טעות במצב דברים ועצימת עיניים

לגופן של יתר טענות הנאשמים, טענה כדלקמן: טענת ההגנה של הנאשמים בדבר טעות במצב הדברים, טעונה שמיעת ראיות על מנת שבית הדין יוכל להתרשם ולקבוע מהו המצב העובדתי שהנאשמים, לדבריהם, דימו לעצמם, והאם לא היה בהתנהלותם משום "עצימת עיניים", שמקימה אחריות פלילית.

...

לסיכום חלק זה, סבורני, כי במזכר הנימוקים הועלו טיעונים כבדי משקל לכך שהמאשימה ביכרה את ההליך הפלילי על פני המנהלי, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לה בסעיף 15 לחוק העבירות המנהליות ובהתאם להנחיות היועמ"ש, כפי שפורט בתגובת המאשימה.

לפיכך, משאין מדובר בחומרי חקירה, וממילא לא בשלה העת לדרוש מסמכים אלה, ככל שקיימים, אין גם מקום לקיים דיון בהתאם לסעיף 74 לחסד"פ. לאור כל האמור לעיל, דין הבקשה לביטול כתב האישום ולגילוי "חומרי חקירה", להידחות.

בשים לב למועד בו הוגש כתב האישום, ובהתאם למדיניות בית הדין, אני מורה לסניגורים להגיש את תשובתם המפורטת בכתב של הנאשמים לעובדות כתב האישום עד ליום 06.09.21, וזאת ככל שהצדדים לא יגיעו להסדר ביניהם.

במהלך גביית ההודעה אמרה לו החוקרת כי טרם התקבלה החלטת הפרקליטות בתיק זה, ובהמשך חזרה על כך שנית, וכן ביקשה ממנו שלא ליצור קשר עם המתלונן בעינייני הפרשה – אזהרה שלא שעה לה. חקירה זו היתקיימה לאחר השימוע, ובסופה בודאי ידע מערער 1 שתיק השוחד טרם ניסגר, ואם הניח אחרת – חטא בעצימת עיניים חזקה מאוד, השקולה לידיעה.

בית המשפט קמא העיר, כי משפט נוסף שאמר מערער 1 בהקשר זה במהלך מסירת עדותו, מעיד על תפיסת עולמו שלפיה מותר להטריד את מי שהוא בעיניו עד שקר (עמ' 51, ש' 18-21): "לא סמכתי עליה בכלל מה שהיא אומרת... גם עד שקר אסור להטריד?". לגבי מכתבו של מערער 2 למערער 1, שצורף כנספח ל-ת/12, ועליו ביקש מערער 1 לבסס טענה של טעות במצב דברים או הסתמכות על עצה משפטית, העיר בית המשפט קמא, כי על מערער 1 היה להוכיח שהמסמך הגיע אליו, אך אין אינדיקאציה לכך.

...

מסקנה דומה מתחייבת גם לגבי מערער 2, עורך דין אשר אמור לשמש כקצין בית המשפט, ראש וראשון לשומרי החוק ולהגנה על טוהר ההליך המשפטי, ועוד כזה ששימש גם כראש מחלקת הכשרות במועצה הדתית בעיר.

אם מארזים אלה נסיר את שלהבת ההרשעה, מה יגידו אזובי הקיר? שותפים אנו באופן מלא לדברי בית המשפט קמא בסוגיית הקלון, ולניתוח המעמיק שערך בנושא זה. לטעמנו, כל המוסיף גורע.

לאור כל האמור לעיל אנו דוחים את הערעור, על כל חלקיו.

אלא שהדבר לא מלמד על שעצמה עיניה, אלא על כך שהתקיים בה מה שאמר רבי אליעזר לתלמידיו: "כמדומה אני שאתם נכוים בפושרים עכשיו אי אתם נכוים אפילו בחמי חמין" (תלמוד בבלי, דף טז, ע' ב), או בגירסת התלמוד הירושלמי: "רישה דרישך יכווה ברותחין ואתה לא תיכוה אפילו בפושרין" (שם, מסכת נידה, פרק ג, הלכה ג).

אם כן, הקשר בין הוכחת רכיב היסוד הנפשי של הנאשמת בעבירת ההסעה לקיומה של טעות במצב דברים עת האמינה הנאשמת, לטענתה, כי מדובר בנוסע שמותר לה להסיעו בשטחי ישראל, הוא קשר ברור, ובהקשר זה ניתן לקבוע לטעמי, בהמשך לדיון המפורט לעיל שאיני נידרש לחזור עליו, שהנאשמת הביאה ראיות מספיקות בדבר טעותה במצב הדברים, באופן שאינו יכול לשלול את טענת ההגנה שלה.

