טענת ביטול הליכים בשל חשש לעלילת שווא על אונס

אז החליטה לקדם את איומיו בתביעה באיום משמעותי משל עצמה שירתיע את התובע מלתבוע אותה – החל בשיחות יזומות והקלטות אשר ייחסו לתובע הטרדה מינית של חיילות (דבר אשר נעשה עם חיילות רבות המשרתות באותו המיתחם בזמן קצר), דרך תלונה במצ"ח, אשר חלק מן העובדות בה הוכחו כעובדות שאינן נכונות, וכלה בשיחה אחת לפחות עם ספיר אליחי, שבה ייחסה לתובע חשש להטרדה מינית בעתיד על יסוד העבר.

הפקודה מסדירה את אופן הטיפול בתלונה, רישומה, דיווח עליה, בחירת המתלונן בקצין בודק או בהליך פלילי, ובחירתו של הפרקליט בבדיקה על־ידי קצין בודק, או פתיחת חקירה במצ"ח. לאחר שהפרקליט אישר בדיקה על־ידי קצין בודק, תערך הבדיקה על־ידי קצין בודק בדרגת סא"ל לפחות, או שתיבדק על־ידי מצ"ח. מכאן שאין למצוא בפקודה צידוק כלשהוא למעשיה של הנתבעת, והחובה שייחסה לעצמה לברר מיוזמתה אם התובע הטריד מינית חיילות בבסיס איננה חובה כי אם הפרה מפורשת של הפקודות.

לעניין זה קבע בית־המשפט העליון כך (ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה(5) 865, 895 (2001)): "עניין לנו עתה בהוראת סעיף 16(ב) לחוק, אותה הוראה שעניינה חזקה – מבטלת – חזקה. ואמנם מקום שיעלה בידי תובע לשכנע את בית המשפט באחת משלוש הנסיבות הקבועות בסעיף 16(ב)(1) עד 16(ב)(3), כי אז, בטל חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16(א) לחוק ותקום על חורבותיה חזקת אי תום לב לחובתו של המפרסם". נקבע כי החזקה החיובית (סעיף 16(א) לחוק) בודקת את הפירסום ומידת סבירותו, ואילו החזקות השליליות (סעיף 16(ב) לחוק) מיתמקדות במפרסם עצמו (ראו לעניין זה דנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין־אורבך, פ"ד סז(1) 667 (2014)).

על כך יש להחיל את הדין שקבע בית־המשפט העליון בעיניין "תולדה של עלילת שוא מובהקת" (עניין **** דלעיל, פס' 76 לפסק־הדין).

שיעור הפיצויים שנפסקו במקרים דומים בעיניין **** נדון עניינן של ארבע נשים אשר הגישו תלונות במישטרה, תלונות ללישכת עורכי־הדין ותביעות אזרחיות בטענה כי נאנסו.

...

תביעת התובע בעילה של עוולה של הפרת חוק הגנת הפרטיות – נדחית.

התביעה־שכנגד בגין לשון הרע – נדחית.

בהינתן תוצאה זו יש להעריך את שכר הטרחה על־פי תקנות 514-512 לתקסד"א, המפנות לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס–2000, כאילו המדובר בתביעה כספית הן בעניין ההגנה מפני התביעה־שכנגד (150,000 ש"ח) והן בעניין התביעה שהתקבלה (30,000 ש"ח) בסך־הכל תשלם הנתבעת שכ"ט עו"ד בסכום של 16,420 ש"ח. בסכום זה חושב מע"מ. כמו כן, תשלם הנתבעת לתובע יציאות אגרה בתביעה בסך של 2,570 ש"ח לאגרה וכן 175 ש"ח הוצאות העדה ספיר אליחי.

ההליך בבית המשפט המחוזי המבקש כפר במיוחס לו, לפיכך נשמעו ראיות.

יחד עם זאת, נמצא כי לא ניתן לקבוע בודאות הנדרשת כי המבקש החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה של המתלוננת, ואף לא תחילת חדירה, ולכן זוכה המבקש מחמת הספק מבצוע עבירת האינוס שיוחסה לו, ותחת זאת הורשע בעבירה של מעשה מגונה.

המבקש הצביע גם על הנסיבות הנילוות המצדיקות מתן עיכוב ביצוע, והן: התייצבותו לכל הדיונים במועדם, מבלי שהיה נתון לתנאים מגבילים; חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות הנטענות; מתן ערבויות משמעותיות להבטחת התייצבותו; הפקדת מלוא הפצוי; והיעדר החשש כי ינסה להמלט מן הדין.

