טענת אי קבלת מכתב דחיה מביטוח לאומי

בעב"ל (ארצי ) 177-10  יברקו - המוסד לביטוח לאומי (2010) (להלן: יברקו) נקבע כי: "על המוסד לא מוטלת חובה לשלוח את החלטותיו למבוטחים בדואר רשום דוקא, כך שאי הצגת אישור המסירה למכתב אינו מהוה פגם בהתנהלות המוסד לעניין זה". כלומר הנתבע אינו מחויב לשלוח את החלטותיו בדואר רשום, ועניין זה נתון לשיקול דעתו.

התובע גם לא טען בתצהירו או בחקירתו כי קיימת בעיה כלשהיא בקבלת דברי דואר לכתובתו, או באיזור מגוריו.

] התובע טוען כי מכתבו מיום 20.2.2017 שכותרתו "המצאת תעוד רפואי עדכני בעקבות החמרה" מעיד על כך שלא ידע אודות דחיית התביעה, בשים לב שבתחילת המכתב נרשם "בהמשך לתביעה שהוגשה ע"י התובע למחלקת נפגעי עבודה".[footnoteRef:9] אין לקבל טענה זו. מכתב זה אינו כולל כל היתייחסות לעובדה שחלפו לגישתו של התובע כשנתיים ללא קבלת היתייחסות לתביעה.

...

נוכח כך, מקובלת עלינו טענתו של הנתבע כי התנהלותו של התובע יוצרת את הרושם כי נמסר לו על ידי פקידי הסניף אודות ההחלטה בעניין דחיית התביעה לדמי פגיעה, בסמוך למועד הנקוב על מכתב הדחייה, והתובע אכן הפסיק את פניותיו היומיומיות לסניף.

אנו סבורים כי מר סקלייר הציג הסבר משכנע לפער בין תעודת העובד הראשונה לשנייה: "האמת שאנו יותר עובדים עם מערכת דלפק קדמי ולקחתי את הנתונים ממערכת דלפק קדמי, תוך כדי הכנה עצמית לדיון הקודם, עשיתי בדיקה נוספת והבנתי, לקחתי רק ברירת מחדל של כמה חודשים שהיו בדלפק הקדמי, ודיברתי עם מישהו ממשרד ראשי ואמרו לי שמערכת פנה יותר מפורטת ולכן הלכתי אליה".[footnoteRef:3] אנו ערים לסתירת מר סקלייר בדבריו באשר לעיונו בתצהיר התובע, עם זאת אנו סבורים כי יש לתת לה משקל נמוך בשים לב לעדותו.

סיכום בהתאם לאמור לעיל, דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות.

לאחרונה הבהיר בית הדין הארצי לעבודה, כי "...כיום אין עוד מקום להשתמש במושג 'היתיישנות' בסיטואציה של איחור בהגשת תביעה לבית הדין". עם זאת, עדיין נידרש להגיש בקשה להארכת מועד ולנמקה בטעם מיוחד, ככל שמוגשת תביעה לאחר המועד שנקבע לצורך כך בהוראות הדין (ראו: עב"ל (ארצי) 51805-16-19 סמואלוב – המוסד לביטוח לאומי (30.8.19)).

אין לקבל את הטענה בדבר אי ידיעת עברית כמצדיקה הארכת מועד שכן היה על המערערת לפנות לגורם שיתרגם לה את המכתב.

בנוסף, הפנייה ללישכת הסיוע המשפטי הייתה רק ביום 29.10.19 היינו למעלה מ-5 חודשים לאחר קבלת מכתב הדחייה, כך שאין מדובר במקרה בו העיכוב נעוץ בגורמים בלישכת הסיוע המשפטי.

זאת למעט מקרים חריגים בהם עשויה לקום הצדקה מיוחדת למסקנה אחרת, ולא נטען כי נסיבות מיוחדות שכאלה קיימות במקרה זה. יתר על כן, במועד בו הוגש העירעור לבית דין זה כבר היה ניתן להגיש תביעה חוזרת לקיצבה.

...

המשיב טען כי יש לדחות את הערעור מחמת התיישנות.

אשר לדום נשימה בשינה, אמנם בעניין זה יש טעם מסוים בטענות (ראה החלטתי מיום 31.7.20) אלא שלא ניתן על יסוד נתון זה בלבד לקבל בקשה להארכת מועד ללא כל צידוק עצמאי לעצם האיחור, ובפרט כאשר מדובר באיחור ניכר.

זאת למעט מקרים חריגים בהם עשויה לקום הצדקה מיוחדת למסקנה אחרת, ולא נטען כי נסיבות מיוחדות שכאלה קיימות במקרה זה. יתר על כן, במועד בו הוגש הערעור לבית דין זה כבר היה ניתן להגיש תביעה חוזרת לקצבה.

