טענה בדבר הרחבת חזית על ידי בית הדין לעבודה

לפיכך, יש לדחות את בקשת הנתבעת ולחייבה בהוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד. המסגרת המשפטית תקנה 40 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991 קובעת: "בית הדין או הרשם רשאי, בכל עת, להורות כי יימחק או יתוקן כל ענין בכתב טענות שאין בו צורך או שהוא מביש או עלול להפריע לדיון הוגן בתובענה, לסבכו או להשהותו". באשר לטענת הרחבת חזית, הכלל העקרי הוא כי בית המשפט "יפסוק על יסוד כתב הטיעון בלבד ועל סמך העדויות שניתנו במסגרת הטענות [...] ולא על סמך איזה דבר מפתיע שבעדות אחד הצדדים, ובמיוחד אם לא אושר הדבר על ידי יריבו" (ראו ע"א 397/68 וייס נגד ג'ורג' פ"ד כג(1) 402,407 (1969), י.כ.).

" בכל הנוגע לקבלת טענה בדבר הרחבת חזית, בשלב מקדמי של הדיון, קבע בית המשפט העליון ברע"א 8500/15 ד"ר שי ירקוני נגד עו"ד אבישי אליאש (7.2.2016) כי: "כשהטענה החשודה כהרחבת חזית אסורה מועלית בשלב מוקדם, נחלש במידה מסוימת הרציונל של הכלל האוסר על הרחבת החזית, אשר כידוע נועד למנוע מצב שבו בעל דין "יופתע" על ידי הצד שכנגד וכן לאפשר לאותו בעל דין להערך כראוי להתמודדות עובדתית ומשפטית עם הטענות המועלות על ידי הצד שכנגד [ראו: רע"א 6814/15 נויה יהלומים בע"מ נ' יהלומי מזל נ.א בע"מ, פסקה 8 (21.12.2015) והאסמכתאות שם].

...

עם זאת, כאשר עסקינן בטענות משפטיות, להבדיל מטענות עובדתיות, עם השנים ריככה הפסיקה את הכללים בנוגע להרחבת החזית ונקבע כי מסקנה משפטית העולה ממסכת העובדות לא תיחשב כ'הרחבת חזית', בשונה מעילת תביעה חדשה, המהווה הרחבת חזית (ע"א 1184/04 גרשון קרויזר נגד אנטיל שוורץ, (15.4.2007), וגם רע"א 3446/14 יצחק שלום נגד ליעד שטרצר (11.8.2014), י.כ.).

נמצאנו למדים כי הגבול בין יריעת מחלוקת מפורטת יותר או פחות הוא גמיש, בדגש על כך שמדובר ביריעת מחלוקת המתבססת על המחלוקות שהוזכרו בכתבי הטענות וכי יש מקום ליתן לצד שכנגד להתמודד עם פירוט מסוים ו/או הוספה מסוימת, גם אם היא נעשית בתצהירים או בעדויות שנשמעו, תוך שבית המשפט שומר על עיקרון ההגינות כלפי שני הצדדים, כך שלא תיחסם זכותו של מי מהצדדים להעלות טענותיו ומאידך, יורשה הצד שכנגד לחקור את הצד שהעלה טענות אלו, כל זמן שהטענות לא חרגו מהנטען במפורש.

לאחר שבית הדין עיין בבקשה ובתגובה, אני קובע כי יש לדחות את הבקשה ואין מקום לסעד קיצוני של מחיקת סעיפים מתצהירי התובעת.

