טענת "אין להשיב לאשמה" בקובלנה פלילית בגין לשון הרע

הנאשם מבקש כי ייפסקו לטובתו הוצאות מכוח סעיף 80(א) סיפא בחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), ונוכח מה שהוא מכנה - "שימוש לרעה בהליכי משפט". הקובלנה הפלילית והשתלשלות העניינים בקובלנה, המייחסת לנאשם עבירות על חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק"), נטען כי בארבע הזדמנויות שונות, בכתב וכלפי אנשים או גורמים שונים, נקט הנאשם בלשון הרע נגד הקובל, בכותבו דברים שאינם אמת.

בקליפת אגוז יצויין כי במענה לקובלנה אישר הנאשם כי כתב את המסמכים לגביהם נטען כי הם מהוים משום לשון הרע.

יובהר כי הגם שקבעתי כי אין מקום להגיש קובלנה כנגד עו"ד המייצג לקוחותיו, בנסיבות הקובלנה הנדונה, הרי שהדברים נקבעו רק במסגרת הכרעת הדין, ולא בעת שבקש הנאשם כי אורה על ביטול הקובלנה או בשלב של "אין להשיב לאשמה". איני מקילה ראש בקושי עימו היתמודד הנאשם, עורך דין במקצועו, עת הואשם בגין מעשים שעשה בעת שייצג את לקוחותיו.

...

באותו ענין, נוכח מכלול הנסיבות ובהן מעצרו של הנאשם, מעצר בית ממושך, פרסום שמו ועוד, מצא בית המשפט העליון לפצותו, תוך הבהרה כי עסקינן בחריג לכלל.

נוכח מכלול הנסיבות, באתי לכלל מסקנה כי התנהלותם של שני הצדדים אינה חפה מקשיים, כי שני הצדדים הביאו בהתנהלותם לסיטואציה במסגרתה הוגשה הקובלנה, וכי בפני בית המשפט נחשף כאמור רק חלק מהמתרחש בין הצדדים שבפניי ועל ידי גורמים אחרים.

לפיכך, תוך שקילת שיקולים של צדק, של מדיניות משפטית, והפעלת שיקול הדעת השיפוטי, באתי לכלל מסקנה כי חרף האפשרות המשפטית להשית הוצאות על הקובל, נוכח עמידת הנאשם בתנאי הסף, אין זה המקרה בו מן הראוי לעשות כן. אשר על כן, נדחית הבקשה.

עם סיום פרשת התביעה במסגרת הקובלנה הפלילית נשוא תיק זה, טען הנאשם כי "אין להשיב לאשמה", בהתאם לסעיף 158 בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982.

כנגד הנאשם, עורך דין במקצועו, הוגשה קובלנה פלילית בהתאם לסעיפים 1, 2, 2(א), 2(ב)(1), 2(ב)(2), 3, 6, 7א, 8, 9(א)(2), 16(ב) ו– 24 בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק").

זאת, אף בטרם דיון בשאלה העקרונית, האם ניתן להטיל על עו"ד אחריות בפלילים בגין לשון הרע שהובעה על ידו במצוות לקוחותיו.

כך, טענת הנאשם לפיה הקובל לא נחשף בעצמו למסמכים השונים ואלו הוצגו לו על ידי בא כוחו, המשמש גם כבא כוח הרב של כפר חב"ד, לא נטענה על ידי מי מהעדים, ולא גובתה בראיה כלשהיא.

איני מיתעלמת מכך שהקובל לא השיב לטענות הנאשם לפיהן ניסוח הקובלנה למעשה אינו מייחס לו הוצאת לשון הרע בכתיבת שני המכתבים הראשונים.

...

כן טען, כי בהתאם למדיניות השיפוטית, אין לאפשר הגשת תביעות כנגד עורכי דין בכל הנוגע לניסוח כתבי טענות, על מנת שלא לרפות את ידיהם ולא לפגוע בשירות אותו הם נותנים ללקוחותיהם.

עוד טען, כי לא ניתן להגיש מכתב לראש המועצה ישירות, ולכן אין מנוס מהגשתו דרך המזכירה, וכי יש לבחון את הפרסום באופן פונקציונאלי, כשלמעשה הפרסום לא נעשה כלפי אדם אלא כלפי חבר בני אדם, ומכאן – לגוף אחד.