הכרעת הדין בעיניינו של המבקש מנומקת ומפורטת, ומתבססת בעיקרה על קביעות מהימנות ביחס לעדותה של המתלוננת בחקירתה על ידי חוקרת הילדים ועל התוספות הראייתיות שנמצאו לה, ובכלל זה מצבה הנפשי של המתלוננת, עדות אמה של המתלוננת, עדות המדריכה של המתלוננת על נסיבות חשיפת האירועים ודחיית טענתו לעלילת שוא ועדותו של המבקש ככזו שהותירה רושם שלילי, וכן על היתרשמותו של בית המשפט המחוזי מצפייה בתעוד חקירתה של המתלוננת.

סוף דבר, הבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין נדחית, ועיכוב הבצוע הארעי עליו הוריתי ביום 10.3.2020 מבוטל בזאת.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור, בהכרעת הדין ובגזר הדין ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

אי לכך, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין בשלב זה, לא שוכנעתי כי יש במכלול טענותיו של המבקש, כדי לשמוט את התשתית מתחת להכרעת הדין במידה המצדיקה עיכוב ביצוע העונש שהוטל עליו.

סוף דבר, הבקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין נדחית, ועיכוב הביצוע הארעי עליו הוריתי ביום 10.3.2020 מבוטל בזאת.

מאידך, גם בדבריה של האישה עלו לביה"ד כמה סימני שאלה באשר לאמינותם: המועד שבו בחרה להגיש את התלונה במישטרה, ככל הנראה כאשר היתה סבורה שהדבר יסייע לה בהליכים משפטיים הקשורים לילדה או לביה"ד [אם כי במקרים אחרים של נשים מוכות קיימים מצבים שבהם הכוח להגיש תלונה מתעורר לעתים רק אחרי הפירוד ולעתים רק כשהאם חוששת לשלומם של ילדיה, ואכמ"ל], וכן דו"ח העו"ס אשר פיקפקה באמינותה של התובעת באשר לרמת הסיכון הנשקפת לילדה.

הבעל אומר שהיא עזבה את הבית מרצון, ובתחילה היתנגד לתת לה את הגט כל זמן שעלילות השוא האלו לא ירדו, הואיל וזה פגע בו בפרנסה והיא אמרה עליו שהוא אנס ופדופיל, אלא שלבסוף נעתר לתת גט. ב"כ הבעל (שם שורה 53) טען שרק כשהאישה החלה בהליכים בבית המשפט היא החליטה, כנראה בהמלצת העו"ד, להתלונן על דברים שקרו לפני 8 חודשים.

ועוד אם יש לחייב את הבעל בכתובה כשלא הותרה על כך? האם יש לחייב את הבעל בכתובה משום שהיכה את אישתו אע"פ שביה"ד לא התרו בו? אישה שתבעה גירושין וכתובה בטענת "רועה זונות", האם צריך התראה בבעל כדי לחייבו בכתובה? ראשית, בעיניין תביעת האשה לחייב את הבעל בכתובה הואיל והוא "רועה זונות", הינה מרן הב"י (ס"ס קנד) הביא דברי האגודה בפרק הבא על יבמתו (סימן עז), וז"ל: "פעם אחת בא מעשה לידי, לאה טוענת על ראובן שהיה רועה זונות והוא כופר, ופסקתי שאם תביא עדים שהוא כן יוציא וייתן כתובה, איבעית אמא קרא ואיבעית אמא סברא ואיבעית אמא גמרא. קרא, דכתיב אם תקח נשים על בנותי. גמרא, דאמרינן ביבמות (סה.) והוא דאפשר בסיפוקייהו, ובנדון זה יאבד הון. סברא, דגרע מכל הני דפרק המדיר (עז.) ודוקא שיש עדים שראו אותו עם המנאפים, אבל אם הביאו לו הנכרים בנים עבור זה, לא כפינן ליה, שראינו כמה נספים בעלילות, ודוקא שיכולה האשה לבקש עליו עדים שיעידו מעצמם, אבל לא פסקתי להחרים על ככה, דכל ישראל בחזקת כשרות עד שייוודע פיסולו. גם אמרתי שיעידו עדים זה שלא בפני זה ויחקרו אותם בדרישה וחקירה כמו על דיני נפשות, ואחרי שפסקתי הפסק, שלחו קרובי האשה תשובת הר"מ ז"ל והאריך בה מאוד, וכתב כל הני טעמי שכתבתי, וסוף דבריו, היכא דאיכא עדות או כשהודה מעצמו כייפינן ליה להוציא." הא קמן דמבואר באגודה הא דרועה זונות כופין אותו להוציא ויתן כתובה, חדא, דמונע מאישתו מצות עונה, ועוד שמאבד הון ואין יכול לזון את אישתו, ועוד דלא גרע זה מכל המומים המוזכרים בפ' המדיר דיוציא ויתן כתובה.

