טענה לאפליה בתפקידים המוקצים לעובדים אתיופים

אשר להשתלבות הקייסים בפעילות המועצות הדתיות: על פי עדויות הקייסים, שנתקבלו על ידי בית הדין האיזורי, הם נדחו על ידי המועצות הדתיות, שלא סייעו להם לבצע את תפקידם, ובכלל זאת לא הוקצה להם חדר במשרדי המועצה הדתית, לא הוענק להם תקציב לעריכת פעילות, ובחלק מהמקרים נדרשו במפגיע שלא להיות בקשר עם המועצה הדתית, שהבהירה כי היא משלמת להם את השכר בלבד.

העולה מהאמור הוא כי המדינה למעשה בנתה מערך העסקה של קייסים ורבנים בני הקהילה האתיופית, בהתאם לצרכי הקהילה האתיופית נכון לאותה עת על פי קביעתה, ובכלל זאת קבעה את הקריטריונים לקבלתם לעבודה, קיבלה אותם לעבודה, שיבצה אותם לעבודה במועצות הדתיות השונות, הגדירה (גם אם באופן כללי) את תפקידם, קבעה את תנאי העסקתם, ומימנה את עלות העסקתם במלואה, באופן נפרד ומובחן מהשתתפותה בתקציב המועצות הדתיות.

אמנם, המשיבים טענו להפליה ולהפרת חוק השויון, אולם עילת התביעה הייתה הפרת זכאותם על פי החלטת הממשלה והתחייבויות המדינה, לרבות מכתבו של מר קטן.

כך, שורשו של ההליך בהפליה מחמת מוצא, עת נידרש הסדר מיוחד להעסקתם נוכח סרובו של הממסד הדתי להכיר במעמדם ההלכתי ונוכח סרוב המועצות הדתיות להעסיקם כעובדים מן המניין; יש אינדיקאציות לכך שבעבר לא שולם לפחות לחלק מהמשיבים מלוא השכר שלו היו זכאים, במיוחד בתקופה שקדמה לשנת 2006; למרות שהמדינה הייתה מודעת לכך שלא משולם לקייסים ולרבנים מהקהילה האתיופית מלוא השכר המגיע להם, והיא פעלה לתיקון המצב משנת 2006 ואילך, לא ננקטו צעדים לתיקון הליקויים שנפלו בתשלום שכרם של הקייסים והרבנים בעבר.

...

ערעור המועצות הדתיות כי המשיבים היו זכאים לשכר בדירוג רב שכונה – נדחה, ואנו קובעים כי המשיבים היו זכאים לשכר המקביל לשכר רב שכונה, על פי האמור במכתבו של מר קטן מיום 8.8.2006.

עתה, משהוכרעו השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים, נוכח כל האמור לעיל, וגם בהתחשב בגילם של הקייסים ושאיריהם ובהתמשכות ההליכים עד כה, ובקושי הצפוי באיתור נתונים לתקופה הקודמת לשנת 2001 אשר עלול להאריך את ההתדיינות, שאנו סבורים כי מן הראוי שתימצא בהקדם דרך לסיים את ההליך בהסדר מוסכם ומכובד, ולמנוע התדיינות נוספת ארוכה ומתישה לכל הצדדים.

אשר להוצאות בערעור: נוכח החזרת ההליך לבית הדין האזורי להמשך בירור, אנו קובעים כי בית הדין האזורי יפסוק הוצאות בסוף ההליך, בשים לב למכלול נסיבות העניין, לרבות התנהלות הצדדים בהתדיינות והליך זה. ניתן היום, ז' אייר תש"פ (01 מאי 2020), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.

התובעת העלתה על הכתב את עקרי העניינים שנידונו "סיכום שיחה/פגישה" בעיניינה (מיום 12.9.16), ופרטה את השכלתה; ניסיונה בתפקיד ניהול תקנת השיפוצים משנת 2013; עובדת היותה נציגת המשרד בפרויקטים של מורשת יהדות אתיופיה ו"הדרך החדשה" ורמת השכלתה, וביקשה מגב' שאשו לקדם את הטיפול בעיניינה מול מחלקת משאבי אנוש במשרד ובנציבות שירות המדינה, תוך הבעת עמדתה לפיה היא סבורה ש"כן ניתן לטפל בנושא שלי עוד לפני 2017!"

בנגוד לטענות המשרד לפיהן לא ניתן היה לאשר את טופס אישור העסקת התובעת "בו נכתב שם משרה שאינו נכון", הרי המנהלת הישירה של התובעת פעלה בהתאם לדרישות המשרד- כך הממונה ציינה כי התפקיד הרישמי של התובעת "מרכזת תמיכות" ובפירוט המטלות תארה הממונה את התפקיד שהתובעת מבצעת בפועל- "|מנהלת תחום". המשרד לא סיפק הסבר לסיבת סרובו לחתום על הטופס, מעבר לרצון שלו לפגוע ולהפלות את התובעת בקידום בעבודה.

