טעות סופר בשומה: בעל נכס נגד רשות מקומית

בנסיבות אלו ידעו הנתבעים אם כן ,שהתובעת סבורה שנפלה "טעות סופר" בהחלטת מנהלת הארנונה עוד בזמן שהערר היה תלוי ועומד בפני ועדת הערר .לכן יכולים היו למצות את זכותם לבקש את תיקון הערר לאור עמדת התובעת שנודעה להם במסגרת ההבהרה שהוגשה לבית המשפט, אולם מטעמיהם בחרו הנתבעים שלא לעשות כן ואף אין בפניי ראיה לכך שניסיון להעלות טענה זו בפני ועדת הערר נדחה ומכאן שאין בסיס לטענה שנפגעו זכויותיהם במסגרת הליך הערר.

סילוק התביעה כנגד הנתבע – פנחס פטרקצישוילי כאמור התביעה הוגשה כנגד הנתבע מתוקף היותו בעל שליטה בחברה הנתבעת וזאת מכוח סעיף 8(ג) לחוק הסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים"), הקובע כך: (ג) על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובילבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים; בסעיף זה – "חוב ארנונה סופי" – חוב לתשלום ארנונה, שחלף לגביו המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, לפי הענין (בסעיף זה – הליכי ערעור), ואם הוגשו הליכי ערעור או תובענה אחרת – לאחר מתן פסק דין חלוט או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד; "חברה פרטית" – כהגדרתה בחוק החברות, התשנ"ט-1999; "בעל שליטה" – כהגדרתו בסעיף 119א לפקודת מס הכנסה.

(3) בלי לגרוע מהוראות פסקות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה.

...

ברע"א 7392/12 חיים רומנו נ' עירית יהוד מונסון (25.10.2012) (להלן: " "עניין רומנו") כתב כך כב' השופט י' דנציגר בנוגע לפרשנות הסעיפים הרלוונטיים למקרה שלפניי: "קריאת לשונם של הסעיפים שבמחלוקת – סעיף 8(ג) לחוק מזה וסעיף 119א(א)(3) מזה – במשולב, מלמדת בבירור כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי בהינתן קיומו של חוב מס סופי והפסקת פעילותה (או פירוק) של חברה פרטית, אין על המועצה להוסיף ולהוכיח כי נכסי החברה הועברו לבעל השליטה. במילים אחרות, החזקה על פי הסעיף, דהיינו: העובדה שלכאורה הוכחה (בהיעדר הוכחה לסתור), מתייחסת הן לעצם ההעברה לבעל השליטה, והן לכך שזו נעשתה שלא בתמורה או בתמורה חלקית. כפי שציין בית המשפט המחוזי, אף אני סבור כי כל מסקנה אחרת תסכל למעשה את הטעם הטמון בהעברת הנטל אל בעל השליטה על פי ההסדר". מהאמור בעניין רומנו יש לקבוע כי נטל ההוכחה במקרים מסוג זה שנדון בפניי הוא על בעל השליטה .זאת לאור החזקה הקבועה בחוק.

משאין בפניי ולו בדל ראיה בנוגע לנכסי חברת סופטריידר, אין בידי לקבל את טענת הנתבע לפיה הוא עמד בנטל לסתור את החזקה הקבועה בסעיף 119א(א)(3) לפקודת מס הכנסה.

סיכום התוצאה היא שמקבלת את התביעה במלואה .

מכוח סמכותי ע"פ דין אני מורה על תיקון טעות סופר בנפלה בפרוטוקול בעמ' 2, שורה 11 באופן שבמקום ”מעורבה“ יש לרשום ”מעורבת“.

העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים, בקצרה התובעת הנה רשות מקומית שבשטחה מצוי נכס אשר במועדים הרלוואנטיים הוחזק ע“י הנתבעת 1.

עוד טענו הנתבעות כי לנתבעת 1 ”לא היו נכסים בבעלותה, החברה פעלה באמצעות נכסים בבעלות בעל הנכס אותו שכרה“ וטענו כי בנסיבות אלו הנחת היסוד של התובעת שגויה.

הנתבעות לא טענו כנגד החוב עצמו וטענותיהן נגעו להיעדרם של נכסים בבעלותה של הנתבעת 1 ולהעדר בסיס לחיובן האישי של הנתבעות 2 ו- 3 בחובה של הנתבעת 1.