דא עקא, בפסק הדין בעיניין לנדסברג נקבע לאמור: "למען הסר כל צילו של ספק נבהיר, כי האמור בהוראות סעיף 20 לחוק הפיקוח גובר על הוראות צו ההרחבה, וממילא לא ניתן ללמוד מהוראות צו ההרחבה על חובתו של מעסיק לבטח את עובדו במסלול ביטוח פנסיוני הכולל ביטוח בגין אובדן כושר עבודה, ככל שהדבר מנוגד לבחירתו של העובד, אשר רשאי לבחור מוצר פנסיוני שאינו כולל ביטוח אובדן כושר עבודה...לבחון אותה לאור הוראת סעיף 20 לחוק הפיקוח." ואכן בבג"ץ 2360/19 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' היועץ המשפטי לממשלה (מיום 6.1.2020)(להלן- בג"ץ לנדסברג) נקבע על ידי כב' השופט מני מזוז לאמור: "חוק הפיקוח וצו ההרחבה קובעים זכות לעובד וחופש בחירה מלא שלו לבחור את סוג המוצר הפנסיוני בו יופקדו הכספים עבורו, וכנגדם הוטלה חובה על המעביד לכבד את בחירתו של העובד. לעובד יש זכות כאמור לבחור בקרן פנסיה מקיפה הכוללת גם ביטוח נכות ושאירים, ואם בחר בכך, מחובתו של המעביד לבטחו בהתאם, אך בכך אין כדי לשלול את זכותו של העובד להחליט ולהעדיף מוצר פנסיוני שאינו כולל ביטוח כאמור... יש לזכור כי אין ארוחות חינם, ורכישת ביטוחים אלה באה על חשבון סכומי הצבירה לקיצבה, וכמפורט לעיל ישנם מצבים ונסיבות בהם האנטרס של העובד עשוי להצדיק ויתור על ביטוח כאמור לטובת הגדלת הצבירה הפנסיונית. עמדת העותרת, כי בראיה כוללת של טובת העובדים ראוי לכפות עליהם להיות מבוטחים גם בביטוחי נכות ושאירים, תוך צימצום זכות הבחירה שלהם רק לבחירה בסוג המוצר הפנסיוני ובחברה המנהלת אותו, למרות המחיר הכרוך בכך לגבי חלק מהעובדים, היא כמובן עמדה לגיטימית, וזכותה לפעול לקידום עמדתה זו. ואולם לא ראינו להתערב בהכרעת בית הדין ובעמדת היועץ המשפטי לממשלה כי עמדה זו אינה מעוגנת בדין". במילים אחרות, הפרשנות נבחנת בראש ובראשונה בפריזמה של הוראת חוק הפיקוח ואין בכוחם של המקורות הנורמטיביים לעיל כדי לגבור על הוראת חוק הפיקוח המעניק חופש בחירה מלא של העובד לזהות קרן ההשתלמות וסוגה.

השנייה, הטענה בדבר הרחבת חזית אסורה אותה העלתה המדינה, הן בראשית ההליך והן במהלכו, שלפיה עניינה של הבקשה אינה בשאלת היידוע, והן בסיכומיה כי הטענה המושתתת על חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב- 2002 (להלן- חוק הודעה לעובד) הועלתה לראשונה בסיכומי הסתדרות המורים, אינה מופרכת מיסודה, אך לטעמנו בנסיבות העניין יש לדחותה.

...

אנו סבורים כי על הצדדים לשקול לכלול הוראה בהסכם המתגבש שבה כל עובד הוראה חדש אשר יקלט למערכת החינוך יצורף לקרן השתלמות.

סוף דבר זכות עובד הוראה להצטרף לקרן השתלמות היא זכות אשר המעסיק מחויב להציע לתתה אך אין העובד מחויב לקבלה.

אשר על כן, בקשת הצד נדחית, בכפוף להערותינו בסעיפים 197-201 לעיל.

מומחית שמונתה על ידי בית הדין לעבודה קבעה כי יש קשר סיבתי בין הארוע המוחי שעבר הניזוק לבין תאונת הדרכים, ולאחר קבלת חוות הדעת האמורה, הכיר התובע בפגיעת הניזוק כתאונת עבודה, ביום 11.08.14.

בע"א 1184/04 קרויזר נ' אנטשיל שוורץ (15.04.2007) סוכמו ההלכות בעיניין "הרחבת חזית" כך: "כאשר חורג בעל דין ממסגרת הפלוגתות ללא מחאה מטעם הצד שכנגד, חל הכלל בדבר 'שינוי חזית', שלפיו רואים כאילו הוספו לדיון פלוגתות או הורחבו פלוגתות". בית המשפט הפנה לספרו של כב' השופט זוסמן, שם נקבע כי מקום שבפועל היתקיים דיון בטענה שהועלתה, על ידי חקירת עדי התובע והבאת עדי הזמה, נחשב כמסכים להרחבת הדיון לאותה טענה אף אם יש בכך סטייה מכתב התביעה.

עוד הפנה בית המשפט העליון בהליך זה להלכה קודמת, לפיה מקום שקיימת הסכמה – במפורש או מכללא – לנהל הליך שלא בהתאם לכתבי הטענות, לא תיתקבל טענה בדבר סטייה מכתבי הטענות.