נוכח דברים אלו, ובהעדר עדות של הנאשם או לקוחותיו, אין בידי לקבל בשלב זה את טענות הקובל באשר לסוגיות שונות המצויות במחלוקת, ובכלל זאת, כאמור - את טענת הנאשם כי הדברים אותם כתב נכתבו בשם לקוחותיו ולבקשתם.

עניינה של החלטה זו בטענת הנאשמים לפיה, בהתאם להוראות סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 (להלן: החסד"פ), אין לחייבם להשיב לאשמה וכי יש לזכותם כבר בשלב זה מן העבירות אשר יוחסו להם בקובלנה.

על בסיס האמור לעיל, יוחסו לנאשמים העבירות הבאות: פגיעה בפרטיות, עבירה לפי סעיף 5 ביחד עם סעיפים 2(1)(2)(3)(4) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א- 1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות) וכן, עבירה של פירסום לשון הרע בכוונה לפגוע, עבירה לפי סעיף 1 ביחד עם סעיפים 2 ו-6 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע).

לדבריו, מעיון בטענות אשר הועלו על ידי הנאשמים עולה כי המדובר בטענות הגנה אשר אין בהן כדי לבסס טענת "אין להשיב לאשמה". הקובל פירט את הראיות אשר הובאו על ידו במהלך פרשת התביעה וטען, כי המסקנה היחידה העולה מהן הנה כי הנאשמים ביצעו את העבירות אשר יוסחו להם במסגרת הקובלנה.

...

לאור כל האמור לעיל, סבורני כי בשלב זה עלה בידי הקובל להציג בפני בית המשפט מערכת ראייתית ראשונית לצורך העברת נטל הבאת הראיות לנאשמים.

למעשה, מעיון בבקשה עולה כי הנאשמת 2 לא הכחישה כי היא זו אשר צילמה את ת/2 ואולם, העלתה היא מספר טענות לעניין מיקום צילום התמונה וכן, העלתה מספר טענות הגנה אשר לטענתה עומדות לה ביחס לעבירות הנזכרות בקובלנה בהקשר זה. במצב דברים זה, כך סבורני, הרי שאף לעניין האישום השני עלה בידי הקובל להציג מערכת ראייתית ראשונית אשר די בה כדי להעביר את נטל הבאת הראיות לנאשמים.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, הנני דוחה כאמור את הבקשה על כל רבדיה.

במסגרת הקובלנה שהוגשה על ידו בתיק זה, טוען הקובל כי הוא הוצג בכתבה כמי שהיה לו חלק גדול בשוד, הוכתר בה כ"שודד האספלט הגדול" והוטחו כלפיו האשמות כאילו הוא היה שותף בכיר בשוד אספלט השייך למע"צ. דברים אלה, ששודרו לכל בית בישראל, וההאשמות שהוטחו כלפיו בכוונה לפגוע בו, כך לטענתו, מהוים דברי לשון הרע והם גרמו לו נזק קשה ביותר ופגעו בשמו הטוב, בכבודו ובפרנסתו.

שהרי אם לא כן, עלול ההליך לבוא אל סיומו כבר בסוף פרשת התביעה, במסגרת טענת "אין להשיב לאשמה" והקובל עלול אף למצוא עצמו נתבע בסופו של דבר בתביעה לתשלום פיצויים לנאשם.

במקרה נשוא ערעור זה, צפה בית משפט השלום בקלטת שהונחה בפניו במסגרת דיון בטענה מקדמית, כשמדובר היה בקלטת שנגעה ללב האישום – ממש כמו במקרה המונח לפתחי בתיק זה. בהתייחסותם לעצם העניין, העירו שופטי בית המשפט המחוזי בפסק דינם כי לדעתם לא היה מקום לפיצול ההליך הפלילי כפי שעשה בית המשפט קמא והוסיפו כי בשל העובדה שהקלטת לא הוגשה לבית משפט השלום כראיה ואף לא סומנה כמוצג, נימנעה מהם, כערכאת ערעור, באופן עיקרוני, האפשרות לצפות בה. עוד הוסיפו הם כי עיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים בפני בית המשפט קמא מלמד על כך שב"כ הקובל לא הביע היתנגדות ממשית לצפייה בקלטת ומשלא נטען בעירעור כי בעיניין זה בית המשפט קמא טעה או לא דייק בתאור קטע הסירטון בו צפה, הניחו שופטי בית המשפט המחוזי כי תאור הדברים שעלו מן הקלטת, מקובל היה גם על הקובל.