ויש להביא ראיה לזה מדברי הרב בית יעקב (סימן עז ס"ג) שכתב במורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה דמה שתפסה מבלאותיה תפסה, ומה שלא תפסה הרי זה של בעל, ואין דינה כמורדת בטענת מאיס עלי שנוטלת את בלאותיה לכתחילה, דעכ"פ אם אין הבעל תובע הכרזה בבי"ד להפסיד כתובתה, יכול הוא להוציא מידה מה שתפסה, וטעמא דמילתא שהרי החילוק בין מורדת דמאיס עלי למורדת דבעינא ליה, כתב הר"ן, דבטוענת מאיס עלי מבטלת האישות, ולכן יכול הבעל לוותר שאני מוחל על צערי ואין אני מבטל את האישות, ויש לו פירות בנכסים.

אלא שהרה"ג גודיס כתב על זה: "ונראה שמה שלא התרו בבעל שלא יוסיף להכותה משום שחששו לפיקוח נפש, ובמקום חשש סכנת נפשות אין נכון להכניס את האישה לסכנה, ולכן ס"ל דבכה"ג כופין אותו להוציא, וממילא מחייבים אותו אף ליתן כתובה, ומעין זה נכתב בפד"ר חט"ו (עמ' 153)". אולם, כל זה לא נכתב בתוך פסק הדין, ודוקא ההבנה הפשוטה היא ללמוד מדברי הרה"ג היישריק אל כל בעל מכה.

...

אלא דלכאורה דברי הבית יעקב סותרים מרישא לסיפא, דברישא כתב הא דפטור הבעל מליתן לה כתובה כשטוענת מאיס עלי הוא משום דלא גרע מאם הוא היה אומר מאיסה עלי, ולפי"ז משמע אפי' היתה תובעת כתובתה אין לה כתובה, וכן משמע ממה שכתב להוכיח מהרואה דם שמונעת ממנו תשמיש מחמת אונס דילה, ואעפ"כ פטור מליתן לה כתובה, וכן משמע מהא דאיתא בגמ' נדרים (צא.) דבאשת כהן שנאנסה שחייב ליתן לה כתובה, זה אינו אלא משום שקדושת כהונה גרמה לה ליאסר עליו, משמע הלא"ה היה פטור מכתובה שהרי אין יכול לשמש עמה, וכל שכן בטוענת מאיס עלי שיצאה מכלל נשים דניחא להו דטב למיתב טן דו, ומאידך בסוף דבריו משמע שפטור מליתן לה כתובה רק משום שמחלה על הכתובה כמבואר להדיא בסוף דבריו.

והרי דיו לבא מן הדין להיות כנידון, שגם המורד בדבר הידוע לכל, אין עוד צורך להתרות בו. נראה לי פשוט שעל דרך זו, כל בעל הוא מותרה ועומד לעניין הכאה, ואין צורך להתרות בו לחדול מכך.

אודה כי אם יבואו בפנינו בני זוג שהגיעו ממדינה אחרת, אשר בה עדיין לא נשתרשה בתודעה הציבורית חומרת הדבר, ייתכן שיהיה מקום להפעיל עליהם את דברי הפוסקים שהביא הרה"ג גודיס שליט"א, אך במדינות המתוקנות בימינו, אין כל מקום וצורך בהתראה זו, והמכה את אשתו מתחייב בכתובתה לאלתר, מכוח היותו "מותרה ועומד", כפי שאמר השבו"י הנ"ל בעוברת על דת. אזכיר כי גם בדיני ממונות, בענייני שכירות פועלים, נקבע בגמ' ב"ב (דף כא ע"ב), כי בעלי מקצוע מסוימים הם "מותרים ועומדים", ואם הם קלקלו בעבודתם ניתן להעבירם מתפקידם ללא התראה, ובפוסקים מצאנו דוגמאות נוספות על אלו הנזכרות בגמרא.

לפני כבוד השופטת ענבל קצב-קרן בעיניין: המבקש את ביטול צו קיום הצוואה / מיתנגד לקיום עזבון המנוח אלמוני פלוני ע"י ב"כ עוה"ד חגי אברהמי המשיבה פלונית ע"י ב"כ עוה"ד עמי עידן פסק דין

לטענתו, עדות המשיבה הייתה רצופה אי דיוקים, בקיעים וחוסר הגיון עד לחשש לשיבוש הליכי משפט (כך לד' ע' 16 ש' 24-30 , ע' 21 ש' 4-13 , ו 14-27- , ע' 22 ).

משוחררת מלחצי נפש חולניים, תעתועי דמיון ומחשבות שוא" (ע"א 1212/91 קרן ליבי נ' .

המבקש מבקש אפוא, ללמוד על קיומן של ההשפעה הבלתי הוגנת הנטענת, האונס והאיום כמו גם על היות הצוואה שלא בהתאם לרצונו האמתי והחופשי של המנוח מהערכות / אמירות / דיווחים במסמכים רפואיים שנערכו בעיניינו של המנוח ומפנה לשלושה מאלו:- .

המנוח היתלבט (זמן ניכר) לגבי רצונו להשאר במערכת הנישואין, לעיתים היה מעוניין לעזוב, טען ליחס 16 , תוקפני מצד המשיבה וחששות אולם חשש לפגוע במשיבה (ראה דיווחים מיום 26.7.12 20.11.12 ), לעיתים חש חמלה רבה כלפי המשיבה וכי מעוניין להשאר בזוגיות 17 4.11.12 18.3.13 ), ושוב – לא היה מרוצה מהקשר והטיפול הזוגי, התייאש ממנו, חש פחד מבדידות 18 ) 23.4.13 ), חשש כי המשיבה שונאת אותו ומכינה עלילה כנגדו ושקל עזיבתו )23.7.13.

...

שוכנעתי, כי רצון המנוח החופשי והאמיתי, הוא שהובע בצוואתו.

( וכן המשיבה שנחקרה באריכות על עניין זה (עמ' 19 ש' 6 עד עמ' 20 ש' סוף דבר הבקשה נדחית.

נוכח תוצאות ההליך, הנני מחייבת את המבקש בהוצאות בסך של 10,000 ₪ אשר ישולמו לידי המשיבה תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין (שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק).

על הזהירות הנדרשת, והאיזון הנידרש עמד בית המשפט העליון בפרשת "עו"ד ****" הנ"ל, אליו הפניתה לי בסיכומיה: "בשינויים המתחייבים, ניתן ללמוד מהכרעה זו גם לסוגיה העומדת לפתחנו, וברוח פסק הדין בעיניין יאנוס ניתן לומר כי בבוא בית המשפט לידון בתביעה אזרחית נגד מתלונן בעבירות מין, עליו לשקול גם שקולי מדיניות רחבים. ככלל, החשש איננו רק מפני התוצאה של חיוב מתלונן בפצוי אלא גם מ'אפקט מצנן' שירתיע מתלוננים פוטנציאליים מחשש שיפתח נגדם הליך אזרחי. אינני נידרש לקבוע קביעות עקרוניות בסוגיה זו, אך לטעמי קל יותר לחייב מתלונן בפצוי במקרים שבהם המתלונן הוא שייבא את הסיכסוך אל זירת המשפט האזרחי לאחר סגירת המסלול הפלילי. כזה הוא המקרה הנוכחי (להוציא את ט'), אשר שונה ממקרים שבהם הנילון פתח זירה חדשה כתובע עצמאי, ובהם קשה יותר להשלים עם היתהפכות היוצרות שבמסגרתה מתלונן הופך לנתבע. כיוון שנדרשתי לכך, אזכיר כי במסגרת ההליך הפלילי עשוי לעמוד לנאשם שזוּכָּה סעיף 81 לחוק העונשין, אשר מאפשר לחייב את המתלונן בהוצאות, ובהקשר זה ראו ע"פ 1703/96 פלונית נ' מדינת ישראל, נא(4) 708 (1997).

על האמור ניתן להוסיף כי קיים קושי לא מבוטל במצב דברים שבו מי שבקש לרקום עלילת שוא ולנצל את הסלידה החברתית מעברייני מין כמנוף לקידום אינטרסים אישיים וככלי לפגיעה באדם חף מפשע – עובר לנופף בדגל ההגנה על נפגעי עבירות מין וזוכה להגנה.

...

לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי שמשטרת ישראל התרשלה כלפי רועי בפעולות החקירה שבוצעו, ועל אף תחושת אי הנוחות המובנת של רועי מן העובדה שנערך חיפוש בביתו, הוא עוכב לחקירה, נחקר תחת אזהרה ונמסרה הודעה ליחידתו, הרי שיש לדחות את תביעתו כנגד משטרת ישראל.

סוף דבר תביעתו של רועי כנגד לי מתקבלת, ואני מחייב את לי לשלם לרועי פיצוי בסך של 10,000 ₪.

סכומים אלה ישולמו בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, ויישאו הפרשי הצמדה וריבית על-פי חוק, ככל שלא ישולמו במועד זה. אני דוחה את תביעתו של רועי כנגד מדינת ישראל – משטרת ישראל.