בבקשת הרשות להיתגונן טענו הנתבעות כי ”החברה נהנתה משימוש בתכולת הריהוט וציוד קיים של בעל הנכס אותו שכרה, למעט השקעה זניחה בעיצוב הנכס“.

ס‘ 119א (א)(3) לפקודה עליו נסמכת התובעת קובע חזקה ולפיה אם היו לחברה נכסים בעת הפסקת הפעילות והיא לא שילמה את חוב המס הסופי יראו את הנכסים שהיו לה ”כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את החוב, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה“.

...

לפיכך, התביעה בעילה זו נדחית.

סיכומו של דבר לנוכח כל האמור אני מורה על קבלת התובענה כנגד הנתבעת 1 במלואה ועל קבלת התובענה כנגד הנתבעות 2 ו- 3 בחלקה.

כמו כן אני מחייב את הנתבעות 2 ו- 3, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: סך של 18,000 ש“ח בגין חלקן בחוב כפי שפורט בפסק הדין.

אין בתגובות היתנגדות לחתימת צו לפי סעיף 34א לחוק המכר, תשכ"ח – 1968, למעט טעות סופר מסוימת, כמופיע בסעיף 5 לתשובת כונסי הנכסים, המקובלת על האחרונים.

כך, כפי שמציינים כונסי הנכסים בסעיף 13 לתשובתם, חלוקת 40% מהתמורה עתה לבעלי זכויות ששומת המס הסופית שלהם תהא גבוהה (38%) בצירוף הוצאות ידועות של 15%, תותיר 7% בלבד (בהנחה שיחולקו 40% כעת) לדרישת היטל השבחה שהנה מעבר להערכת השמאי, שלא לדבר על הוצאות נוספות, כגון שכר טרחה, אם ייפסק על ידי ערכאת העירעור סכום נוסף מעבר למה שנפסק עד כה. זאת ועוד, תחשיב יתרה לתשלום באופן פרטני, כפי שמבוקש בחלק מהתגובות, בעייתי ואף מורכב מאד מבחינה ניהולית וחשבונאית, שכן מדובר בלמעלה ממאה בעלי זכויות, ובהקשר לכך מקובלת עליי עמדת כונסי הנכסים.

כונסי הנכסים גם מפנים לנספח ב' לכתב התחייבות שעליו חתמו הרוכשות, ממנו עולה כי התחייבו כלפי הרשות המקומית לבצע פינויים מהשטחים הציבוריים לפי התוכנית החלה על המקרקעין לרבות מבני חוץ.

...

כך, כפי שמציינים כונסי הנכסים בסעיף 13 לתשובתם, חלוקת 40% מהתמורה עתה לבעלי זכויות ששומת המס הסופית שלהם תהא גבוהה (38%) בצרוף הוצאות ידועות של 15%, תותיר 7% בלבד (בהנחה שיחולקו 40% כעת) לדרישת היטל השבחה שהינה מעבר להערכת השמאי, שלא לדבר על הוצאות נוספות, כגון שכר טירחה, אם ייפסק על ידי ערכאת הערעור סכום נוסף מעבר למה שנפסק עד כה. זאת ועוד, תחשיב יתרה לתשלום באופן פרטני, כפי שמבוקש בחלק מהתגובות, בעייתי ואף מורכב מאד מבחינה ניהולית וחשבונאית, שכן מדובר בלמעלה ממאה בעלי זכויות, ובהקשר לכך מקובלת עליי עמדת כונסי הנכסים.

בהינתן האמור, מקובלת עליי עמדתם הזהירה של כונסי הנכסים, המביאה בחשבון משתנים שאינם ידועים ומבקשת למנוע מצב של חוסרים בקופת הכינוס.

לבסוף החלטתי כי בנסיבות העניין, ובמסגרת בקשה זו, לא ייעשה צו להוצאות.

גם בהליך זה של ההשגה התובעים היו מיוצגים על ידי עו"ד. בהשגה זו נטען (בסעיף 4), כי אין בבעלות התובעת נכס שמספרו 11502200009 "סככה צמודה לעסק" בשטח של 2,086 מ"ר. עוד נטען כי הערייה לא מדדה את הנכס טרם הוצאת השומה, כי קביעת השטח נעשתה ברשלנות, וכי נקבע שטח מוטעה (עמ' 5 סעיף ה(1)).

לטענת התובעים, נכס מספר 11502200009 לא נכלל בהסכם הפשרה, ואילו לטענת הערייה בהסכם הפשרה נפלה טעות סופר בספרה האחרונה במספרו של הנכס אשר סווג כסככה צמודה לעסק, כאשר במקום 11502200009 נכתב 11502200001.