בפס"ד ביטון, שעבירת לשון הרע מהוה עבירה פלילית מיוחדת באופיה מאחר, בין היתר, שמול הזכות לשם טוב עומד חופש הביטוי כערך מרכזי בחייה של חברה דמוקרטית, ולכן היסוד הנפשי צריך שיהיה בעל רף גבוה".

...

באנו אפוא למסקנה שגם כיום אין להחיל את כלל הצפיות על עבירת לשון הרע.

את אלה ניתן להסיק ממכלול הראיות, מהתנהגותו של הנאשם, מהמשתמע והנלמד ממעשיו ועוד ביוצא כאלה דברים.

סוף דבר – לאור כל האמור לעיל, אינני מוצאת הצדקה להורות על ביטול הקובלנה בשלב זה ולפיכך הנני מחליטה לדחות את הבקשה.

בפני קובלנה פלילית בעבירה של פרסום לשון הרע.

הנאשמות זוכו מאישום זה בשלב טענת אין להשיב לאשמה.

כמו כן, אין מחלוקת כי נסויים אלה, אליהם נשלחו הקופים שנמכרו או יוצאו מהחווה, אכן הנם "קשים ואכזריים" מבחינת בעלי החיים שעליהם נערכים הניסויים, והקובל אינו טוען כי האמירות בעניין זה מהוות לשון הרע נגדו.

כפי שצויין לעיל, התשתית העובדתית שעל בסיסה נטענה הטענה של המצאות בנגוד אינטרסים, הוצגה בפני הקורא כהווייתה, והדעה הובעה ע"י הנאשמות באמונה מלאה ובתום לב. לא זו בלבד שלדעתי אין באמירה זו כלל ועיקר משום לשון הרע כלפי הקובל, אלא שגם אם תמצי כי מדובר בלשון הרע-הנאשמות חוסות תחת הגנת הבעת דיעה בתום לב. האמירה כי "כפי הנראה, את הקובל מעניין רק הכסף" על פי הפתיח שלה, "כפי הנראה", והעובדות שהובאו כסימוכין לה, אמירה זו הנה בבירור בגדר הבעת דיעה על אופיו של נושא תפקיד צבורי.

...

אחד מבעלי החווה, זאב ברין, מצוטט באומרו כי "כל מה שאנחנו עושים לא שונה מגידול תרנגולות ושליחתן לשחיטה". לנוכח הציטוטים הישירים מפי הקובל ושותפו בעניין גידול הקופים כ"תרנגולות המיועדות לשחיטה", שלא נסתרו גם בעדותו ובעדויות מטעמו במשפט, הרי שהמסקנה כי "כפי הנראה" את הקובל "מעניין רק הכסף" הינה מסקנה מסתברת מהנתונים והציטוטים שעמדו לנגד עיני הנאשמת 2 ובחלקם נכללו בפירסום ק/15, לשיפוטם של הקוראים.

מהכתבה עולה גם אי פתיחותו של הקובל לביקורת על תנאי החזקת הקופים בחווה, העדר התייחסות עניינית לטענות ויחס מזלזל וכוחני כלפי עורכת חוות הדעת, ד"ר תמר רון: "עזוב אותך, היא קשקשנית שלא מבינה מהחיים שלה ולא יודעת על מה היא מדברת". מהכתבות המסמכים הנ"ל, ומהתבטאויותיו המצוטטות לעיל של הקובל, היו הנאשמות רשאיות להגיע למסקנה כי הקובל מעדיף אינטרסים כלכליים-חומרניים על פני המנעות אידאולוגית מנטילת חלק ב"ענף יצוא" הכרוך בגרימת סבל רב לבעלי חיים אינטליגנטיים ומפותחים דוגמת קופי האדם.

במקרה דנן, לאחר שקבעתי כי הנאשמות הסתמכו בפרסומיהן על תחקירים עתונאיים, עבודת מחקר אוניברסיטאית, חוות דעת של מומחית לקופים מרשט"ג ועוד נתונים שהיו בידיעתן, ולנוכח העובדה שהפרסומים מפנים במישרין למקורות עליהם הסתמכו הנאשמות וכוללים הבעת דעה בתום לב על סמך אותם נתונים – אני קובעת כי לא היתה לנאשמות כוונה לפגוע בקובל, כמשמעה ע"פ הפסיקה בעבירת לשון הרע.