המערער העלה שורת טענות מקדמיות ובכללן: טענת היתיישנות לאור משלוח הדו"חות בחלוף 4 חודשים כקבוע בסעיף 225א(א1) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי"), העדר סמכות לאכוף את העבירות באמצעות מצלמות, הגנה מן הצדק על בסיס הטענה כי חובת הרשות למסור לנהג את הודעת הקנס או להצמידה לשמשת רכבו, ומשלוח הודעות תשלום קנס בהקף "סיטוני" תוך הפרת סעיף 228 לחוק סדר הדין הפלילי.
נקבע על ידי בית משפט קמא: "מסירת הודעת הקנס בוצעה בהתאם לזמנים הקבועים בחוק..."; "לא מצאתי כי מיתקיים בהליך פלילי זה פגמים הפוגעים פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות ... העבירות מגובות בתצלומים המוכיחים לכאורה את הנטען בכתב האישום... לא עולה מטענות הצדדים גם לא חשד קל להתנהלות חסרת תו"ל"; "אין כל פסול בשימוש מצלמות על ידי פקח לצורך אכיפה בעבירות קנס... כיום יש הסדרה בעיניין הצבת והפעלת מצלמות הוידאו דנן לצורך אכיפת עבירות חניה..."; "המפקח רשאי היה להורות לנהג להזיז את רכבו, אך אין כל הוראה שבדין המחייבת את הפקח לעשות כן... תקנות סדר הדין הפלילי... קובעות כי מסירת הודעת תשלום קנס... תעשה על דרך של משלוח הודעת תשלום הקנס בדואר רשום, בעוד שהצמדת תשלום הקנס לרכב במועד ביצוע העבירה מהוה אופן מסירה חריג..."; "בנוגע לטענת ב"כ הנאשם אודות האפשרות לתיקון כתב האישום... ענייננו כאן, כאמור, הוא בבקשה לתיקון בכתב האישום, על ידי הוספת עד תביעה מר שלמה אשכנזי לצורך קבלת הסרטונים. בקשת תיקון כתב האישום בשלב זה של ההליך לא תיפגע בהגנת הנאשם..."; "טענת ההתיישנות... יש לשלוח את ההזמנה למשפט בלבד בתוך שנה מיום הבקשה להשפט. הסעיף אינו מתייחס כלל למועד משלוח כתב האישום כתנאי להמצאות בתוך התקופה בה ניתן לידון באישום".
בסיום פרשת התביעה העלה המערער טענת אין להשיב לאשמה וזו נדחתה בהחלטה מיום 13.1.22, בה נקבע כי יש בעדויות מטעם התביעה כדי לבסס את אשמת המערער.
לאחר שמיעת ההוכחות, הוציא בית משפט קמא הכרעת דין מרשיעה, בה קבע בין השאר כי "בסרטונים אשר הוצגו בפני בית המשפט, נראה בבירור הרכב עומד בשלוש הזדמנויות ובשלוש כתובות שונות בנגוד לתמרור אין עצירה. בנוסף מעיון בת/1 עולה כי הרכב עומד לפני מעבר חציה כשהוא חוסם נתיב נסיעה וכך גם בת/2 וב – ת/3 בהם נראה הרכב עומד לפני מעבר חציה/רמזור תוך חסימת נתיב נסיעה. בנוסף, אני מוצאת את עדותם של שני הפקחים מהימנה, קוהרנטית והגיונית... מעיון בתמונות המהוות חלק מת/1, ת/2 ו – ת/3 עולה כי הרכב עמד בשלוש ההזדמנויות גם באופן שהוא חוסם נתיב נסיעה"; "העובדה שהנאשם לא טען כי חלק על ביצוע ההסבה ולא הביא ראיות לכך מלמדת כי הוא גם לא חלק בשום שלב על היותו המחזיק ברכב במועדים הרלבאנטיים לרישום הדו"חות... הדו"חות המוסבים (נ/6) הגיעו אל הנאשם בתוך חצי שנה מיום שנערכו. לכן, היה באפשרות הנאשם לברר את כל הנסיבות הרלבנטיות ודבר לא שלל ממנו את היכולת לבדוק את העובדות"; "ככל שטענת הנאשם היא כי לא הוא נהג ברכב במועדים הרלבאנטיים הרי שעל פי סעיף 27ב לפקודה (התעבורה-צ.ק) עליו הנטל להוכיח אחד מהשלושה: מי נהג ברכב או למי מסר את החזקה ברכב; או כי הרכב נילקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו"; "לא רק שהנאשם לא הוכיח מי נהג ברכב ואף לא למי מסר את החזקה ברכב, אלא שהוא אף לא שלל את האפשרות שהוא עצמו נהג ברכב, אלא ניסה להטיל ספק באפשרות זו. אולם, לאור לשונו של סעיף 27ב לפקודה, אין די בעצם העלאתו של ספק... משהנאשם כמחזיק ברכב - לא הוכיח מי נהג ברכב ואף לא כי מסר את החזקה לאחר, די בכך כדי להרשיעו מכוח החזקה הקבועה בסעיף 27ב לפקודה"; "השתכנעתי מעדויות הפקחים, כי האכיפה מתבצעת באמצעות מצלמות המשמשות כלי עזר רק לאחר שהם מבחינים בזמן אמת כי רכב עומד בעבירה וכי הם גם נותנים דעתם תוך כדי תעוד העבירה למצב הנהג שברכב. בנוסף, עבירות החניה הנן עבירות מסוג אחריות קפידה ואין צורך בהוכחת יסוד נפשי מסוג מחשבה פלילית או רשלנות לצורך הרשעה בהן"; "הנאשם גם העלה במסגרת סיכומיו וכפי שפורט לעיל, שורה של טענות אשר נטענו ברובן במסגרת טענות מקדמיות שנדחו על ידי בית המשפט.... טענות אלה נידונו ונדחו על ידי בית המשפט במסגרת החלטה בטענות המקדמיות ומשכך אין מקום לשוב ולדון בהן".