בנסיבות אלה, התובעים מנועים מלהעלות טענות נגד סווג נכס מספר 11502200009 ושטחו כבר מטעמי הסדר הפשרה אשר קיבל תוקף של החלטה במסגרת הליך הערר.

" וכן ע"א (ת"א) 3541-07‏ ‏סופר פארם נ' עריית תל-אביב (1.7.2010): "...לו המחלוקת בין הצדדים הייתה מחלוקת עובדתית, כיצד יש לחשב את שטחם של הנכסים וכתוצאה נילוות למחלוקת זו תתבקש השבה, אזי מחלוקת זו הייתה צריכה להתברר על דרך של השגה לפני מנהל הארנונה, וככל שהמערערת לא עשתה כן, לא תוכל היא לפתוח עתה עניין זה, ולשטוח את טענותיה לפני בית המשפט. כמובן, למעט אותם מקרים חריגים המעוררים שאלה עקרונית בהם עדיין תותר הגישה לערכאות הרגילות." במקרה דנן, בפועל התובעים פעלו בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), כאשר הגישו השגה, לאחר מכן ערר על ההחלטה שניתנה בה, ובהמשך השגה נוספת.

...

סוף דבר הבקשה לסילוק התביעה על הסף מתקבלת.

התביעה, למעט סעיף 7(5) בעמ' 12 לכתב התביעה, נדחית.

התובעים ישלמו לנתבעת את הוצאות ההליך בסך של 5,000 ש"ח. המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

כמו כן על הנתבע היה להעלות טענות נגד החוב במסגרת השגה בפני מנהל הארנונה תוך 90 ימים מקבלת שומת הארנונה.

ו) בסעיף 68 לפסק הדין נכתב: "עוד טען הנתבע בסיכומיו, כי לאור העובדה שהחיובים הוסבו על שמו רק לאחר מאי 2015, הוא יכול היה להגיש השגות כנגד החוב רק בשנת 2016, וכי הסבת החיובים הרטרואקטיביים אליו הם בנגוד לעיקרון החוקיות. מעבר לעובדה שטענה זו עלתה לראשונה בסיכומי הנתבע כך מדובר בהרחבת חזית פסולה, ודין הטענה להדחות מטעם זה בלבד, הרי שהחל משנת 2005 הנתבע ביצע תשלומים בגין חובות הנכס לעירייה (ראו לעניין זה נספח ד' לתצהיר התובעת). מכאן, שאין מחלוקת כי חיובים שונים של הנכס הגיעו לידיו עוד בשנת 2005, וכלל שהיה מעוניין להגיש השגה עליהם היה עליו לעשות כן במועד קבלת החובות, ובטח שלא לשלמם כפי שפעל". תמצית טענות המערער בעירעור: בימ"ש קמא טעה בקביעה כי טענת המערער לעניין הסבה בפירוט הדוחות של החייב היא הרחבת חזית אסורה.

בגין החזקתו בנכס התחייב הנתבע בתשלומי חובה המגיעים לתובעת בחזקת היותה רשות מקומית".

סעיף 326 לפקודת העיריות (נוסח חדש) קובע כדלקמן: "נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס, אלא שאם...". חרף טענת המשיבה עצמה בכתב התביעה לפיה בתקופה הרלוואנטית לכתב התביעה המערער הוא המחזיק בנכס ועליו לשלם את חובות הארנונה מכוח החזקתו בנכס, הרי שלא הוכחה החזקתו של המערער בנכס לפני מאי 2015.

צוין כי בעקבות טעות סופר נכתב בתביעה כי תקופת החוב החל מ – 2006 אולם התביעה מתייחסת לחיובי ארנונה, מים ביוב ושמירה משנת 2006 ועד 2015.

...

לפיכך, התוצאה היא כי יש לדחות את התביעה שהוגשה במסגרת תיק קמא.

לאור התוצאה אליה הגעתי, מתייתרות יתר הטענות ואין צורך לדון בהן במסגרת פסה"ד. לסיכום: לאור האמור לעיל, דין הערעור להתקבל במובן זה שאין לחייב את המערער במסגרת פס"ד זה בגין חוב ארנונה על הנכס בין השנים 2008 עד 2015 (לא כולל) ולפיכך דין התביעה דחייה.

לאור התוצאה אליה הגעתי, אין מנוס מלבטל את ההחלטה מיום 23.3.22 במסגרתה אושרה פסיקתא.