טענת "אין להשיב לאשמה" בשל היעדר "הוכחה לכאורה"

לפני בקשת הנאשמים להורות על זכויים בשל העידר הוכחה לכאורה על פי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), ולחילופין ביטול כתב אישום מחמת הגנה מן הצדק על פי סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי.

במצב בו הודו הנאשמים באספקת עובדים לדוכן האוכל ובנוסף כשעד התביעה מר כהן העיד כי עובדת אחת אוקראינית סופקה דרכם בהתאם לחשבוניות ומסמכים שהוא דרש מהנאשמים להציג לו כדי להעבירם ליחידה החוקרת, נשמט הבסיס לשאר טענות אין להשיב לאשמה.

טענת 'אין להשיב לאשמה' סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי קובע, בין היתר, כדלהלן: "נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם - בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו - לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בענין ....". בע"פ 732/76 מדינת ישראל – רפאל כחלון, לב(1) 170 (1977), פסק בית המשפט העליון כי: "בית-המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב-האישום. ראיות בסיסיות לענין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא כדברי בית-המשפט העליון ב-ע"פ 28/49 הנ"ל, ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השיכנוע) מן התביעה לנאשם. לענין משקלן של הראיות ובחינת אמינותן מן הראוי להוסיף, למען שלמות התמונה, כי ייתכנו נסיבות קיצוניות שבהן תעלה שאלה זו כבר בשלב הדיוני האמור .... אך מובן הוא כי נסיבות מן הסוג השני, שבהן ייזקק בית-המשפט בשלב של תום פרשת-התביעה לענין האמינות, הן חריגות ומכאן גם שההזדמנויות אשר בהן ייעשה יישום מעשי של כלל הפרקטיקה הזה, יהיו נדירות.

...

אשר לטענה בדבר אכיפה בררנית - לא שוכנעתי כי עלה בידי הנאשמים להניח תשתית ראייתית מספקת לצורך הוכחת טענה זו. בע"פ 3215/07 פלוני - מדינת ישראל (04.08.08) נקבע לעניין טענת אכיפה בררנית כדלהלן: "לשם העלאת טענה בדבר "הגנה מן הצדק", הנשענת על טענה לאכיפה בררנית, יהיה על הטוען להראות, בראש ובראשונה כי מדובר בהבחנה בין מי שהדמיון ביניהם רלוונטי לעניין, במובן זה שהוא מצדיק התייחסות דומה בשאלת הגשתו של כתב אישום.

עם זאת, בהינתן חזקת תקינות פעולותיה של הרשות המנהלית, ונוכח הראיות שהוצגו בפנינו בשלב זה, לא שוכנעתי כי בשלב זה של הדיון יש לקבל את טענת הנאשמים בנדון שעה שלא הוכח כי החלטת המאשימה להעמיד לדין את הנאשמים עמדו שיקולים פסולים או כי הנאשמים הופלו לרעה.

סוף דבר נוכח כל האמור – בקשת הנאשמים נדחית.

הוראות החוק אליהן הפניתה המאשימה בתגובתה משיבות כהלכה לנטען בטיעוני ההגנה לעניין זה. מכאן אעבור לטענת אין להשיב לאשמה, לפי הוראת סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), שמשמעה עתירה ל"זכוי בשל העידר הוכחה לכאורה".

...

לאחר שעיינתי בראיות המאשימה ושקלתי את טענות הצדדים, אין לי אלא לדחות את טענות ההגנה, על שלוש רגליהן.

ברע"פ 3515/12 מדינת ישראל נ' שבתאי ואח' (10.9.13) העיר בית המשפט העליון בשולי פסיקתו כי קיומו של הסדר אכיפה מנהלי לא מנתק לחלוטין את הזיקה בין העבירות שההסדר חל עליהם לבין ההליך הפלילי הקלאסי וכדוגמה הפנה לסעיף 15 לחוק העבירות המנהליות המסמיך תובע להגיש כתב אישום פלילי 'רגיל' תחת נקיטת הליך מנהלי, זאת לאור קיומן של נסיבות המצדיקות זאת ומטעמים שיירשמו; דוגמה נוספת כאשר הנקנס מודיע שברצונו להישפט על העבירה כי אז "יוגש נגדו כתב אישום ויתנהל הליך פלילי רגיל, שבסיומו הוא עלול להיות מורשע בפלילים (סעיפים 8(ג) ו-13)" (שם, פסקה 29).

