טעות בכדאיות עסקה וירידת ערך

אין מדובר בטעות בכדאיות עסקה אלא בפגם מהותי ובהפרת הוראות החוק בשלב כריתתה.במקרה חריג זה כל הנחה בפצוי במקרה זה , נוכח הנוהל במסגרתו לא מועברים דוחו"ת תאונה ושמאות ירידת ערך ,תעודד הפרת החוק ותפגום בתכליתו.

...

נציג הנתבעת טען כי לא ידע על הפגיעה במרכב התחתון " השאסי " – טענה זו ,אין בידי לקבל נוכח קיומם בהודאתו כל התיעודים לרבות השמאות בגין הפגיעה במרכב התחתון הידוע בכיוניו " שאסי " והיה עליו לבדוק במחלקת התביעות .

לאור האמור ובמכלול השיקולים ולאחר שבחנתי מכלול הטענות כולן הריני מורה כדלקמן: תשלם הנתבעת לתובעים יחד באמצעות העברה לתובעת הרוכשת הפורמאלית סך כולל הוצאות של 16,719 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד מועד פסק הדין.

נוסף לאמור תשלם הנתבעת הוצאות חוות דעת המומחה וכן הוצאות משפט בסך של 2,500 ₪ .

התובעת טוענת כי עקב מצבו של הרכב ירד ערכו בשיעור של 30% וכי הרכב נמכר לידי "אלמוני" (כך בכתב ההגנה), תמורת הסך של 16,000 ₪.

הנתבעת מוסיפה וטוענת כי המדובר בטעות בכדאיות העיסקה אשר אינה מצמיחה עילת ביטול.

...

דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובאשר הוגש לי בתיק זה ולאחר ששמעתי הצדדים בפני מצאתי לקבל את התביעה בחלקה.

היא הגישה את תביעתה לאחר שנמלכה בדעתה ולכל היותר מדובר בטעות בכדאיות עסקה.

פרק הזמן שבו הייתה התובעת תחת הרושם שהמיטה תוחלף, תתוקן או שהעסקה תבוטל הסב לה נזק בדמות ירידת הערך שנגרמה למיטה בתקופה זו ופגיעה בכוחה להקטין את נזקיה בדרך אחרת, והוא בבחינת הפרת הסכם ולמצער קיומו בחוסר תום לב המקים זכאות לפצוי.

...

ואולם אין לשכוח כי התובעת החזירה את המיטה ואת השידות שנלוו לה. מר אברהם לא וידא כי התובעת ערה לכך שהיא לא תזוכה בעד העסקה הראשונה, ואני מקבל את גרסתה כי הדבר לא היה ברור לה לנוכח הטענות שהעלתה.

נזק זה מתבטא בפער בין המחיר ששילמה עבור העסקה השנייה (5,400 ש"ח), לבין מחיר השוק שהייתה משלמת עבור מיטה, מזרן ושתי שידות (בהנחה שמחיר המיטה והשידות נמוך מהמחיר של חדר "קומפלט" באינטרנט (3,900 ש"ח) – אעריך את מחירן על דרך האומדנה בסך של 3,000 ש"ח; מזרן במחיר של 2,500 ש"ח; ו-400 ש"ח הובלה; ובסך הכל 5,900 ש"ח), לצד ההנחה הרעיונית שהתובעת הייתה מוכרת את המיטה הראשונה ואת השידות לפי שוויי שוק, לאחר ארבעה חודשי שימוש, המוערך על דרך האומדנה בשיעור של 50% מעלות הרכישה, שהם 2,100 ש"ח – כך שהתובעת הייתה משלמת סך של 3,800 ש"ח. ההפרש בין הסכומים הוא 1,600 ש"ח. לסכום זה יש להוסיף את הנזק שנגרם לתובעת מהשתהות הנתבע במענה לטענותיה כאמור, בסכום של 1,050 ש"ח. נזקי התובעת מסתכמים אפוא בסך של 2,650 ש"ח. טענת התובעת שלפיה המוביל נטל מארנקה סך של 400 ש"ח לא הוכחה והיא נדחית, מה גם שהיא אינה מקימה חבות של הנתבע בהיעדר הוכחה שהמוביל מועסק אצלו.

סוף דבר: התביעה מתקבלת בחלקה באופן שהנתבע ישלם לתובעת סך של 2,650 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (17.11.2014) ועד ליום פסק הדין.

כנגד הנתבעים הוגשו תביעות בגין הנזקים רבים שגרמו לבעלי דירות בפרויקט ולהגשת חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט בהליך אחר, בה הוערך, כי לבתי התובע נגרמה ירידת ערך.

משכך, אין כל רלבאנטיות לשאלת מתן המימון שכן כספים אלו היו צריכים להנתן בתמורה לרווחים עתידיים שנמנעו מהנתבע ולא נידרש להוכיח קיומם והיקפם ומדובר לכל היותר בטעות בכדאיות עסקה.

...

לאחר שהתקבל הסעד לו עתר, ביטול והשבה, נקבע שתביעתו לתשלום הוצאות נדחית.

ואולם, טענת הנתבע בנוגע לעלות המימון בסכום של 53,600 ש"ח בלבד, הינה חישוב בעלמא , אינה מגובה באסמכתאות לביסוסה ביחס לחישוב המוצע ומשכך דינה להידחות.

סוף דבר לאור הסעדים להם עתרו הצדדים, הם אינם צריכים לשלם אחד לאחר דבר, לאחר שנקבע כי הנספח מחייב ויש לאוכפו, ובכללו קיזוז ההלוואה מהרווח העתידי המוסכם ומכיון שלא הוכח כי עלות המימון פחותה מסכום של 200,000 ש"ח. בנסיבות אלו יישא כל צד בהוצאותיו.

משקבעתי כי הנתבע הפר את חובת תום הלב בניהול המשא ומתן עם התובע, כאשר הסתיר ממנו את מצבו של העסק, אין הנתבע זכאי להשמע בטענה לפיה מדובר בטעות בכדאיות בעיסקה.

ראו גם ספרו של א.ברק, חוק השליחות ירושלים, תשנ"ו עמ' 570: "חוסר מעשה גם הוא צורה של הבעת רצון. כמובן, במצב הדברים הרגיל, קשה להסיק מחוסר מעשה גילוי רצון להעניק הרשאה. אך יש שחוסר מעשה שזור במסכת נסיבות אשר מתוכן ניתן להסיק לקיומה של חובה לעשות מעשה השולל ההרשאה. אי ביצוע של חובה זו עשויה להתפרש כמעניקה הרשאה, מביאה לשינויה או אף לשלילתה." משכך, טענת הנתבע לפיה התובע הוא שגרם להגבלת החשבון המשותף, או לירידה בערכו של העסק, דינה להדחות.

...

דינה של התביעה שכנגד, ככל שהיא מבוססת על לשון הרע ופגיעה בשמו הטוב של הנתבע, להידחות.

סיכומו של דבר: אני מקבלת את התביעה, ומחייבת את הנתבע בהשבת הסכום ששילם לו התובע, בסך 80,000 ₪ בניכוי סך של 6,000 ₪ בגין הרווח שצמח לו בזמן קיום ההסכם.

התביעה שכנגד נדחית.