לסיכום, בהיעדר כל צידוק לאיחור הניכר בהגשת הערעור, ארבעה חודשים לאחר חלוף המועד שנקבע בתקנות, נדחית הבקשה להארכת מועד.

בעיניין זה כבר נפסק, כי לא חלה על הנתבע החובה לצרף למכתב הדחייה את חוות הדעת הרפואית עליה הסתמך בהחלטתו, וכי ככל שההנמקה במכתב הדחייה ברורה, אי-קבלת חוות הדעת הרפואית אינה דוחה את מרוץ המועדים להגשת תביעה על החלטת הדחייה (עב"ל (ארצי) 6475-10-18 אבישי שריג - המוסד לביטוח לאומי, 1.10.20, בפיסקה 17).

עוד נפסק, כי תגמול המילואים הוא גמלה מחליפת הכנסה, ככל שמדובר בעובד שכיר או בעובד עצמאי, הבאה במקום השכר שלא שולם או במקום ההכנסה ממשלח יד שלא נתקבלה עקב שירות המילואים (עב"ל (ארצי) 126/97‏ המוסד לביטוח לאומי - עמיר שלום, 11.3.99), וכי אין הוא מהוה "הכנסה טהורה" (עניין פלוני).

בנוסף, לא נטען, וממילא לא הוכח, כי נבצר מהתובע להתנייד רגלית.

...

למעלה מן הדרוש ייאמר, כי טענת התובע לפיה לא נתבקש להציג מסמכים רפואיים אף היא דינה להידחות, שכן החובה לצרף מסמכים רפואיים לטופס התביעה חלה על התובע, ולא על הנתבע, ומכל מקום, טענתו זו אינה מתיישבת עם טענתו הנוספת כי צירף לתביעה את כל המסמכים והאסמכתאות הדרושים לשם קבלת הכרעה בענייננו (סעיף 4(ב) לכתב התביעה).

נוכח כל האמור, לא עלה בידי התובע להוכיח כי הוא עומד בתנאי הזכאות הקבועים בדין לצורך קבלת דמי תאונה, ומשכך דין התביעה להידחות אף מטעמים לגופו של עניין, ולא רק מחמת התיישנות.

סוף דבר התביעה נדחית.

דהיינו, לא הייתה כעולה מהמסמכים כל מניעה רפואית להגשת התביעה במוסד לביטוח לאומי בזמן עד לחודש ינואר המועד הקובע ואף לא הייתה מניעה להגשת התביעה עוד לפני כן. עבודת התובעת התובעת עצמה קובעת כי "למרות שלא יכולתי לדרוך על הרגל, ניסיתי לעבוד בישיבה, למרות שיכולתי לקבל אישורי אי כושר, וזאת כדי לא לאבד את מקום עבודתי החדש בו התחלתי לעבוד החל מיום 7/9/19 כבודקת ביטחונית במשרד החוץ דרך חברת "מודיעין אזרחי"..

מחקירתה עולה כי בתחילה לא כתבו לה שאסור לה לדרוך, רק אמרו (עמ' 4, שורות 24-30) וכי ד"ר אלישוב מנע דריכה ל-3 שבועות "ש. למרות זאת את המשכת לעבוד? ת. אחרי שהורידו לי את הגבס וחזרתי מהימים שנתנו לי בבית. ש. בעצם המשכת לקבל משכורת ותלוש כל התקופה? ת. לא קבלתי משכורת מלאה, קבלתי חודש נובמבר, זה היה ממש הסוף כשנפלתי. בחודש דצמבר שבקושי קבלתי משכורת. ש. אחרי ינואר קיבלת חזרה רגיל? ת. כן. כי חזרתי לעבוד כי לא הייתה לי ברירה. ש. מה זה לא הייתה לך ברירה? ת. הייתי צריכה לקבל משכורת, לא הייתה לי ברירה. הייתי צריכה לעזור בבית שלי. אף אחד לא אמר לי במפורש שיפטרו אותי אם מוציאים לי מחלה, אבל כן ראיתי מה עושים לעובדים אחרים. " (עמ' 5 ש' 4-14)(דגש ש.ש.) התובעת מודה איפוא כי לתקופה בגינה היא מבקשת דמי תאונה עבדה וקיבלה שכר, אם כי בנובמבר ודצמבר פחות.

עוד בדקנו , לאור טענתה לשרירות, את נוסח מכתב הדחייה מטעם המוסד לביטוח לאומי מיום 23.6.20 וכתוב בו במפורש את האמור בסעיף 157, את שיקול הדעת שהמוסד רשאי להפעיל אם יש סיבה שמנעה מהמבוטח להגיש את תביעתו וכן נכתב כי עניין זה נבדק ולא הייתה סיבה מוצדקת שמנעה להגיש את התביעה במועד.