נוכח הקושי הקיים בהוכחת טענת הפליה, קבע המחוקק בסעיף 9(א) לחוק שויון ההזדמנויות, כי בתביעה בשל הפרת הוראות סעיף 2, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי פעל שלא בנגוד להוראות סעיף 2- אם המעסיק קבע "תנאים או כישורים" לעניין "קידום בעבודה" והעובד הוכיח כי נתקיימו בו התנאים או הכישורים האמורים.

הבקשה הראשונה של אגף משאבי אנוש במשרד לנציבות שירות המדינה בעיניין שידרוג משרתה של התובעת (מיום 22.9.14) ל"מרכזת" תמיכות התבססה, בעיקרה, על אופי תפקידה ואחריותה על תקנת השיפוצים –שעניינה כאמור עיסוק במבחני תמיכה לשפוץ מבנים של מוסדות תרבות במסגרת תקציב שנתי נתון שהוקצה למטרה זו על ידי המשרד.

...

בתמצית, טענות המשרד בכתב ההגנה הן: הליך קידומה של התובעת נבחן על ידי המשרד באופן ענייני ושוויוני, בהתאם לתפקיד אותו היא ביצעה בפועל, לניסיונה ולכישוריה; התובעת מעולם לא שימשה כ"מנהלת מחלקה" בשירות המדינה; בכל הנוגע לציפייתה של התובעת לקבל דרגה אישית, להתמודד במכרז מבלי שיש לה את הניסיון הנדרש וכן טענותיה בעניין מכרזים נוספים- בכל אלה פעל המשרד בהתאם לדין ולנהלים המקובלים בשירות המדינה, ללא קשר לארץ מוצאה של התובעת; התובעת בחוסר תום לב נמנעה מלהודיע לבית הדין כי החל מיום 14.11.18 היא משמשת במשרת "מנהלת תחום" במשרד, לאחר שזכתה במכרז פנימי מס' 58165; בהתחשב בשיבוץ התובעת במשרה חדשה, דין התביעות לסעד הצהרתי ולצו עשה להידחות, בהיותן בלתי רלוונטיות; אף דין התביעה לסעד כספי להידחות, מאחר שכאמור ההחלטות שהתקבלו בעניינה של התובעת היו מקצועיות, ענייניות ובהתאם לפררוגטיבה ולסמכות המשרד, לנהלי העסקה בשירות המדינה ולכל דין.

התביעה לפיצוי בגין קיום חוזה העבודה בחוסר תום לב, תוך הפלייתה בעבודה ובקידומה על רקע מוצאה האתיופי- נדחית.

התביעה לפיצוי בגין עגמת נפש עקב התנהלות המשרד בכל הנוגע לקידומה בעבודה- נדחית, בהיעדר הוכחה.

התובעת תשלם לנתבע הוצאות ההליך בסך 6,000 ₪.

התובעות טוענות שמכלל הראיות עולה שהנתבע פעל יחד עם מר שגב כבר מחודש ספטמבר 2017 להקמת עסק פרטי עצמאי בתחום הטף שפונה אל הסוחרים ואל לקוחות הקצה והתעתד לעסוק לא רק בקמח אלא גם במוצרי מאפה (שהם בעלי ערך מוסף גבוה).

בנוסף טען הנתבע, כי התובעות התנהלו באופן גזעני ומפלה במשך שנים רבות כאשר הנתבע חשב לתומו שנקלט לעבודה כמנהל גידול טף, לא ראו בו התובעות יותר מאשר "עובד אתיופי זוטר". הנתבע מכחיש את הטענה כי הודיע על החלטה לעזוב את משרתו ולסיים את העסקתו, מעולם לא הגיש מכתב התפטרות ולא הוצג מיסמך כזה, כל שבקש הנתבע הוא לבחון את שינוי חוזה העסקתו.

אלא שאין בכך כדי לגרוע מהעובדה שהנתבע יחד עם חבריו, על סמך מידע שהיה בידיו במסגרת תפקידו בתובעות, בחר לנסות לפעול הן לשיווק קמח טף והן לנסות להקים מערך של מוצרים מבוססי טף. בענין זה הצדק עם התובעות בטענתן, כי לו סברו הנתבע ומר שגב כי ניתן ליצור קו מוצרים מבוססי טף, הרי שבמסגרת תפקידיהם אצל התובעות מחובתם היה להביא את המידע לידיעת התובעות.

כבר עתה נציין כי ניסיונו של הנתבע לטעון לאפליה על רקע גזעני, אין לה על מה שתסמוך.

