במיוחד יודגש הצורך כי יפעלו, כמובטח, לטפול מידי לטפול בבעיות או בתקלות ככל שתתרחשנה; וכי יעמדו בהצהרתם שלפיה אם ייוודע להם כי המדינה השלישית לא מקיימת את ההיתחייבות שנטלה על עצמה ואת מחויבותה לפי עיקרון אי-ההרחקה, או שיתברר כי היא אינה מעניקה למורחקים הגנה אפקטיבית, תחדל מדינת ישראל באופן מיידי מלהרחיק מסתננים לשם (ראו סעיף 4 בהתייחסותם הגלויה מיום 23.9.2016; ראו והשוו: עניין מוקד לסיוע לעובדים זרים, פס' 12).
עמדתם האמורה של המשיבים עוגנה בסעיף 3.8 בנוהל יציאה למדיניות השלישיות:
"ככל שהממונה הגיע למסקנה כי אין בסירובו של המסתנן לצאת לאחרת המדינות המוצעות, ממש, יודיע לו כי סרובו נחשב כחוסר שתוף פעולה שיש בו למנוע או לעכב את הרחקתו או יציאתו מישראל בהתאם לסעיף 13ו(ב)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. בתום השימוע יקבל ממונה ביקורת הגבולות החלטה מנומקת בעיניינו של המסתנן בהתאם לסמכויות הנתונות לו על פי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952."
ראו עוד: בש"מ צגטה, פס' 1.
(3) השתכנע ממונה ביקורת הגבולות כי מחמת גילו או מצב בריאותו החזקתו במשמורת עלולה לגרום נזק לבריאותו, או שקיימים טעמים הומנטריים מיוחדים אחרים המצדיקים את שיחרורו בערובה, לרבות מקום שעקב החזקה במשמורת ייוותר קטין בלא השגחה.
...
כחברתי אף אני סבורה כי אין לראות בכך בלבד היעדר שיתוף פעולה עם ההרחקה ועל כן אין מקום להפעיל בנסיבות אלה את הוראת סעיף 13ו(ב)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.
נוכח כל האמור לעיל לא נותר לי, אלא לחזור בסיום על הרעיון שהעליתי בעניין דסטה – כדי שהמשיבים יבחנו אותו מחדש.
שם התבטאתי (בפיסקה 17) כך:
"לסיכום אומר כי פתרון הביניים שהצעתי לשקול אותו (פיזור של האוכלוסייה בה מדובר תוך תיחום גיאורגרפי – תוספת שלי כאן – ח"מ) – מאזן, לדעתי, בצורה סבירה את צרכי הכל בנסיבות הקשות שבפנינו – בבחינת הרע במיעוטו, שכן אין אפשרות להגיע פה לטוב ברובו.