סוף דבר טענות הנאשמת 1 באשר לפגם ופסול שנפל בהליך, לאכיפה בררנית ולזיכוי בשל העדר הוכחה לכאורה נדחות.

דיון והכרעה: סעיף 158 לחסד"פ שכותרתו "זכוי בשל העידר הוכחה לכאורה" קובע כדלהלן: "נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם– בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו – לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעיניין; הוראות סעיפים 182 ו-183 יחולו גם על זכוי לפי סעיף זה." על מנת שתתקבל טענת "אין להשיב לאשמה" ויזוכה הנאשם עם תום פרשת התביעה, על בית המשפט להווכח שאין בחומר הראיות שהונח בפניו, ולו הוכחה לכאורה לאשמה המיוחסת לנאשם בכתב האישום, כך שאף אם יינתן לראיות התביעה מלוא האמון ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי-לא יהא בהן לבסס את הרשעת הנאשם.

...

ודוק, בשלב הדיוני הנוכחי אין נפקא מינה אם המסקנה לפיה הנאשם 2 ביצע את המיוחס לו היא המסקנה היחידה שיכולה להתקבל מהראיות, אם לאו.

לא מן הנמנע כי לכל אלו ימצא הסבר המניח את הדעת בפי הנאשם 2, או למצער כזה המעורר ספק, אולם די בצבר הראיות הלכאוריות שפורטו לעיל, בכדי לחייבו להשיב לאשמה ולמסור את אותו הסבר במסגרת פרשת ההגנה, וכך אני מורה.

סוף דבר: אשר על כן ולאור כלל נימוקיי המפורטים לעיל, אני דוחה את טענת הנאשם 2 כי אין לחייבו להשיב לאשמה.

דיון והכרעה סעיף 158 לחסד"פ שכותרתו "זכוי בשל העידר הוכחה לכאורה" קובע כדלהלן: "נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם – בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו – לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעיניין; הוראות סעיפים 182 ו-183 יחולו גם על זכוי לפי סעיף זה." על מנת שתתקבל טענת "אין להשיב לאשמה" ויזוכה הנאשם עם תום פרשת התביעה, על בית המשפט להווכח שאין בחומר הראיות שהונח בפניו, ולו הוכחה לכאורה לאשמה המיוחסת לנאשם בכתב האישום, כך שאף אם יינתן לראיות התביעה מלוא האמון ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי-לא יהא בהן לבסס את הרשעת הנאשם.

...

לנוכח כל האמור לעיל, אני סבורה כי המאשימה הניחה תשתית ראייתית לכאורית בסיסית ביחס ליסודות המרכזיים של העבירות המנויות בכתבי האישום, ומשכך על הנאשמים להשיב לאשמה.

סוף דבר מכלול המפורט לעיל מצביע על קיומן של ראיות לכאורה ביחס למפורט בכתבי האישום ועל קיומו של קשר בין הנאשמים לעבירות המיוחסות להם בגדרי כתבי האישום, וזאת מבלי לבחון סוגיות של מהימנות או משקל.

לפיכך, אני סבורה כי בשלב זה עומדות ראיות התביעה בחובה הנדרשת בדבר "ראיות לכאורה" להוכחת האשמה המיוחסת לנאשמים באופן המעביר הנטל לכתפי הנאשמים.