בהתייחס לשני האירועים הראשונים מצא בית המשפט כי "מעדות הנאשם עלה בבירור כי הוא עצמו נהג ברכב. תשובות הנאשם מהוות הודאה בכך שהוא זה שהיה ברכב במועדים הרלבאנטיים וכי לו היה ניגש אליו הפקח, הוא היה מסביר את הסיבות אשר בגינן עצר במקומות בהם נאכף", וביחס לארוע השלישי "הנאשם אישר בעדותו כי חנה במקום המהוה כניסה לחניה ובכך למעשה עבר עבירה של החנית רכב בכניסה לחניה פרטית. אציין, כי בסירטון נראה הרכב עומד מבלי שאיש יורד מהרכב או עולה אליו וזאת עד להגעת אישתו של הנאשם אל הרכב. כל זאת, בזמן שהרכב חוסם נתיב נסיעה ובאופן שרכבים נאלצים לסטות מן הנתיב בו עומד הרכב לנתיב המקביל. בכך, יש משום הפרעה של ממש לתנועה ולנאשם אין כל שיקול דעת בעיניין זה... מצפייה בסירטון התרשמתי שאין מדובר בעצירה לשם הורדת נוסע כטענת הנאשם בעדותו, אלא בהעמדת הרכב לצורך המתנה לאישתו. משכך, נעברה על ידי הנאשם עבירה של החניית רכב במקום בו החניה אסורה. לכן, אף אם סבור הנאשם כי היה רשאי לעצור שם, הרי שאין בכך כדי לסייע לו וזאת נוכח קביעתי כי חנה במקום ולא עצר רק לשם הורדת נוסע כטענתו... טענת הנאשם לפיה התמרורים מושא ת/2 לוקים בפגמים ואינם חוקיים לא הוכחה כלל. מלבד טענה כללית לא הובאה על ידי הנאשם כל ראיה באשר לאי חוקיות הצבתם ולאור חזקת התקינות המינהלית, אין כל מקום להניח כי נפל פגם כלשהוא בהתקנת התמרורים".
לבסוף ציין בית המשפט קמא כי השתכנע מעדויות הפקחים, כי מצלמות האכיפה משמשות אך ככלי עזר לאכיפה המבוצעת רק לאחר שהפקח מבחין בזמן אמת כי רכב מבצע עבירה.
...
לאחר שמיעת ההוכחות, הוציא בית משפט קמא הכרעת דין מרשיעה, בה קבע בין השאר כי "בסרטונים אשר הוצגו בפני בית המשפט, נראה בבירור הרכב עומד בשלוש הזדמנויות ובשלוש כתובות שונות בניגוד לתמרור אין עצירה. בנוסף מעיון בת/1 עולה כי הרכב עומד לפני מעבר חציה כשהוא חוסם נתיב נסיעה וכך גם בת/2 וב – ת/3 בהם נראה הרכב עומד לפני מעבר חציה/רמזור תוך חסימת נתיב נסיעה. בנוסף, אני מוצאת את עדותם של שני הפקחים מהימנה, קוהרנטית והגיונית... מעיון בתמונות המהוות חלק מת/1, ת/2 ו – ת/3 עולה כי הרכב עמד בשלוש ההזדמנויות גם באופן שהוא חוסם נתיב נסיעה"; "העובדה שהנאשם לא טען כי חלק על ביצוע ההסבה ולא הביא ראיות לכך מלמדת כי הוא גם לא חלק בשום שלב על היותו המחזיק ברכב במועדים הרלבנטיים לרישום הדו"חות... הדו"חות המוסבים (נ/6) הגיעו אל הנאשם בתוך חצי שנה מיום שנערכו. לכן, היה באפשרות הנאשם לברר את כל הנסיבות הרלבנטיות ודבר לא שלל ממנו את היכולת לבדוק את העובדות"; "ככל שטענת הנאשם היא כי לא הוא נהג ברכב במועדים הרלבנטיים הרי שעל פי סעיף 27ב לפקודה (התעבורה-צ.