במסגרת האישום הרביעי שעניינו ניסיון התנקשות בזאב רוזנשטיין בתאריך 11.12.03, כפי שעוד יפורט – בעבירות של סיוע לרצח (שלוש עבירות), לפי סעיפים 300(א)(2) יחד עם סעיף 31 לחוק, סיוע לחבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א) +31 לחוק סיוע לגרם חבלה חמורה במסגרת ארגון פשיעה לפי סעיף 333 +31 לחוק סיוע לפציעה שלא כדין, במסגרת ארגון פשיעה לפי סעיף 334 +31 לחוק, סיוע לגרם חבלה של ממש במסגרת ארגון פשיעה לפי סעיף 380+31 לחוק, והכל במסגרת ארגון פשיעה בהתאם לסעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה.
הנושא זכה להתייחסות בע"פ 4209/14 הנ"ל בעיניין קרן, שם נקבע על ידי בית המשפט:
"מלשונו של סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי עולה כי בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בהריגה מקום שכתב האישום ייחס לנאשם עבירת רצח, ובילבד שעובדותיה של עבירת ההריגה הוכחו לפניו ושניתנה לנאשם היזדמנות סבירה להיתגונן. סעיף 185 לחוק מוסיף נדבך נוסף לעקרון זה וקובע כי טענת חוסר סמכות עניינית – שהיא בעצמה טענה מקדמית המנויה בסעיף 149(2) לחוק – אינה מהוה מחסום מפני הפעלת הסמכות המופיעה בסעיף 184 לחוק. בעניינינו, אין חולק כי עבירת הרצח בה הואשם המערער לא היתיישנה, ומכאן מתעוררת השאלה האם היתיישנות עבירת ההריגה מציבה מחסום דיוני המונע את הפעלת הסמכות הקבועה בסעיף 184 לחוק? המשיבה טוענת כי התשובה היא שלילית, ודעתי כדעתה. לטעמי, צודקת המשיבה בטענתה כי ניתן לבצע גזירה שווה בין טענת הסמכות העניינית לבין טענת ההתיישנות ולקבוע כי מקום שבו טענת חוסר סמכות עניינית לא תוביל למניעת הרשעה בעבירת הריגה, כך גם לא ראוי כי טענת היתיישנות תוביל למניעה שכזו. מסקנה זו נכונה בפרט משלא הועלו טענות לפיהן המשיבה האשימה את המערער ברצח רק כמהלך טאקטי שנועד לעקוף את מחסום ההתיישנות. בהעדר חשש שכזה, דומה כי אין הצדקה לכך שטענת היתיישנות – שהיא כזכור טענה דיונית ולא מהותית – תימנע מבית המשפט להרשיע בעבירת ההריגה לאחר שעובדותיה כבר הוכחו לפניו".
הראציונאל מאחורי דברים אלה בהחלט מיתקיים במקרה שלנו.
ממסמך רפואי משנת 2022 עולה כי הנאשם סובל מבעיה ברגל עקב פצע ירייה שפגע בשוק ובירך.
האישום השלישי – העבירה בנסיבותיה ואשמו של הנאשם
7.2 ענייננו של האישום השלישי בפיצוץ מטען חבלה רב עוצמה שהונח בתוך פגוש של רכב שהוחנה בסמוך למשרדו של רוזנשטיין בכיכר פלומר בגני התערוכה הישנים בתל אביב.
...
הנושא זכה להתייחסות בע"פ 4209/14 הנ"ל בעניין קרן, שם נקבע על ידי בית המשפט:
"מלשונו של סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי עולה כי בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בהריגה מקום שכתב האישום ייחס לנאשם עבירת רצח, ובלבד שעובדותיה של עבירת ההריגה הוכחו לפניו ושניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן. סעיף 185 לחוק מוסיף נדבך נוסף לעיקרון זה וקובע כי טענת חוסר סמכות עניינית – שהיא בעצמה טענה מקדמית המנויה בסעיף 149(2) לחוק – אינה מהווה מחסום מפני הפעלת הסמכות המופיעה בסעיף 184 לחוק. בענייננו, אין חולק כי עבירת הרצח בה הואשם המערער לא התיישנה, ומכאן מתעוררת השאלה האם התיישנות עבירת ההריגה מציבה מחסום דיוני המונע את הפעלת הסמכות הקבועה בסעיף 184 לחוק? המשיבה טוענת כי התשובה היא שלילית, ודעתי כדעתה. לטעמי, צודקת המשיבה בטענתה כי ניתן לבצע גזירה שווה בין טענת הסמכות העניינית לבין טענת ההתיישנות ולקבוע כי מקום שבו טענת חוסר סמכות עניינית לא תוביל למניעת הרשעה בעבירת הריגה, כך גם לא ראוי כי טענת התיישנות תוביל למניעה שכזו. מסקנה זו נכונה בפרט משלא הועלו טענות לפיהן המשיבה האשימה את המערער ברצח רק כמהלך טקטי שנועד לעקוף את מחסום ההתיישנות. בהיעדר חשש שכזה, דומה כי אין הצדקה לכך שטענת התיישנות – שהיא כזכור טענה דיונית ולא מהותית – תמנע מבית המשפט להרשיע בעבירת ההריגה לאחר שעובדותיה כבר הוכחו לפניו".
הרציונל מאחורי דברים אלה בהחלט מתקיים במקרה שלנו.
אכן אין חולק שהנאשם ניהל ומנהל אורח חיים דתי, אך בעובדה זו בלבד אין כדי לבסס מסקנה שלפנינו אדם שהשתקם בכל מישורי חייו, כנטען על ידי ההגנה.
לסיכום עונשו של הנאשם:
בדומה לנאשמים אחרים, נגזור על הנאשם עונש אחד כולל שלצורך קביעתו יילקחו בחשבון מתחמי הענישה שנקבעו לגבי כל אישום/אירוע ומיקומו של הנאשם בתוך מתחמים אלה, תוך חפיפה חלקית ביניהם.
שי יניב, שופט
סגן נשיא
אנו גוזרים, אפוא, על הנאשם את העונשים כמפורט בסעיף 7.6 לחוות דעתה של השופטת רביד.
