טענות בעל פה כנגד מסמך כתוב: קבילות ראייתית

ענייננו אכן במקרה שבו מועלות טענות בעל פה כנגד מיסמך כתוב, ובפרט כנגד תוכנו כפי שהועלה על הכתב על ידי הצדדים בזמן אמת, ולא כנגד הסכמות מאוחרות להסכם או סעיפים בהסכם הטעונים פרשנות (מקרים כאמור הנכנסים תחת החריגים שהוכרו בפסיקה לכלל הקבוע בסעיף 80).

שלישית, היא המגמה ההולכת ומתחזקת בדיני הראיות בשיטתנו – בדבר העברת הדגש משאלות של קבילות לשאלות של מהימנות ומשקל הראיות, וצמצום המקרים בהם תפסל או תדחה באופן מוחלט ראיה כזו או אחרת [ראו למשל ע"א 119/05 אמין מחמוד חליפה נ' מדינת ישראל, פס' 32 (10.09.2006); ד"נ  23/85מדינת ישראל נ. דוד טובול פס' 31 לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו אז) ברק (11.12.1988); דנ"א 7818/00 אהרן נ' אהרוני, פס' 29 (22.03.2005); ע"א 8493/06 עזבון המנוח ציון כהן ז"ל נ' הבנק הבנלאומי הראשון לישראל בע"מ, פס' 23 (17.10.2010); רע"א 7828-17 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני, פס' 21 (09.01.2018)].

רביעית, סבורני כי הנחת המוצא הטמונה בכלל המייחס עליונות לכתוב על פני טענות בעל-פה אינה נסתרת ככל שהעדות בעל פה נתמכת באופן מספק על ידי ראיות נוספות, ובפרט מסמכים בכתב.

...

משכך, אין בידי לקבל את טענת המשיב 1 לפיה ההסכם הראשון שנכרת בין הצדדים מהווה הסכם למראית עין במובן זה שלשונו אינה משקפת את אומד דעתם וכוונתם האמיתית של הצדדים – וכי כוונת הצדדים הייתה, כי הסכם זה יהווה הסכם מכירת מניות.

לאור כל האמור מצאתי לקבל את תביעתו של המבקש, כאשר הוכח כי המניות שבמחלוקת, אותן מחזיק המשיב 2 עבור המשיב 1 בנאמנות, מוחזקות מלכתחילה בנאמנות עבור המבקש – ועל כן קיימת לו זכות לבקש את רישומן על שמו.

סוף דבר בהתאם לקביעותיי לעיל, מצאתי לקבל את המרצת הפתיחה ולקבוע כי נוכח סיום יחסי הנאמנות בין המבקש לבין המשיב 1 (באמצעות המשיב 2), זכאי המבקש לקבל לידיו את נכסי הנאמנות (הם הנכסים שבמחלוקת).

כאמור בפסק הדין לעיל, כל טענה בעל פה לפיה המסמך בכתב אינו נכון נכללת בסעיף 80 הנ"ל ובהתאם כאשר במסמך האישור מצוין כי ניתנה הלוואה והנתבעים טוענים באמצעות עדות בעל פה של איל, כי הדבר אינו נכון ולא ניתנה הלוואה, אזי מדובר במובהק בעדות בעל פה כנגד מיסמך בכתב שלפי סעיף 80 לעיל, אין לקבל אותה, משלא הוצגה על ידי איל בצד עדותו בעל פה, כל ראיה או אינדקאציה בכתב לביסוס הטענה לפיה תוכנו של המסמך והמטרה שלשמה הוא נועד שונים מהאמור במפורש במסמך.

איל העלה את גירסתו דנן כבר בכתב ההגנה ולאחר מכן בתצהיר העדות הראשית מטעמו ואף נחקר על גירסתו זו בחקירה נגדית ומשמשה לא היתנגד להעלאת הגרסה בעל פה אני נידרש לבחון את גרסת איל ככל עדות קבילה אחרת; מאידך, להיותה של עדות איל עדות בעל פה כנגד מיסמך בכתב, משמעות ראייתית מבחינת נטל הבאת הראיות ובענין זה אצטרף בכל הכבוד לדבריו של השופט גרוסקופף בע"א (מרכז) 25450-12-10 יוסי פנחס נ' נירסול בע"מ (25.7.11), פסקה 19 "... למסמך הכתוב יש משקל ראייתי גם מחוץ לגדרן של הדוקטרינות הללו. משקלו הראייתי מתבטא בכך שהוא מעביר את נטל הבאת הראיות למי שטוען כי אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים שונה מזה שעולה מלשונו הפשוטה של המסמך הכתוב..."(דגש שלי ש.מ.), (וראו גם ת"א (מרכז) 5736-08-07 עצמה – קופת תגמולים לעצמאיים ליד בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בנאי (13.4.2008), אליו הפנו ב"כ משה בסיכומיהם).