...

סוף דבר תצהירי התובעת ואביה המסמכים, וחקירתם הנגדית, כפי שפירטנו בהרחבה לעיל , לא היה מהם כדי להקים את הנדרש בחוק ובפסיקה בדבר "סיבה שמנעה מהמבוטח הגשת תביעה במועד". וודאי לא הצדיקה שיהוי של 4 חודשים ויותר.

המניעות בשל הקורונה, אם וככל שהייתה, ולא הייתה לטעמנו מניעות גם בשל הקורונה, התחילה אחרי התאריך שבו היה על התובעת להגיש את התביעה.

התביעה נדחית.

הצדדים סיכמו את טיעוניהם בע"פ. עיקר טענות התובעת בדיון מיום 10/01/2023, התובעת טענה בעדותה ובסיכומיה, בין היתר, כי התחילה לקבל קיצבאות מהנתבע רק משנת 2002, כך שלא ייתכן שהחוב המיוחס לה הוא בגין קיצבאות הבטחת הכנסה שהחלו להשתלם לה משנת 2000, וכי 18 שנים היא טוענת שאין לה חוב.

מכאן, הקיזוזים שפורטו במוצג נ/4 תחת העמודה "סה"כ חובות שקוזזו", ואשר מתייחסים לחודשים שלפני שנת 2012, אינם נוגעים לחוב מושא ההליך, ואף לא ייתכן שהקיזוז שבוצע בחודש 09/2002 (בסך של 4,482 ₪) יתייחס לחוב מושא התביעה אשר נוצר בהחלטות מאוחרות של הנתבע (מכתבי דחייה מיום 04/11/2004 ו- 19/04/2005, כפי שפורט בפסק הדין הקודם), וזאת בנגוד לדברי גב' עזרא בדיון מיום 10/01/2023, ולפיהן כל הקיזוזים שפורטו בנ/4 הם קזוזם בגין החוב מושא הליך זה. ממסמך נ/4, עולה כי בין החודשים 01/2012 עד 01/2014 (לא ברצף) – קוזז מקיצבת נכות כללית לה היתה זכאית התובעת סך של 17,138 ₪, וזאת בגין החוב מושא התביעה.

לאור המפורט לעיל אנו דוחים את כלל טענות התובעת, לרבות טענתה בדבר אי קבלת גמלת הבטחת הכנסה מעולם וכן הטענה בדבר היות החוב מושא ההליך "בדוי". אנו קובעים כי הנתבע הסביר היטב את גובה החוב ואופן קזוזו לאורך השנים, זאת על אף הקושי שעלה בהצגת הנתונים, וזאת כנראה בשל השנים הרבות שחלפו מאז שהחוב נוצר והחל להתקזז ועד שהתובעת הגישה הליך זה. באשר לטענת הנתבע לפיה הואיל והתובעת בחרה להמשיך ולנהל הליך זה לאחר שהועדה לבחינת חובות החליטה לבטל את יתרת חובה במלואה, הוא למעשה חוזר בו מאותה החלטה – דין הטענה להדחות, וטוב היה אילו הנתבע לא היה מעלה אותה.

מעיון בהחלטת הועדה לבחינת חובות מיום 02/10/2022 (צורפה להודעת הנתבע מיום 25/10/2022), עולה כי ההחלטה התקבלה "לאחר בחינת המידע הקיים בביטוח לאומי", על סמך מסמכים שהוצגו לועדה ובהיתחשב בשיקולים הבאים: · האחריות להווצרות החוב.

...

לאור המפורט לעיל אנו דוחים את כלל טענות התובעת, לרבות טענתה בדבר אי קבלת גמלת הבטחת הכנסה מעולם וכן הטענה בדבר היות החוב מושא ההליך "בדוי". אנו קובעים כי הנתבע הסביר היטב את גובה החוב ואופן קיזוזו לאורך השנים, זאת על אף הקושי שעלה בהצגת הנתונים, וזאת כנראה בשל השנים הרבות שחלפו מאז שהחוב נוצר והחל להתקזז ועד שהתובעת הגישה הליך זה. באשר לטענת הנתבע לפיה הואיל והתובעת בחרה להמשיך ולנהל הליך זה לאחר שהוועדה לבחינת חובות החליטה לבטל את יתרת חובה במלואה, הוא למעשה חוזר בו מאותה החלטה – דין הטענה להידחות, וטוב היה אילו הנתבע לא היה מעלה אותה.

כאמור, בנסיבותיו המיוחדות של תיק זה, טוב היה אם הנתבע לא היה מעלה טענה זו, ומשהועלתה דינה להידחות ואנו קובעים כי החלטת הוועדה לבחינת חובות מיום 02/10/2022 שרירה וקיימת.

לאור כל המפורט לעיל, התביעה נדחית.