טענה על העדר חתימת בורר על פסק הבורר

טענות הצדדים טענות המבקש לטענת המבקש, תנאי לחתימתו ולחתימת שותפו גליק על שטר הבוררות, היה כי ניתן יהיה להגיש ערעור על פסק הבוררות בפני הראב"ד, שהיה באותה העת, הרב שלמה עמר, הרב הראשי לישראל ונשיא ביה"ד הרבני הגדול בדימוס, בעל ניסיון של שנים רבות כדיין, וגם חבר ביה"ד כב' הרב ירון כהן הצהיר והבהיר כי זה התנאי להסכמה לחתימת השטר, והדבר בא לידי ביטוי בסעיף 2 לשטר הבוררות.

בעניינינו, ביחס לפסק הבוררות, טוען המבקש להעדר חתימות הבוררים בנגוד לסעיף 20 לחוק הבוררות ולהיעדר הנמקה כקבוע בסעיף 24(6) לחוק הבוררות – "הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לתת נימוקים לפסק והבורר לא עשה כן". העידר חתימות על גבי פסק הבוררות כזכור, לטענת המבקש, החלטות בית הדין, כולן, נעדרות חתימות הדיינים וזאת בנגוד לסעיף 20 לחוק הבוררות, ומדובר בפגם מהותי הפוסל את פסק הבוררות ופסק העירעור.

...

מקום בו המסמך הכתוב לא נסתר על ידי המבקש, ולא הוכחו טענותיו, הרי שהמסמך החתום הוא הקובע, המהווה פסק בוררות לכל דבר עניין, ודין טענה זו אף היא להידחות.

ברם, בסעיף ח' לשטר הבוררות נקבע במפורש כי "הצדדים מוותרים מראש על בקשה לנמק פסק דין, ובית הדין יהיה רשאי להוציא פסק דין ללא נימוקים, הכל על פי שיקול דעתו". ברע"א 4265/14 אלמסי נ' שוקרון (19.08.14) נקבע כי "שטר הבוררות קובע במפורש כי לא חלה על ביה"ד לממונות חובת הנמקת פסק הבוררות. אין לדרוש מבורר שהסכם הבוררות פוטר אותו מפורשות מחובת הנמקה, לנמק את החלטתו." מקום בו הסכימו הצדדים מפורשות שלבית הדין הסמכות שלא לנמק את פסק הבוררות והכל על פי שיקול דעתו, הרי שאין למבקש אלא להלין על עצמו, ומשכך גם טענה זו דינה להידחות.

סוף דבר החלטות הרכב ב' – מבוטלות.

הטענה עלתה לראשונה בתגובה לבקשת מרגולין בהליך הנוכחי.

למעלה מן הצורך יוער כי לוין אף לא הבהיר מדוע לגופם של דברים יש הצדקה לקבל החלטה שונה מההחלטה שהתקבלה בעיניינו בעבר בבית המשפט המחוזי, ולפיה לא ניתן לאשר את פסקי הבוררות בהעדר חתימה של הבוררים על פסקי הבוררות.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי במכלול נסיבות העניין שוכנעתי כי דין הבקשה להתקבל, במובן זה שיש להורות על מחיקת הבקשה לאישור פסקי הבוררות.

על מנת לעמוד על הטעמים ביסוד מסקנה זו, תפורט בהרחבה השתלשלות האירועים הרלוונטית.

על כן, אני מורה על מחיקת הבקשה.

בית המשפט המחוזי קבע כי העידר חתימת הבורר השלישי, ללא ציון בפסק הבוררות כי הוא אינו יכול או אינו רוצה לחתום, מהוה ליקוי מהותי שאינו עונה על דרישות סעיף 20 לחוק הבוררות, העוסק בדרישות החיצוניות אותן נידרש לקיים פסק בוררות על מנת שיהא בעל תוקף.

שלא כמו בעיניין רוזנצווייג ובעניין דבקרוף, חתימתו של אב בית הדין אינה מופיעה על "הפסק". בהקשר זה נטען על ידי המשיב כי קיימת החלטה מיום 24.12.17, שניתנה כימעט כחודשיים לאחר "הפסק" ועליה חתומים שלושת הבוררים.

...