ר' לעניין זה גם ת"א (מחוזי ת"א) 1694/00 פז חברת נפט בע"מ נ' כספי (17.11.2005) בו נקבע כי "על מנת לבחון את ירעת המחלוקת שהתבררה בהליך מסוים, יש לבחון את הפלוגתות כפי שהן עולות מכתבי הטענות, אך יש לבחון גם את אופן ניהול ההליך בפועל: אילו טענות הועלו על ידי הצדדים בתצהירים, בחקירות ובסיכומים. זאת, כדי לברר האם הוסכם, במפורש או מכללא, לנהל את המשפט שלא עפ"י כתבי הטענות... הכלל האוסר הרחבת חזית, הוא כלל שנועד למנוע הפתעה מבעל הדין שכנגד, שלכאורה אינו חייב להיתמודד עם מחלוקות שלא היו חלק מהמחלוקת שהותוותה בכתבי בית הדין". היתנגדות הנתבעת לשינוי חזית הועלתה באיחור (לאחר שהוגשו ראיות התובע), על אף שטענת הנוהג הועלתה בשלבו המקדמי של ההליך, בתשובת התובע לטענת ההתיישנות כמבואר לעיל ואליה צורפו תצהיר ומסמכים התומכים בטענה.

...

מקובלת עלי טענת התובע כי לו היתה טענה מועלית בשלב מקדמי, היתה עותרת לתיקון כתב התביעה ועל פי ההלכה בעניין זה המתירה, בדרך כלל, תיקון כתב טענות בשלבים הראשונים של הדיון, ישנה אפשרות ממשית כי הבקשה היתה מתקבלת, והדיון כעת היה מתייתר.

לפיכך, משהועלתה טענת הנוהג על ידי התובע בשלב מקדמי, ללא מחאה מצד הנתבעת, יש לראות בה כחלק מהפלוגתאות שבמחלוקת וטענת הנתבעת להרחבת חזית שהועלתה לאחר הגשת ראיות התובע דינה להידחות.

סוף דבר אני דוחה את בקשת הנתבעת למחיקת סעיפים 16-10 לתצהיר שהוגש מטעם התובע בשל "הרחבת חזית". אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות התובע בגין בקשה זו בסך 2,000 ₪, שישולמו בתוך 30 ימים מהיום, ללא קשר לתוצאות ההליך.

בע"ע 23402-09-15‏ ‏ אוריאל ברד נ' קנסטו בע"מ (28.2.2017) עמד כב' בית הדין הארצי על כך שניתן לזהות מספר מרכיבי ליבה האמורים להתקיים על מנת שהשימוע יגשים את תכליתו: "הגם שהגשמת חובת השימוע יכולה להיות במספר דרכים הרי שניתן לזהות מכנה משותף חיוני בין הדרכים השונות לקיומה, וזאת על מנת שתכלית השימוע תוגשם. מכנה זה – מבלי להתיימר למצותו – כולל, בין היתר, יידוע העובד בדבר אפשרות הפיטורים; מתן הנימוקים המפורטים בגינם נשקלת אפשרות פיטוריו מספיק זמן מראש, וזאת על מנת שתהא לעובד האפשרות להערך לקראת השימוע; שקילת טענות העובד בנפש פתוחה וחפצה; ככל שהעובד חפץ להיות מיוצג בהליך השימוע שמורה לו ככלל הזכות לכך". בעיניינו ביום 30.12.2018 נימסר לתובע מכתב זימון לשימוע בו צוין: "הנך מוזמן לשימוע לפני פיטורים ביום 31.12.18 בשעה 9:30, בפני מנהל היצור אופיר לוקס ומנהלת מש"א זהבה פקלר. חברת באיה טכנולוגיות שוקלת המשך העסקתך בחברה בשל העילות המפורטות להלן: 1. רמת ביצוע שאינה עומדת בציפיות. בשימוע תתבקש להגיב על הדברים. לאחר השימוע תיתקבל החלטה בדבר המשך עבודתך בחברה." מן האמור עולה כי כל שנכתב במכתב הזימון לשימוע הנו שורה לאקונית לפיה הנתבעת שוקלת לסיים את העסקת התובע לאור רמת ביצוע שאינה עומדת בציפיות ללא כל פירוט נוסף.

[3: ראו לעניין זה ע"ע (ארצי) 23402-09-15 אוריאל ברד נ' קנסטו בע"מ (28.2.2017)] אשר לטענות התובע באשר להנמקת מכתב הפיטורים יצוין כי מדובר בהרחבת חזית אסורה אשר נזכרה לראשונה במסגרת סיכומיו ודי בכך בכדי לדחות את טענותיו בהקשר זה. היתעמרות בעבודה תמצית טענות הצדדים לטענת התובע הוא סבל במהלך עבודתו מהתעמרות ארוכה וחמורה מצד מנהליו, במסגרתה מנהל העבודה נהג לקלל אותו ולצעוק עליו.

הכרעה עילת תביעה של העסקה פוגענית "טרם מצאה ביטוי בספר החוקים, על אף שכיחות התופעה וחומרתה, ומשכך ניתן לה מענה על ידי בתי הדין לעבודה במסגרת הדין הקיים, לרבות בהתבסס על חובות תום הלב וההגינות בהן מחויב כל מעסיק"[footnoteRef:4].