ק) עליו הנטל להוכיח אחד מהשלושה: מי נהג ברכב או למי מסר את החזקה ברכב; או כי הרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו"; "לא רק שהנאשם לא הוכיח מי נהג ברכב ואף לא למי מסר את החזקה ברכב, אלא שהוא אף לא שלל את האפשרות שהוא עצמו נהג ברכב, אלא ניסה להטיל ספק באפשרות זו. אולם, לאור לשונו של סעיף 27ב לפקודה, אין די בעצם העלאתו של ספק... משהנאשם כמחזיק ברכב - לא הוכיח מי נהג ברכב ואף לא כי מסר את החזקה לאחר, די בכך כדי להרשיעו מכוח החזקה הקבועה בסעיף 27ב לפקודה"; "השתכנעתי מעדויות הפקחים, כי האכיפה מתבצעת באמצעות מצלמות המשמשות כלי עזר רק לאחר שהם מבחינים בזמן אמת כי רכב עומד בעבירה וכי הם גם נותנים דעתם תוך כדי תיעוד העבירה למצב הנהג שברכב. בנוסף, עבירות החניה הינן עבירות מסוג אחריות קפידה ואין צורך בהוכחת יסוד נפשי מסוג מחשבה פלילית או רשלנות לצורך הרשעה בהן"; "הנאשם גם העלה במסגרת סיכומיו וכפי שפורט לעיל, שורה של טענות אשר נטענו ברובן במסגרת טענות מקדמיות שנדחו על ידי בית המשפט.... טענות אלה נידונו ונדחו על ידי בית המשפט במסגרת החלטה בטענות המקדמיות ומשכך אין מקום לשוב ולדון בהן".
בהתייחס לשני האירועים הראשונים מצא בית המשפט כי "מעדות הנאשם עלה בבירור כי הוא עצמו נהג ברכב. תשובות הנאשם מהוות הודאה בכך שהוא זה שהיה ברכב במועדים הרלבנטיים וכי לו היה ניגש אליו הפקח, הוא היה מסביר את הסיבות אשר בגינן עצר במקומות בהם נאכף", וביחס לאירוע השלישי "הנאשם אישר בעדותו כי חנה במקום המהווה כניסה לחניה ובכך למעשה עבר עבירה של החנית רכב בכניסה לחניה פרטית. אציין, כי בסרטון נראה הרכב עומד מבלי שאיש יורד מהרכב או עולה אליו וזאת עד להגעת אשתו של הנאשם אל הרכב. כל זאת, בזמן שהרכב חוסם נתיב נסיעה ובאופן שרכבים נאלצים לסטות מן הנתיב בו עומד הרכב לנתיב המקביל. בכך, יש משום הפרעה של ממש לתנועה ולנאשם אין כל שיקול דעת בעניין זה... מצפייה בסרטון התרשמתי שאין מדובר בעצירה לשם הורדת נוסע כטענת הנאשם בעדותו, אלא בהעמדת הרכב לצורך המתנה לאשתו. משכך, נעברה על ידי הנאשם עבירה של החניית רכב במקום בו החניה אסורה. לכן, אף אם סבור הנאשם כי היה רשאי לעצור שם, הרי שאין בכך כדי לסייע לו וזאת נוכח קביעתי כי חנה במקום ולא עצר רק לשם הורדת נוסע כטענתו... טענת הנאשם לפיה התמרורים מושא ת/2 לוקים בפגמים ואינם חוקיים לא הוכחה כלל. מלבד טענה כללית לא הובאה על ידי הנאשם כל ראיה באשר לאי חוקיות הצבתם ולאור חזקת התקינות המינהלית, אין כל מקום להניח כי נפל פגם כלשהו בהתקנת התמרורים".
לבסוף ציין בית המשפט קמא כי השתכנע מעדויות הפקחים, כי מצלמות האכיפה משמשות אך ככלי עזר לאכיפה המבוצעת רק לאחר שהפקח מבחין בזמן אמת כי רכב מבצע עבירה.
בנסיבות שבהן האכיפה מבוצעת הלכה למעשה על ידי פקח בשר ודם בשילוב של מצלמות על בסיס הנוהל הנני מקבל את טענת המשיבה לפיה פעילות האכיפה אינה מבוצעת על בסיס סעיף 27א1(א)(1) לפקודת התעבורה, החל לגבי שימוש שלא כדין בנתיב תחבורה ציבורית (עבירה המנויה המנויות בתוספת האחת עשרה).
בית משפט קמא הוסיף והתרשם בעצמו מן הסרטונים, אף קבע מסקנה עובדתית לפיה באחד המקרים אין מדובר בהעלאת והורדת נוסע גרידא, כי אם בהמתנה להגעתו.
הערעור נדחה.