עוד נטען בבקשה כי יש לדחות את בקשת המשיב לאישור פסק הבוררות, שכן יש לאפשר למבקשת למצות את הליך הערעור שהגישה לבית הדין הגבוה לערעורים.

המסקנה מכל האמור היא כי טענתה החלופית של המבקשת, על פיה יש להורות על ביטול הפסק על פי אחת העילות הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות, איננה יכולה להישמע, לאור הגשת בקשת הביטול לאחר כ-4 חודשים ממועד מתן "הפסק". את המועד להעלות טענות בדבר קיומן של עילות ביטול על פי חוק הבוררות, החמיצה המבקשת.

סוף דבר: הבקשה שעניינה "התנגדות לאישור הפסק" מתקבלת.

התוצאה היא שאין לאשר את הפסק ואין לבטלו.

למבקש ניתנה היזדמנות להשלים טיעוניו בכתב בהתאם לבקשתו בדיון והוא שב על האמור בבקשתו ובדיון והוסיף כי המשיבה פנתה לבורר באמצעות דוא"ל ביום 29.8.18 על מנת שיחתום על פסק הבורר וזאת לאחר שהוגשה כבר בקשת המבקש לביטול פסק הבורר בהעדר חתימה מיום 28.5.18.

על הטעם וההיגיון בסעיף זה יפים לענייננו הדברים שהובאו ברע"א 2650/95 מרכז ציון חברה לפיתוח ובנין בע"מ נ' מרדכי כידון, נ(5) 466 (1997): "ההיגיון והטעם שבהוראת סעיף 26(ג) ברורים. אין זה ראוי לעודד היתנהגות אופורטוניסטית של צדדים להליך הבוררות. אין לאפשר מצב דברים בו אחד הצדדים, הסבור כי במתן פסק הבורר חל איחור המאפשר את ביטולו, יישב בחוסר מעש וימתין לנתינת הפסק, בסובארו כי אם יינתן הפסק לטובתו, יחריש וימלא פיו מים, אך אם תוכרע הבוררות לרעתו, יוכל למהר ולהעלות את טענת הפסול לפני בית-משפט". אוסיף לכך, כי המבקש לא השכיל להצביע במסגרת כתבי טענותיו על עוות הדין שניגרם לו נוכח העיכוב במתן פסק הבוררות ולא הצביע על נזק קונקריטי שניגרם לו כתוצאה מכך.

...

אשר על כן, ולאור המפורט לעיל, הנני קובע כי אין מקום לביטול פסק הבורר.

כפועל יוצא מדחיית הבקשה לביטול, ומכוח הוראות סעיף 28 לחוק הבוררות, אני מאשר את פסק הבוררות השני מיום 8.5.18.

יחד עם זאת, פסק הבוררות השני בא במקום פסק הבוררות הראשון ומכאן שלא ניתן לאשרו ובקשת המבקש לאישורו-נדחית.

במסגרתה חזרו על טענתם כי הליך הבוררות נועד להכריע בסוגיית דמי השכירות שעל המשיבים לשלם למבקשים וכי רק אגב כך נדרשה הכרעה בשאלת זכויות הבעלות בנכס.

בהעדר הסבר לחסר זה וכאמור, אפילו חתמו רוב הבוררים על פסק הבוררות, לא ניתן היה לרפא את הפגם.

...

המשיב 3 לא הגיש בקשת ביטול מטעמו, אלא רק תגובה לבקשת האישור, אך על-פי פסק-דינו של בית המשפט קמא, הצדדים ראו בו כמי שהצטרף אל בקשת הביטול, אף שבסופו של דבר לא הוגש סיכום טענות מטעמו.

לנוכח מסקנתו זו הוסיף בית המשפט קמא, כי מקובלת עליו טענת המשיבים כי נושא הבעלות לא יכול היה לשמש נושא להליך בוררות בין הצדדים ולפיכך בהתאם לסעיף 3 בחוק הבוררות, ממילא אין תוקף להסכם בוררות בנושא כאמור.

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ונספחיה ובפסק-דינו של בית המשפט קמא, משנמצא כי בקשת רשות הערעור נעדרת סיכוי להתקבל ובהתאם לסמכותי מכוח תקנה 138(א)(1) בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור, אף ללא צורך בקבלת תשובת המשיבים.