...

סיכום לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את תביעת משה כנגד החברה ובהתאם אני מחייבה לשלם למשה את הסך של 2 מליון דולר כערכו בשקלים, נכון למועד הגשת התביעה (סך של 7,660,000 ש"ח נכון ליום 3.8.2016) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

כמו כן אני מחייב את החברה לשלם למשה הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום (כולל מע"מ) של 250,000 ₪.

אני דוחה את תביעת משה כנגד איל.

המסמך המוקדם ביותר שהוגש בעיניין המו"מ שניהלו הצדדים, בעיניין היחידות הכלואות, אשר כונו "היחידות שבפלישה", הוא פניית עו"ד כבהא, בשם הנתבעת אל התובעת, במכתב מיום 4.11.2014 (נספח יא' לתצהירי התובעת) ובו הסכמה לדחיית מועדי התשלום "של העסקה" עד לחודש 1/2015 וכן הודעה מצד הנתבעת לפיה לא ניתן לבצע עסקת מכר ישירה, כפי שבקש ב"כ התובעת (במכתב שלא הוגש) וכך נכתב שם: "על פי נוהלי מרשתי, הסדרת היחידות שנמצאות בפלישה מתבצע אך ורק על ידי הכרה בפולש כדייר מוגן ורק לאחר מכן ניתן להציע את הנכס לרכישה בבעלות מלאה. אי לכך לא נוכל להענות לדרישת מרשך לבצוע עסקת מכר ישירה". מתוכן המכתב ברור שעניין הפלישה ליחידות על ידי התובעת לא התעורר רק בחודש נובמבר 2014 (כטענתה) אלא קודם לכן ולמרות שעולה ממנו כי התובעת ביקשה לבצע עסקת מכר ישירה (לגבי היחידות "שבפלישה") התובעת, אשר חובת הראייה עליה, לא צרפה את ההתכתבות שקדמה למכתב הנ"ל. מחדל זה פועל לרעתה.

לא רק שגב' רושינו לא אמרה זאת, אלא שגם אם הייתה אומרת כך, הייתה זו עדות שמיעה שאיננה קבילה.

התובעת לא הוכיחה את טענתה לפיה הנתבעת שלחה נציגים מטעמה לשטח ובעיקר לא הוכיחה מה סומן לה, כחלק שלא נמכר לה. התובעת גם לא הוכיחה שבעת ביצוע עבודות השפוץ, היא לא חרגה מהשטח שהראו לה. בנוסף, מדובר בטענה בעל-פה נגד מיסמך בכתב (הסכם המכר, המציין במפורש מה נמכר לתובעת) שנטענה, לראשונה, על ידי סורז'ון בעדותו בבית המשפט (תוך שינוי חזית לו מיתנגדת הנתבעת) ופרט לדברי סורז'ון, לא הביאה התובעת כל ראייה בעיניין זה. טענה חדשה זו, של סורז'ון, אף מנוגדת לטענת התובעת לפיה היא רכשה את כל הבניין.

על מנת שניתן יהיה לראות באמירת נתבע, משום הודאת בעל דין, היינו – הודאה אשר פוטרת את התובע מהבאת ראיות, עליה להיות מפורשת וחד משמעית ושתהייה כלולה בה הודאה בקיום הזכות אשר התובע תובע (או, לכל הפחות, בקיומן של עובדות המבססות את הזכות הנטענת) וכן צריך שההודאה בעובדות ובזכות, תהיה "מודעת" היינו - שתעלה ממנה כוונה של הנתבע, להודות בזכותו של התובע.

...

אני דוחה את טענות התובעת לפיהן היא הוכרחה לחתום על החוזים, או כי חתמה עליהם בשל טעות או הטעייה (טענות שממילא סותרות זו את זו).