טענת "אין להשיב לאשמה" - המסגרת הנורמאטיבית סעיף 158 ל-חסד"פ שכותרתו "זכוי בשל העידר הוכחה לכאורה" קובע, כי בתום פרשת התביעה, על בית המשפט לבחון אם עמדה המאשימה בנטל ה"הוכחה לכאורה" להוכחת האשמה המיוחסת לנאשמת, כהאי לישנא - "נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם - בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו - לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בענין...". ב-ע"פ 732/76 מדינת ישראל נ' כחלון ואח', פ"ד לב(1) 170, 179-180, סיכם כב' הש' (כתוארו אז) שמגר את אמות המידה ואבני הבוחן לפיהן תיבחן טענת "אין להשיב לאשמה" (ההדגשות לא במקור - זד"ל): "בית המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכ"א. ראיות בסיסיות לעניין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא..., ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השיכנוע) מן התביעה לנאשם. לענין משקלן של הראיות ובחינת אמינותן מן הראוי להוסיף, למען שלמות התמונה, כי ייתכנו נסיבות קיצוניות שבהן תעלה שאלה זו כבר בשלב הדיוני האמור: ... את הטענה אשר לפיה אין להשיב לאשמה ניתן להעלות, בעיקר, בהתקיים אחד מישניים אלה:

ראיות נסיבתיות, נטל השיכנוע ונטל הבאת הראיות בראי טענת "אין להשיב לאשמה" ההלכה הנוגעת להרשעה על סמך ראיות נסיבתיות והמבחן התלת-שלבי נסקרה לאחרונה בסעיפים 18-21 לפסק דינו של כב' הש' אלרון ב-ע"פ 3965/22 טל נ' מדינת ישראל (30.3.23) (להלן: ענין טל) וכך סוכמה בסעיף 18 ל-ענין טל (ההדגשות לא במקור - זד"ל) - "'המודל התלת-שלבי', בשלב הראשון, כל ראיה נסיבתית נבחנת בפני עצמה כדי לקבוע אם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי; בשלב השני, נבחנת מסכת הראיות בכללותה לצורך קביעה אם היא מסבכת את הנאשם בבצוע העבירה; ובשלב השלישי מועבר הנטל אל הנאשם להציע הסבר חלופי למערכת הראיות הנסיבתיות, העשוי להותיר ספק סביר באשר למסקנה הלכאורית בדבר אשמתו של הנאשם". ברי כי כאשר "המודל התלת-שלבי" מיושם על טענה כי "אין להשיב לאשמה", לא יינתן משקל להתרשמות ממהימנות העדים וברי, כי ככל שבית המשפט יגיע למסקנה שהמאשימה עמדה בשלבים הראשון והשני - ודי לה ב"ראיות בסיסיות אם כי דלות" כדי לעמוד בהם - מועבר הנטל אל הנאשמת להציע סבר חלופי למערכת הראיות הנסיבתיות, שיעלה ספק סביר.

...

נקבע כי גם שיקולי מדיניות, תוך התחשבות ברצון להעניק ביטחון לציבור מפני פגיעתם של כלבים מחד גיסא והתחשבות בציבור בעלי הכלבים ושלא להכביד עליהם מאידך גיסא – מובילים למסקנה כי זו מידת הרשלנות שעל המאשימה להוכיח קיומה להוכחת יסודות העבירה [ראו סעיפים 11–26 ב-פס"ד אבנת].

במסגרת השלב השלישי של המבחן התלת-שלבי, על ההגנה להציע הסבר חלופי למסכת הראייתית כולה, כאשר "ההסבר החלופי נדרש להציע גרסה שלמה ביחס למסקנה הנשקפת מהצטברות הראיות הנסיבתיות ולא די בהסבר מזכה ביחס לכל אחת מהראיות בנפרד..., ככל שהמסקנה הלכאורית מעוגנת יותר בחומר הראיות, הן כמותית הן איכותית, כך נדרש ההסבר החלופי ליתן מענה הולם ומבוסס אף הוא למארג הראייתי" [סעיף 20 ל-ענין טל. ההדגשה במקור - זד"ל].

סוף דבר עולה מן המקובץ, כי עלה בידי המאשימה להביא ראיות ברף הנדרש לפי סעיף 158 ל-חסד"פ ובפסיקה, כי הנאשמת ביצעה, לכאורה, העבירה המיוחסת לה בכתב האישום.