...

עובדות אלו כפי שהיו ידועות לה, וכפי שהוצגו לבית המשפט ולא הופרכו – חיים ממושכים בישראל על רקע הימלטות משפחתו מ"השטחים", מגורים בצפון הארץ, קשרים משפחתיים עם אזרחים ישראליים, לרבות יהודים, שליטה גבוהה יחסית בעברית, תיאום הגעה מצפון הארץ ואיסוף בטייבה – מחזקים את המסקנה שהנאשמת פעלה בתום לב. הנאשמת סיפרה בעצמה לשוטרים בזירת האירוע כי כחצי שנה קודם לעיכובה בזו הפעם, היה אירוע בו נדלקה אצלה "נורת אזהרה", והמאשימה ביקשה לזקוף זאת לחובתה, אך למיטב הבנתי, והמאשימה לא טענה אחרת, באירוע הקודם, לא הסיעה הנאשמת נוסע שלא כחוק, דווקא משום שחשדה.

לנוכח כל האמור לעיל, ומאחר שהמאשימה לא עמדה בנטל המוכח עליה להוכיח את התקיימות היסוד הנפשי של העבירה שיוחסה לנאשמת, יש לזכות את הנאשמת, ולו מחמת הספק.

סיכומו של דבר אני מזכה את הנאשמת, מחמת הספק, מהעבירה שיוחסה לה בכתב האישום.

סבורני, כי לא נפל פגם בהחלטת הועדה גם בהקשר זה, נוכח האיזון שערכה, וכי אף לא נפלה שגגה במסקנתה, בבחינת מצב הדברים, בהיבט המשפטי או התיכנוני, שכן בנסיבות, לא היה במתן הארכה להגשת הערר ולדיון בו כדי להביא לביטול ההיתר.

יוער בהקשר זה, מעבר לצריך, ומבלי לקבוע מסמרות, כי טענת העותרים שנעלם מהם דבר קיום ההיתר במשך חודשים לא מעטים, כאשר ההיתר היה נגיש באתר הרשות, וכאשר העותרים חזרו והדגישו, עד כמה היה העניין חשוב עבורם, ואילו מאמצים השקיעו בבדיקתו, עשויה להעלות תמיהה, האם אין המנעותם מבדיקה באתר הרשות משיקה מעט לעצימת עיניים.

...

סבורני, כי לא עלה בידי העותרים לבסס בהליך דנא, לא כל שכן במסגרת הבקשה לארכת המועד להגשת ערר, את טענתם בדבר נזק העלול להיגרם, חס וחלילה לבריאותם, בשל מיקום חדר השנאים.

סבורני אפוא, כי החלטת ועדת הערר מיום 27.10.22, איזנה כראוי בין השיקולים הרלוונטיים וניתנה על יסוד תשתית עובדתית רלוונטית, וכי לא נפל בה, לגופה, פגם העשוי להצדיק התערבות שיפוטית.

העתירה נדחית אפוא.

בהקשר זה נפסק כי יש לבחון את כנות הטעות גם מההיבט של הכלל בדבר "עצימת העיניים". כלומר, מי שחשד בקיומה של נסיבה ונטל באופן מודע סיכון באשר לכך – לא יוכל להחשב כמי שטעה טעות כנה לגביה, ולא כל שכן במצבים של עבירות מין (ראו: עניין אזולאי וכן עניין בזזינסקי, שאוזכרו לעיל).

...

בענייננו, הגעתי כאמור לכלל מסקנה, כי הנאשם החל בבעילתה של א' בשעה שהייתה שקועה בשינה, באופן שמנע ממנה לתת הסכמה חופשית למעשיו.

סוף דבר לאחר ששקלתי את מכלול הראיות שהובאו לפנינו, את משקלן הממשי והמלא של גרסאותיהן של א' ואב', הראויות לאמון מלא, את עדותו הכבושה והבלתי מהימנה של הנאשם, כמו גם את מכלול הראיות התומכות בגרסת התביעה, אני סבורה כי המאשימה עמדה בנטל הראיה המוטל עליה להוכיח מעל לכל ספק סביר את אשמתו של הנאשם במעשים המיוחסים לו כפי המפורט בכתב האישום, שבוצעו ללא הסכמתן, ותוך ניצול מצב של חוסר הכרה בו היו שרויות, או מצב אחר המונע מהן לתת הסכמה חופשית.

סאאב דבור, שופט סוף דבר, הוחלט, אפוא, פה אחד להרשיע את הנאשם בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.