...

גם בכל הנוגע לטענות הנתבע בדבר מצבו הנפשי – לא מצאנו כי הנתבע הוכיח פגיעה נפשית כנטען על ידו.

אחרית דבר על יסוד כל האמור, מצאנו כי על הנתבע לשלם לתובעות פיצוי בגין הפרת הסכם העבודה, חובת האמון וחובת תום הלב בסך כולל של 60,000 ₪ וכן פיצוי ממוני בגין הקמח שנטל ללא רשות בסך של 8,235 ₪.

התובעות תשלמנה לנתבע בגין פיצויי הפיטורים סך של 14,520 ₪ (ככל שאלה לא הופרשו במלואן לקופת הפנסיה ולחילופין ככל שהופרשו בחסר, תעשה השלמה עד לסך האמור) ובגין העדר שימוע סך של 10,000 ₪ אשר יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.2.19.

כחלק מתפקידה, התובעת פעלה במסגרת מספר ועדות היגוי עם נציגי משרד ראש הממשלה, מנהלים ויוצאי אתיופיה, ובזכות עבודתה, בשילוב גורמים נוספים, הוקצה לעירייה תקציב של 100,000 ₪ לשנה מהתכנית הממשלתית לשילוב יוצאי אתיופיה, תוך מתן דגש לבתי ספר בהם ישנו רכוז גדול של עולים.

בשל כך, כך לפי הנטען, פירסם הנתבע את הפוסט הבא בדף הפייסבוק של "סרוגי מוצקין": "אסור למנהלת מחלקה בעיריה לכאורה לנצל את תפקידה ואת הכסף הצבורי לטובתה ולהפלות מוסדות חינוך ואף כיתות באותו מוסד בעיר ! שחיתות ציבורית !" לטענת התובעת, הנתבע ביקש להביע את זעמו ומורת רוחו ופירסם את אותו הפוסט גם בקבוצות ווטספ בהן הישתתפה התובעת עם בעלה, וכן תושבי עיר נוספים שעימם באה התובעת במגע, לרבות ברשת ה-Instagram.

...

אין בידי לקבוע כי אכן התובעת התנהלה בדרך של שחיתות כטענת הנתבע והנתבע גם איננו נדרש בתביעה שלפניי להוכיח זאת.

סיכומם של דברים, התביעה נדחית.

לאחר שבחנתי את התנהלות הצדדים בתיק ובהתחשב בקביעותיי לעיל, אין צו להוצאות.

הפסקת התמיכה נעשתה על-פי החלטה של עצרת הסוכנות-היא המוסד העליון של המשיבה-משנת 1986, לפיה אין להקצות כספים, במישרין או בעקיפין, למוסדות אשר אינם קולטים עולים מאתיופיה.

העותרת היא מוסד דתי, ולכן, לטענתה, לא ניתן להפלותה בשל כך שפעלה לפי הפסיקה ההלכתית המקובלת עליה, ובמיוחד שהרבנות הראשית סוברת אף היא, שספק יש ביהדותם של עולי אתיופיה, וצורך יש בגיור לחומרה.

האמנה היא הסכם שנכרת בין ממשלת ישראל לבין המשיבה (ראה סעיף 7 הנ"ל לחוק והמבוא לאמנה), והלכה פסוקה היא כי אין לומר על אדם או על גוף כי ממלאים הם תפקיד צבורי על-פי דין-"מקום התפקיד הצבורי מוטל על אדם או על גוף מכוח הסכם" (פרשת גילבוע בעמ' 72 (ההדגשה שלי-מ' א'); וכן ראה פרשת דורון בעמ' 311), ומכוח ההסכם, ולא מכוח הדין, קיבלה על עצמה המשיבה לבצע את תפקידיה ולפעול לפי החוק וההוראות המינהליות המתאימות החלות בישראל.

בנוסף לכך, וזהו עיקר נימוקנו, אין אנו מוצאים צורך לקבוע דבר בשאלה זו, מאחר שלדעתנו אינו מתקיים התנאי השני, שכן נושא העתירה מצוי הוא בסמכותו של בית-משפט אחר, ואשר-על-כן לא יהא זה נכון וראוי שאנו נכריע בשאלה, אם קיים צורך לתת סעד מן הצדק, שעה שהנושא יידון בבית המשפט המוסמך לגופו, אם יתבקש לעשות כך. העניין המועלה בעתירה הוא "ענין אזרחי", המצוי בסמכותו של בית המשפט האזרחי, ובית המשפט האזרחי מוסמך לידון גם בטענת ההפליה המועלית על-ידי העותרים ולקבוע, אם בנדון דנן קיימת עילה כזו.

...

סיכומו של דבר.

סוף דבר.

אשר-על-כן אנו דוחים את העתירה.