נוכח האמור, דחה בית המשפט המחוזי את התביעה, וחייב את המבקשים בהוצאות המשיבה בסך של 15,000 ש"ח.
העירעור שהגישו המבקשים על פסק הדין נדחה ביום 13.3.2023 בפסק דין תמציתי שניתן פה אחד, ואלה עיקריו:
"נקדים ונאמר כי לטעמנו, ניתן היה לדחות את התובענה מחמת היתיישנות, הגם שבית המשפט לא היתייחס לכך בפסק דינו. בהקשר זה נציין כי טענת ההתיישנות הועלתה על ידי המשיבה בכתב הגנתה והמערערים לא הגישו כתב תשובה. זאת, בנגוד לפסיקה לפיה על התובע לטעון ולהוכיח כי הוא נופל לאחד החריגים המאריכים תקופת ההתיישנות [...] מכל מקום, לא מצאנו ממש גם בעירעור לגופו. בית המשפט קמא דחה את התביעה, לאחר שאימץ את חוות דעת המומחים מטעמה של המשיבה. ככלל, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב במימצאי עובדה ומהימנות, וכלל זה כוחו יפה גם מקום בו הערכאה הדיונית מבכרת חוות דעתו של מומחה אחד על פני מישנהו, כפי שנעשה במקרה דנן".
מכאן הבקשה שלפניי, בה טוענים המבקשים כי בפסק הדין נקבע "שניתן היה לדחות את התובענה מחמת היתיישנות רק משום שהמבקשים לא הגישו כתב תשובה לאחר שטענת ההתיישנות הועלתה בכתב ההגנה". לטענתם, קביעה זו סותרת את ההלכה שלפיה כתב התשובה הוא בעל תכלית פרוצדוראלית, ואין לו "מעמד מהותי לגבי הכרעה בהארכת תקופת ההתיישנות". לפי המבקשים, בהתאם להלכה, רשאי תובע לפרט כבר בכתב התביעה מתי ובאילו נסיבות נודעו לו העובדות המקימות את עילת התביעה, וככל שלא הועלו טענות עובדתיות חדשות בכתב ההגנה המצריכות תשובה – אין באי-הגשת כתב התשובה כדי לשלול את תחולת החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות.
...
נוכח האמור, דחה בית המשפט המחוזי את התביעה, וחייב את המבקשים בהוצאות המשיבה בסך של 15,000 ש"ח.
הערעור שהגישו המבקשים על פסק הדין נדחה ביום 13.3.2023 בפסק דין תמציתי שניתן פה אחד, ואלה עיקריו:
"נקדים ונאמר כי לטעמנו, ניתן היה לדחות את התובענה מחמת התיישנות, הגם שבית המשפט לא התייחס לכך בפסק דינו. בהקשר זה נציין כי טענת ההתיישנות הועלתה על ידי המשיבה בכתב הגנתה והמערערים לא הגישו כתב תשובה. זאת, בניגוד לפסיקה לפיה על התובע לטעון ולהוכיח כי הוא נופל לאחד החריגים המאריכים תקופת ההתיישנות [...] מכל מקום, לא מצאנו ממש גם בערעור לגופו. בית המשפט קמא דחה את התביעה, לאחר שאימץ את חוות דעת המומחים מטעמה של המשיבה. ככלל, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, וכלל זה כוחו יפה גם מקום בו הערכאה הדיונית מבכרת חוות דעתו של מומחה אחד על פני משנהו, כפי שנעשה במקרה דנן".
מכאן הבקשה שלפניי, בה טוענים המבקשים כי בפסק הדין נקבע "שניתן היה לדחות את התובענה מחמת התיישנות רק משום שהמבקשים לא הגישו כתב תשובה לאחר שטענת ההתיישנות הועלתה בכתב ההגנה". לטענתם, קביעה זו סותרת את ההלכה שלפיה כתב התשובה הוא בעל תכלית פרוצדורלית, ואין לו "מעמד מהותי לגבי הכרעה בהארכת תקופת ההתיישנות". לפי המבקשים, בהתאם להלכה, רשאי תובע לפרט כבר בכתב התביעה מתי ובאילו נסיבות נודעו לו העובדות המקימות את עילת התביעה, וככל שלא הועלו טענות עובדתיות חדשות בכתב ההגנה המצריכות תשובה – אין באי-הגשת כתב התשובה כדי לשלול את תחולת החריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות.
דין הבקשה להידחות.
אשר על כן, הבקשה נדחית.
