספים הצבורים בקרן.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית.