טענת איום על עובד לחתום על הסכם פשרה תוך ניצול יחסי מרות

בהדרגה, החלה קבוצת דוידוף ליטול את ניהול הנתבעות ואף שיבצה בעלי תפקידים רבים ומרכזיים מטעמה בניהול השוטף של הנתבעות, כאשר הנתבע 4 שלט בכל הפעילות של הנתבעות 1-2 ואף היה מורשה חתימה עקרי בהן.

נתבע 4 ירד לרכב, ביקש ממנה לחזור לפגישה, אז העבירה לו שיחה מאחותה, עו"ד אזרד, שהתריאה בפניו כי מעשיו אינו חוקיים תוך ניצול שלא כדין של מרות.

מר דוידוף ביקש ממנה שתאריך את תקופת ההודעה המוקדמת בשבועיים, אז הטיח בה כי אינו מאמין שהיא עוזבת בשל שחיקה ועייפות אלא בשל קנוניה עם מר בסכס ואף איים עליה כי יבואו לבקרה במקום עבודתה החדש.

בחודש מאי 2014 הגישה שוהר תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעה כנגד מר בסכס (תא 52299-05-14, בו הגיעו הצדדים לפשרה שקבלה תוקף של פס"ד באוגוסט 2015).

עוד, טוענים הנתבעים כי על התובעות לפצותם בסך של מליון ₪ בגין מעשיהן החמורים נגד החברה.

בעקבותיו, ביום 27.7.15 התקבלה החלטת בית הדין: "משניתן צו הקפאת הליכים ביחס לנתבעת 2, הרי שמכח הוראת סעיף 3500ב) לחוק החברות תשנ"ט-1999, אני מורה על עיכוב ההליכים כנגדה במסגרת הליך זה". לפיכך, הגישו הצדדים הודעות משלימות מטעמם.

בנוסף, עומדת להם עילה ישירה כלפי הנתבעים 3-4 בשל גרם הפרת חוזה ויש ליתן לתובעות היזדמנות להוכיח עילתן זו: השניים התעמרו בתובעות וניהלו על גבן מאבקים עם מתחריהן תוך הפרת הבסיסיים שבחוקי העבודה.

...

דיון והכרעה לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות ויש לאפשר לתובעות את יומן בבית הדין כנגד הנתבעים 3-4.

אם כך, עולות טענות כנגד נתבעים 3-4 שיש לטעמי לבררן במסגרת הליך משפטי ראוי שלא ניתן לגדוע אותם בטרם עת וזאת חרף הטענות המועלות על יד הנתבעים 3 ו- 4 בבקשה זו. לפיכך ובהתאם לכלל של סילוק תובענות על הסף במסורה בלבד, דין הבקשה לסילוק - נדחית, שכן אין המדובר בתביעה הנופלת למקרים יוצאי הדופן והחריגים בהם ניתן לסלק על הסף.

סוף דבר: בקשת הנתבעים 3-4 לסילוק התביעה על הסף - נדחית.

מדוע פוטר התובע מעבודתו אצל הנתבעת מס' 1 - האם בשל דעותיו הפוליטיות וחלקו בהתארגנות עובדים כפי שהוא טוען או בשל אי התאמתו, אי קבלת מרות מנהלו - נתבע מס' 2, ביצוע עבירות משמעת, העידר תפקוד ואי ביצוע מטלות המתבקשות מתפקידו, כטענת הנתבעת מס' 1 - זוהי השאלה העיקרית בה עלינו להכריע, במסגרת הליך זה. מהלך הדיון בעקבות מכתב פיטורים שקבל התובע ביום 13/1/15, הוא הגיש, בתאריך 19/1/15,"בקשה למתן צו מניעה במעמד צד אחד" (להלן:"הבקשה"), במסגרתה ביקש למנוע את פיטוריו.

בתאריך 16/7/14 פנה מר ראובן דוד, אל הנתבע, בהתראה שלפני הכרזה על סיכסוך עבודה קבוצי, עקב פגיעה בנציגות העובדים ושם הוא הביע היתנגדות להפעלת לחץ ואיומים על נציגות העובדים.

התובע, שלא כמו רוב עובדי הנתבעת, אינו מכבד את מקום עבודתו, כאשר לאורך שנים הוא ניצל את "חולשתה" של העמותה בפקוח על עובדיה בכדי להיתחמק ממשימות עבודתו ובמקרים שבהם קיבל הערות ו/או אזהרות בחר להיתפרע, לתקוף ולהלך אימים כדי שלא תיפגע שלוותו ומעמדו כעובד שאינו עובד ובכך יתאפשר לו להמשיך ולא להגיע לעבודה, לא להחתים כרטיס, להמנע מהגשת דוחות, לא להישתתף בישיבות צוות, לא לבקר את הקשישים, לבלות בבתי קפה ולישון בצהריים, במקום לעבוד, וכיו"ב. יתכן והסיבה בשלה לא פוטר התובע על ידי מנהליו הקודמים נעוצה בהיותו גיסו של מר צדקה, ששמש, לדברי מר דוד ראובן, כחבר הנהלת העמותה, כאשר אותו מר צדקה, משמש היום כיו"ר שלוחת ההסתדרות בבית שאן.

בסיכום פגישה זו, בה נרשמו דברים מפי הנוכחים, נרשם, לסיכום:"הוחלט לתת לעובד צ'אנס נוסף להוכיח את עצמו תוך כדי כך שהוא מגיע לעבודה בזמן ומחתים כניסה ויציאה. אין סידורים אישיים בעבודה. כל סידור אישי מחייב החתמת כרטיס. כמו כן הוסכם שיורם ראקח יחתום על הגדרת תפקיד חדש והסכם חדש בפני בחדרי ההנהלה והמנהל". בנקודה זו יצויין כי חלק מנספח 15 לתצהירו של נתבע מס' 2 היה מיסמך "הגדרת תפקיד" וכן "נספח נהלים" - מסמכים המפרטים, בצורה ברורה, את שנידרש מהתובע לבצע ואת שנידרש ממנו שלא לעשות, כמו:"אין להתפרץ לחדר המנהל ללא רשות ואין להכנס ללא הסכמה; אין להתעסק בשום נושא שאינו קשור לקהילה תמכת...;לא להתערב בנושא עבודה של כל אחד אחר...ניהול תקין בישיבות צוות...אין להכנס לחדר המזכירה..כל הצילומים/פקסים יעשו על ידי...אין לגעת בארון חדר מנהל..דבר בנימוס וללא צעקות". בנקודה זו נציין כי התובע הודה כי קיבל את כל המסמכים שצורפו לתצהירו של נתבע 2 (עמ' 18 שורות 17-18 לפרוטוקול) וכן נציין כי בנספח 15 מצאנו ביטוי גם לטענות ועניינים שהועלו כנגד התובע, בצורה כזו או אחרת, על ידי המנהלים שקדמו לנתבע 2, כאשר העובדה שמעסיק צריך להעלות על הכתב עניינים כמו "דבר בנימוס ולא בצעקות" וכן "אין להתפרץ לחדר המנהל ללא רשות" - הנה בלתי נתפסת והעובדה שמדובר בהתנהגויות שאפיינו את התובע גם בתקופה שקדמה לכניסתו של נתבע מס' 2 לתפקידו, מלמדת על כך שהבעיה, בסוגיה זו, לא היתה בהכרח בהתנהלותו של האחרון, גם אם נקבל את גרסת התובע באשר לכך ששמע את האחרון, ערב כניסתו לתפקיד, מתכנן איך להיפטר ממנו (עמ' 22 שורות 25-28 לפרוטוקול).

גם בענין הנ"ל נהג התובע, כפי שנהג ביחס לחלק גדול מהשאלות שהופנו אליו ותחת לענות תשובה ישירה לשאלה פשוטה "למה לא עשית זאת", הוא בחר ליתן תשובה מפותלת ו"מתפתחת", כזו שמערבבת עניינים שלא קשורים לשאלה עצמה - "עשיתי ביקורי בית, טיפלתי בוועדה של קרן ניצולי שואה.." ואשר לא ברור ממנה האם מסר את הדו"חות או רק ניסה למסור אותם ולא הצליח כי לנתבע מס' 2 לא היה זמן בשבילו - טענה שגם אם היא נכונה הרי שמעבר להיותה מקוממת, היא אינה מצדיקה אי מסירת דוחו"ת כמתחייב.

...

טענות שלא מצאנו שנסתרו במסגרת עדותו של נתבע מס' 2 (עמ' 32 שורות 1-5 לפרוטוקול) וכן לענין מעורבותו בהתארגנות עובדי הנתבעת וכן הדרך הבלתי ראויה שהתייחסה הנתבעת לנסיונות עובדיה להתארגן (כפי שהדבר עלה מתצהירו של מר שמואל אידה וממסמכים ששלחה ההסתדרות לנתבע, ואשר צורפו לתצהירי התובע ועדיו), הגם שמצאנו בהם בעייתיות לא מעטה, החווירו על רקע התנהלותו הבעייתית של התובע בקשר לתפקודו בעבודה, לחוסר יכולתו לקבל מרות ולהתנהגותו הקיצונית והלא מכבדת כלפי מנהליו - כל אלה ועוד, כפי שפרטנו לעיל, לא איפשרו לנו להגיע לתוצאה שונה באשר לסעד של ביטול הפיטורים, שביקש התובע ואף לא באשר לסעד הכספי שביקש.

לסיכום לנוכח כל האמור לעיל ובשים לב לטעם שמצאנו בחלק ניכר מטענות הנתבעים וחרף טענות התובע הרינו מורים על דחיית תביעתו על כל רכיביה.

הוצאות משפט למרות שדחינו את התביעה, החלטנו, בשל הבעייתיות שמצאנו בהתנהלות הנתבעת אל מול ניסיונות התארגנות של עובדיה, התארגנות לה היה שותף התובע, באופן פעיל ובשל עננת העניינים הפוליטיים , שלא לעשות צו להוצאות.

הוא טען כי התלונות של הנושות נגדו ניסגרו בלא הגשת כתב אישום; כי הוא נמצא דובר אמת בבדיקת פוליגראף; כי הוא חתם על הסכם הפשרה מתוך לחץ שהופעל עליו ומבלי להודות בעובדות; וכי הוא הודה במיוחס לו במסגרת ההליך המשמעתי "לצורכי פנסיה בלבד" (סעיף 14 לכתב העירעור).

לאור הנטלים השונים, תתכן אפשרות בה ייקבע גם ביחס לחייב שלא הורשע במסגרת הליך פלילי, כי הוא אכן ביצע את המעשים שהנושים מייחסים לו. באופן קונקריטי, מסקנתו של בית המשפט קמא בהחלטה היא מסקנה עובדתית סבירה שאינני רואה לנכון להתערב בה. היא נובעת מההנחה של בית המשפט לפיה השילוב של ההודאה של המבקש בהליך המשמעתי והסכמתו לתשלום סכום כסף נכבד מאוד במסגרת הסכם הפשרה עם הנושות (אף שמדובר היה בהסכם פשרה ללא הודאה בעובדות), די בהם לצורך עמידה בנטל הראיה האזרחי וקביעה כי המבקש אכן ביצע בנושות מעשים מיניים של ניצול מרות.

גם אם נלך לשיטת המבקש, ונקבע כי הוא היתקשר בהסכם הפשרה עם הנושות חרף העובדה שהוא היה סבור כי אין ממש בתלונה שלהן כלפיו, היה מצופה ממנו כי הוא יתקשר בהסכם הפשרה תוך נכונות לשלם להן את הסכום שהוא הסכים לו במסגרת הסכם זה. לכן, די בכך שהמבקש לא ניסה לשלם כל תשלום שהוא מכוח הסכם הפשרה, כדי להצדיק את מסקנתו העובדתית של בית המשפט קמא, ואת המסקנה המשפטית שנגזרה ממנה.

...

בהחלטה קבע בית המשפט קמא כי: "בנסיבות אלה סבורני כי יש למצער להחריג את החוב כלפי הנושות מההפטר. ודוק, בהינתן שעיקר חובו של החייב הוא כלפי הנושות, שכאמור החוב כלפיהן מגיע לכ-88% מחובות החייב, ספק אם תיוותר תועלת בהליך פשיטת הרגל, בין אם לחייב, אשר יהיה נתון להגבלות ההליך בשל חוב מזערי, ובין אם לנושים הרגילים, שחובותיהם בני ההפטר נמוכים, וניתן להיפרע בגינם מהחייב בהליכים פרטניים. ואולם, טרם ביטול ההליך, תינתן לחייב הזדמנות להגיע להסדר עם הנושים כהצעת המנהל המיוחד והכנ"ר. החייב יגיש הודעת עדכון בתוך 60 יום". במסגרת הערעור טען המבקש כי בית המשפט קמא טעה כאשר ייחס את חובו כלפי הנושות ל"מעשים מיניים מתועבים תוך ניצול יחסי מרות".

כך, בית המשפט קמא הוסיף וקבע במסגרת ההחלטה כי המבקש "לא עשה כל ניסיון או מאמץ לשלם לנושות ולו חלק מהחובות, אלא מיהר לפתוח בהליך של פשיטת רגל". בהתייחס למסקנה זו הפנה המבקש כאמור לטענות הנוגעות לנסיבותיו האישיות כפי שהן תוארו לעיל (בס' 3).

אני סבורה כי גם המסקנה של בית המשפט קמא בהקשר זה היא מסקנה שאין מקום להתערב בה במסגרת ההחלטה הנוכחית.

גם אם נלך לשיטת המבקש, ונקבע כי הוא התקשר בהסכם הפשרה עם הנושות חרף העובדה שהוא היה סבור כי אין ממש בתלונה שלהן כלפיו, היה מצופה ממנו כי הוא יתקשר בהסכם הפשרה תוך נכונות לשלם להן את הסכום שהוא הסכים לו במסגרת הסכם זה. לכן, די בכך שהמבקש לא ניסה לשלם כל תשלום שהוא מכוח הסכם הפשרה, כדי להצדיק את מסקנתו העובדתית של בית המשפט קמא, ואת המסקנה המשפטית שנגזרה ממנה.

בנסיבות אלה, מסקנתו של בית המשפט קמא ביחס לחוסר תום לבו בהתייחס להליכי פשיטת הרגל והשימוש בהם, היא מסקנה שאין מקום להתערב גם בה. מכל הסיבות שלעיל, אני דוחה את בקשת רשות הערעור.

מנגד נטען על ידי החייב כי, אין אמת בהאשמות של הנושות; הנושות הן אלה שבקשו את קירבתו; תלונותיהן של הנושות ניסגרו במישטרה ללא כתב אישום; הוא נבדק בפוליגרף ונימצא דובר אמת; הוא חתם על הסכם הפשרה מתוך לחץ שהופעל עליו, וזאת מבלי להודות בעובדות.

בעניינינו, חוב החייב כלפי הנושות מקורו במעשים מיניים מתועבים, תוך ניצול יחסי מרות; אמנם החייב לא הועמד לדין פלילי, אולם כאמור, הורשע בדין משמעתי וחויב בפסק דין חלוט בגין עוולותיו המיניות; מדובר במעשים מתועבים ובלתי מוסריים, אשר אינם יכולים לדור בכפיפה אחת עם תקנת הציבור, ובהתאם לכך, אף אינם עומדים בדרישת תום הלב הנדרשת מחייב הפונה להליכי פשיטת רגל.

...

בנסיבות אלה, סבורני כי יש למצער להחריג את החוב כלפי הנושות מההפטר.

בתאריך 25.2.02 הגיש המנוח תביעה כספית על סך של 410,000 ₪ כנגד עו"ד ארז ויינשטיין (להלן: "הנתבע") בטענה, כי הנתבע אשר מונה על-ידי המנוח לשמש כב"כ וכונס נכסים לנכסיו של חייב בתיק הוצל"פ 01-8347-99-8, הותיר בידיו תוך עושק וניצול מרותו וסמכותו, סך של 288,000 ₪ נכון ליום 28.8.00.

יצויין, כי הצדדים ניהלו הליך נוסף בפני כב' השופט אברהם אליקים בגין טענות התובעים לאי סדרים בניהול הליכי ההוצל"פ, שנוהלו על ידי הנתבע ובגין נזקים שנגרמו לתובעים עקב כך. במסגרת הליך זה קיבל הנתבע ייצוג על ידי מבטחת הנתבע באחריות מקצועית והתיק הסתיים על פי הסכם פשרה, שהוגש על ידי הצדדים.

בעוד שהנתבע בחר להגיש כנגד המנוח תלונה בדבר איומים לראשונה בתאריך 7.8.02 (עמ' 58-59 לפרוטוקול), לא העלה הנתבע דרישה בכתב לקבלת יתרת שכ"ט המגיעה לו, לטענתו, מהתובע וזאת אף לפי גירסתו (עמ' 58-59 לפרוטוקול).

יורשי המנוח טוענים מנגד בתצהיריהם, כי הסכם שכר הטירחה שנקשר בין המנוח והנתבע ובתיווכו של מר בני בורטמן, עמד על 5% בלבד וכי המנוח סיפר לתובעים על הסכם שכר הטירחה שנקשר בינו לבין הנתבע וכי הסכמי שכר הטירחה שצורפו על ידי הנתבע ואשר הנתבע סירב להציג את העותקים המקוריים שלהם לכל אורך ההליך, אינם נושאים את חתימת המנוח, כפי שעולה גם מחוות דעתו של הגרפולוג יונתן נפתלי, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט.

מחקירתו הנגדית של מר בורטמן (עמ' 25 לפרוטוקול) התברר, כי מעורבותו של העד התמצתה בהיכרות בין הצדדים וכי אין באפשרותו להעיד ביחס לאירועים מאוחרים, לרבות לעניין טענת הנתבע לחתימת המנוח על הסכמי שכ"ט. לנוכח עדותו של מר בני בורטמן, ניתן לקבוע, כי בניו של המנוח, מר אלון אברהם ומר שי אברהם, לא נכחו בפגישת ההיכרות בה נכח מר בני בורטמן ואף מעדותם של השניים עולה, כי לא היו מעורבים במישרין במגעים שהתנהלו בין הנתבע והמנוח.

...

ואולם, משראיתי לנכון לקבל כראיה את תמליל השיחה שהתנהלה בין המנוח והנתבע ואשר נערכה ביוזמת הנתבע, סבורני, כי לא ניתן להתעלם מהודאתו המפורשת של המנוח המוצאת ביטויה בתמליל ואשר במסגרתה אישר המנוח דבר קיומו של הסכם שכ"ט בעל פה ולפיו נתן המנוח הסכמתו לשלם לנתבע שכ"ט בשיעור של 40% ובלשונו (עמ' 2 לתמליל): "יהושע: אתה אמרת לי במפורש, ואני מוכן להשבע, הינה גם בני נוכח, בני קיים אתה מבין? ודיברת איתו וזה נכון. הוא אומר מה שאתה אומר: הוא הציע אז 35%, אני באתי, אתה הסכמת. הוא הציע שמה שאתה מקבל מעל לזה חצי חצי, אתה מיתכחש לכל, למה אתה מתכחש? אחר כך באת אלי אמרתי לא, תשמע אני צריך להכניס את הכסף הזה, אמרתי, אתה יודע מה, מקובל עלי, באתי, אמרתי לך, קח 40%". ובהמשך (עמ' 3 לתמליל): "ארז: לא, אתה אומר שאתה הצעת 40% יהושע:לא, לא אתה הצעת וזה היה מקובל עלי. אמרתי, אתה יודע מה, בוא נגמור עם זה אני לא רוצה, אני רוצה שתיעשה...

סוף דבר 43.

לאור כל האמור לעיל ולאחר שראיתי לקבל את התביעה וכן את התביעה שכנגד בחלקה הקטן, הנני מחייבת את התובעים, ביחד ולחוד, לשלם לנתבע את הסך של 32,597 ₪.