התוצאה היא שאני דוחה את תביעת התובעת וקובעת שהיא רכשה, במסגרת הסכם המכר רק את יחידות 1+6 (לפי התשריט הישן) שהן יחידה 1 לפי התשריט לרישום.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאות ההליך, כדלקמן: שכר טרחת עורך דין בסך 80,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק דין זה ועד לתשלום המלא בפועל.

ודוק, כלל נקוט הוא כי בעל דין חייב להיתנגד לראיה עת הוגשה, אחרת יראה הוא כמי שהסכים לקבילות הראיה (ע"א 2144/13 עיזבון המנוח עמית עמוס מנטין ז"ל נ' הרשות הפלסטינית, פסקה 64 (06.12.2017); ע"א 161/73 ארדה בע"מ נ' סמסונוב, פ"ד כח(2) 228 (1971)), והדבר אף נכון להתנגדות להשמעת עדויות בעל-פה נגד מיסמך בכתב (ע"א 441/75 שוילי נ' זילברברג, פ"ד לא(3) 380 (1977)).

בתוך כך נתגלה, כי הסכום שנקבע בהסכם המכר הכתוב הנו סכום שונה מזה שסוכם בין הצדדים בעל-פה, עובר לכריתת ההסכם (כאשר מדובר בפער משמעותי –90,000 ש"ח במקום 180,000 דולר); לכך התווספו שעורי המס שהושתו על עיזאת (מס רכישה ומס שבח, לגביהם לא הוצגה כל ראיה התומכת במתן הסכמתו של עיזאת לנדון); וכך לגבי מועדי התשלום (שסוכמו על שני תשלומים, אולם בפועל הועברו בתשלומים קטנים ועיתיים).

...

כמו כן, שותפה אני לקביעתו של חברי לפיה "ברי כי לו היה עיזאת מודע לפרטי המזימה, אזי לא היה מסכים להתקשר בהסכם המכר" וכי "מסקנה זו היא ברורה וחדה. היא משתלבת עם כלל הטענות ומארג הראיות בתיק, ומתיישבת עם היגיון בריא ושכל ישר" (פסקה 77 לחוות דעתו).

הממצאים והקביעות שתמציתם פורטה לעיל, מוליכים אל המסקנה שאליה הגיע חברי ולפיה התקיימו בענייננו יסודותיה של עילת ההטעיה המעוגנת בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.

משנמצא כי הסכם המכר נושא הערעורים דנן נגוע בפגם של הטעיה, מקובלת עלי מסקנתו הנוספת של חברי לפיה קמה לעיזאת הזכות לבטל את ההסכם בשל פגם זה, וכי עיזאת מימש כדין את זכותו זו. למעשה, העילה לביטול ההסכם הפגום צמחה לעיזאת ממקור משפטי נוסף, וכוונתי לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק השליחות).

טענות הנתבע, שהתובע ורצין ביקשו ממנו להתעכב בתשלום החוב, עד שההסכמות שתועדו במוצג יעוגנו בהסכם דוינסקי, נדחות, כי נטענו ללא הצגת ראיות או עדים לתמיכתן ומהוות טענות בעל פה נגד מיסמך כתוב ובהתאם מתקבלת טענת התובע, שתוקף המסמך פקע.

הצדדים הנם אזרחי ישראל וחוזה מכירת המניות לנתבע נחתם בה, אך הנכס והחברה גרמניים, ולא הוצגה כל ראיה קבילה לבצוע העברת הבעלות בחברה לנתבע ולדוינסקי או לכך שהמכירה בהתאם לדין הגרמני.

...

טענות הנתבע לעניין חוזה הייעוץ, הן טענות בעל פה, שאין להן זכר בחוזה הייעוץ, שמתייחס לשירותי התובע כיועץ בלבד ואינו מתייחס בכלל לנכס, לשיפוצים בו או לבעלות בחברה ומשכך, נדחית הטענה.

ולבסוף, דין טענת התובע בנוגע לנתבעת להידחות כי לא הוכחה מעורבותה בנטען ומנגד, משלא הוגשה תביעה שכנגד, דין הטענות בנוגע לסכומים שחייב התובע לנתבע להידחות.

סוף דבר לאור האמור, התביעה נדחית, אך בנסיבות העניין, לאור הקשיים שהועלו גם בטענות הנתבע, אין צו להוצאות.