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, עדויותיהם והראיות שהוצגו לפניי ואף בשים לב לקשיי ההוכחה של טענת היתעמרות בעבודה, מצאתי כי אין לקבל את טענות התובע לעניין רכיב זה. התובע טוען להתעמרות בעבודה הכוללת טענות בדבר היתעלמות מתלונותיו אודות מצבו הרפואי, קללות, צעקות, ביטויים מזלזלים, האשמות שוא, דרישה לעבודה פיזית על אף מוגבלותו וכן ארוע בו סבל מאלימות פיזית.

...

לא שוכנעתי כי הנתבעת לא מסרה לתובע, ביודעין, הודעה לעובד או כי המחלוקות בין הצדדים בהליך שלפנינו נגרמו מאי מסירת הודעה לעובד.

בשל האמור, תביעתו ברכיב זה – נדחית.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע, תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, פיצוי בגין פגמים שנפלו בהליך השימוע בסך 4,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ברם, לאחר מכן ב"כ התובעת ביכרה בעצמה לשאול את ירון שאלות בעיניין (ע' 16 ש' 7-21), כאשר בהמשך צוין על ידה כי "לשאלת ביה"ד האם הטענה בדבר הרחבת חזית של נושא הביטוח הלאומי עדיין בתוקף אני משיבה שלא. אני מדברת על הנושא של החדירה לפרטיות לאחר תום תקופת העסקתה. לאחר שכבר לא הייתה להם שום רשות לקבל מידע רפואי עליה ובמעמד ששלמו את הכספים האלה זאת לא היתה הבקשה של התובעת. הם אמרו שכך זה מיתנהל אצלם, היא לא אחראית לזה" (ע' 16 ש' 22-26).

בבג"ץ 721/94 אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' יונתן דנילוביץ (מיום 30.11.1994), פ"ד מח (5) 749 נקבע על ידי כב' השופטת דורנר כי "בדומה, אף החוק המתקן (של שויון הזדמנויות בעבודה- ד.י.) לא שינה את הדין הקיים בדבר שויון זכויות להומוסקסואלים, אלא אך נתן לו ביטוי. על כן, אילו המשיב היה עומד על תביעתו המקורית לקבלת טובות ההנאה בעבור בן הזוג מאז 1989, דהיינו בטרם חקיקת התיקון, הייתי נעתרת לו. מנגד, אילמלא התפתחות הנורמות החברתיות בישראל, שכבר אינן שוללות באופן נחרץ יחסים הומוסקסואלים, אפשר כי חוק השויון היה מתפרש באופן מצר בדומה לפירושו של חברי, השופט קדמי – שלא היה מקנה למשיב את ההטבות שאותן תבע". בדנג"ץ 4191/97 רקנט – בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נד (5) 330, ע' 369 (להלן- עניין רקנט) נקבע על ידי כב' הנשיא ברק כי "הוא הדין באשר לתיקון ההוראה המקורית ב-1995 (חוק שויון הזדמנויות בעבודה (תיקון מס' 3). תיקון זה הוסיף איסור הפליה מחמת...בכך ביטא התיקון את השינויים שהתרחשו בתפיסות היסוד של החברה הישראלית טרם התיקון...בכל העילות הללו החוק אינו קונסטיטוטיבי והוא לא יצר, יש מאין, איסור על הפליה מחמת עילות אלה". בע"ב (ת"א) 5817/00 עליזה נגלר- אל על נתיבי אויר לישראל (מיום 18.11.2004)(להלן- עניין נגלר) התעוררה השאלה, האם קיימת עילת הפליה כללית שלא על רקע השתייכות לקבוצה מופלית לרעה.

...

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שבפנינו ושמענו את טיעוני הצדדים בעל פה, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה ברכיב זה להידחות.

דא עקא, כי בכתב ההגנה לא נטענו טענת קיזוז או טענת השבה, הגם שהדבר נזכר במכתב הדרישה עובר להגשת כתב התביעה, כמו גם בסעיף 26 לתצהירו של ירון, לפיו, "על התובעת לתבוע דמי פגיעה מביטוח לאומי עבור אותם ימים ואין זה מחובת המעסיק לשלם עבור אותם ימים". משכך, בקשת הנתבעת להשבה ו/או לקיזוז סכומים (ע' 19 ש' 17-21) בסך של 8,701 ₪ נדחית בזאת.

נוכח כללם של דברים, תביעת התובעת לתשלום בעד שכר עבודה בסך של 8,000 ₪ נדחית בזאת.