טענת "אין להשיב לאשמה" לפי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי

לאחר סיום פרשת התביעה, העלה הסנגור טענת אין להשיב לאשמה לפי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982 (החסד"פ), בנוגע לכל העבירות הנכללות בכתב האישום.

...

כפי שנכתב לעניין פגמים בחקירה בע"פ 4855/02‏ מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ (2005): טענות "... על אודות פגמיה של החקירה... נמנות עם סוגי הטענות שככלל ראוי לבוחנן לאורם של שני מבחנים נפרדים: עניינו של האחד הוא בשאלה, אם לנוכח הפגמים שבהם לקו הליכי החקירה היה מוצדק והוגן לפתוח (או להוסיף ולנהל) את ההליך הפלילי נגד המערערים, ואילו עניינו של השני הוא בשאלה אם, ועד כמה, השפיעו פגמי החקירה על הוכחת העבירות שיוחסו למערערים ברמה הנדרשת בפלילים... האינטרסים שבשמירת שורת הצדק וההגינות עשויים אף להצדיק את פסילת קבילותן של ראיות מסוימות משיקולים החורגים במוצהר מחקר האמת העובדתית... זוהי תוצאת הפעלתה של דוקטרינת פרי העץ המורעל באותן שיטות משפט המכירות בה, וזוהי גם אחת מתוצאות הפעלתה האפשריות של דוקטרינת ההגנה מן הצדק... זאת ועוד, בחינת פגמים שבהם לקתה חקירה פלילית, בעזרת שילובם של שני המבחנים האמורים עשויה להביא להכרעות אפשריות שונות בהליך הפלילי. כך למשל אפשר שיימצא כי הפגמים פוגעים באופן כה חריף בתחושת הצדק וההגינות עד שיש בהם כדי לערער את ההצדקה החברתית שבעצם קיומו של ההליך. במקרים קיצוניים כאלה אפשר שמסקנה כזאת תצדיק את ביטול כתב-האישום מטעמי הגנה מן הצדק גם אם הפגמים לא גרעו מערכן ההוכחתי של הראיות המפלילות. לעומת זאת ייתכנו מקרים... שבהם לא יהיה בפגמים כשלעצמם כדי להוביל למסקנה כי המשך קיומו של ההליך יפגע בשורת הצדק וההגינות, אך יהיה בהם כדי להקים יסוד לספק סביר בהוכחת העבירה ולהוביל לזיכוי". בניגוד לעמדתם של השופטים בע"פ אריכה, עיון במשפט המשווה מלמד כי המסגרת המשפטית שעל ידה נשלטת בו הסוגיה הכללית של השמדה של ראיות על ידי הרשויות היא של הפגיעה בזכות למשפט הוגן והגנה מן הצדק.

לסיכום האמור לעיל – אינני סבור שסעיף 77 לחסד"פ מונע את הגשתן של חווֺת הדעת בעניין ממצאי בדיקת הדגימות, שכן חוות דעת אלה הועברו להגנה בטרם המשפט.

לנוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את טענת אין להשיב לאשמה שהעלו הנאשמים.

בתום פרשת התביעה, טענו הנאשמים, טענת "אין להשיב לאשמה", לפי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן:"חסד"פ").

  זאת ועוד, כפי שצוין ע"י ב"כ הנאשם 1 עצמו בטיעוניו, אין בטענה שעניינה אי חוקיות חפוש, בכדי להביא למסקנה שהנאשם אינו נידרש להשיב לאשמה, ככלל, וכך גם בעניינינו.

...

בענייננו, אני סבורה כי אין לשלול בשלב זה, שבראיות התביעה (בהנחה שיינתן בהן מלוא האמון ויינתן להן מלוא המשקל הראייתי) כדי להוכיח את ביצוע העבירות (או אילו מהן) בצוותא ע"י הנאשמים.

למען הסר ספק, מובהר בזאת כי אין בדחיית טענת הנאשמים לפיה "אין להשיב לאשמה" כדי להוביל למסקנה כי ככל שהנאשמים יחליטו שלא להעיד במשפטם או שלא להביא ראיות מטעמם, הרי שניתן יהיה להסתפק בראיות המאשימה כדי להוביל להרשעתם.

לאור כל האמור לעיל, טענת הנאשמים לפי סעיף 158 לחוק לפיה "אין להשיב לאשמה" נדחית.

בתום שמיעת פרשת התביעה העלה הנאשם טענת "אין להשיב לאשמה", לפי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן:"חסד"פ").

נטען עוד, כי רשויות מע"מ ביצעו בדיקה ביחס לחשבוניות, נושא כתב האישום, ולא טענו נגד תקינותן ואף אישרו את התשומות הנובעות מהן.

...

לנוכח כל האמור לעיל, אני סבורה כי המאשימה הניחה תשתית ראייתית לכאורית בסיסית ביחס ליסודות המרכזיים של כתב האישום, ומשכך על הנאשם להשיב לאשמה.

סוף דבר מכלול המפורט לעיל מצביע על קיומן של ראיות לכאורה ביחס למפורט בכתב האישום ועל קיומו של קשר בין הנאשם לעבירות המיוחסות לו בגדרי כתב האישום, וזאת מבלי לבחון סוגיות של מהימנות או משקל.

לפיכך, אני סבורה כי בשלב זה עומדות ראיות התביעה בחובה הנדרשת בדבר "ראיות לכאורה" להוכחת האשמה המיוחסת לנאשם באופן המעביר הנטל לכתפי הנאשם.

בפניי טענת "אין להשיב לאשמה" לפי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי.

די בתשתית ראייתית לכאורית זו, כדי לדחות את הטענה שאין להשיב לאשמה, ולחייב את הנאשם להיתמודד עם האשמה המיוחסת לו. בשולי הדברים אבקש להבהיר, כי אין בתוצאה זו כדי לומר דבר וחצי דבר, על יתר טענותיו של הנאשם, ולא כאן השלב לנתח את הראיות לעומקן, ולהתייחס למכלול הטענות שהועלו לרבות להגנה מן הצדק ויתר הטענות שהעלה הנאשם.

...

לסיכום, נטען כי אין בראיות הדלות והסתמיות שהביאה המאשימה, כדי לבסס את כתב האישום.

יוצא אפוא, כי לכאורה, ישנה תשתית ראייתית לכאורית, המבססת לכאורה את עובדות כתב האישום.

בתום פרשת התביעה טענו המשיבים טענת "אין להשיב לאשמה", לפי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ).

בהקשר זה נציין אף את היתנהלותו המפלילה של משיב 1 במהלך הארוע, עת סרב לבקשת השוטר ביליה להרים את המושב האחורי ברכב, בטענה כי הדבר אינו אפשרי, ותוך שטען שאין שם כלום (ת/1; פרוטוקול מיום 21.10.20, עמ' 201, ש' 2-4).

...

מצאנו שהראיות הנסיבתיות שהוצגו צולחות את שני השלבים הראשונים במבחן התלת שלבי.

לעומת זאת, המשיבים נמנעו מלספק הסבר הגיוני ואמין למארג הראייתי המוצק שהוצג על ידי המערערת, לא הביאו ראיות מטעמם על מנת לשלול את המסקנה המפלילה, ועל כן קבענו שהמערערת עמדה אף במבחן המשנה השלישי.

משעלה בידי המערערת להוכיח את עובדות כתב האישום מעבר לספק סביר, מצאנו להרשיע את המשיבים בכל העבירות המיוחסות להם בכתב האישום ולהחזיר את התיק לבית משפט קמא לצורך שמיעת הטיעונים לעונש וגזירת עונשם.