טעות בהחלטת רשם לא להאריך מועד להגשת ערעור קצין התגמולים

דיון והכרעה סוגיית המועד להגשת ערעור הוסדרה, כאמור, בסעיף 33(א) לחוק הנכים, כדלקמן: "תובע הרואה עצמו נפגע על ידי החלטה כל שהיא של קצין תגמולים, רשאי לערער עליה לפני ועדת ערעור תוך שלושים יום מהיום שבו הגיעה אליו ההודעה על החלטת קצין התגמולים, אולם רשאית הוועדה להאריך לו את מועד העירעור לתקופה נוספת שלא תעלה על שלושים יום". כבר בפתח הדיון יצוין כי המועד הקובע לעניין זה הוא "היום שבו הגיעה אליו [אל המערער – א.ד.] ההודעה על החלטת קצין התגמולים". ב"כ המשיב טוען, כאמור, כי ההודעה נשלחה לכתובתו המעודכנת של המערער ביום 29/12/19, ואינו טוען טענה פוזיטיבית על תאריך קבלתה.

ככזו אין היא נהנית מהסמכות הכללית להארכת מועדים הקבועה בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984, אשר מקנה לבית־המשפט או לרשם סמכות להאריך מועד אף אם נקבע בחיקוק.

...

סוף דבר העולה מן המקובץ הוא כי לצורך הגשמת תכלית החקיקה בענייני ערעורי נכים כאמור לעיל, נוכח מצב החירום, וכן נוכח הרציונאל שעמד ביסוד החלטת בית־המשפט העליון בעניין אלבר, ראוי כי במקרה זה יעשה בית־הדין שימוש בסמכותו לפי סעיף 33(א) לחוק הנכים ויאריך את המועד להגשת הערעור.

הבקשה מתקבלת המועד להגשת הודעת ערעור מוארך .

סוגיית המועד להגשת ערעור הוסדרה, כאמור, בסעיף 33(א) לחוק הנכים, כדלקמן: "תובע הרואה עצמו נפגע על ידי החלטה כל שהיא של קצין תגמולים, רשאי לערער עליה לפני ועדת ערעור תוך שלושים יום מהיום שבו הגיעה אליו ההודעה על החלטת קצין התגמולים, אולם רשאית הוועדה להאריך לו את מועד העירעור לתקופה נוספת שלא תעלה על שלושים יום". ועדת העירעור שהוקמה מכוח סעיף 26 לחוק הנכים מהוה בית־דין מנהלי כהגדרתו בחוק בתי דין מנהליים, התשנ"ב–1992.

ככזו אין היא נהנית מהסמכות הכללית להארכת מועדים הקבועה בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984, אשר מקנה לבית־המשפט או לרשם סמכות להאריך מועד אף אם נקבע בחיקוק.

כאשר ב"כ בעל דין טוען כי סבר לכתחילה שיש מקום לאחד את הערעורים עם מתן החלטה סופית יש לועדה למחול על הטעות ולראות את זכות העירעור כזכות שתחל עם מתן החלטה סופית נפרדת בכל העניינים שבכותרת המסמך שניתן מאת קצין התגמולים.

...

התוצאות הדיוניות הן : • הבקשה להארכת מועד נדחית הן מחוסר סמכות והן מחוסר רלוונטיות.

אכן, בדוחות שהוגשו לרשם החברות, צוין כי המנוח מחזיק ב-2/3 ממניות החברה, וענבר מחזיקה ב-1/3 האחר.

לאחר מכן, קבע בית המשפט כדלקמן: "באיזון בין חתירה לאמת אל מול ייעול הדיון ושמירה על הגינות ההליך, נראה שהעיכוב בהגשת חוות הדעת, בין אם אחמיר ואומר שהיה על המשיבה להגישה יחד עם כתב ההגנה בו טענה שהמנוח היה מוגבל רפואית ובין אם אקל ואתייחס למועד בו נערכה חוות הדעת (17.7.2020) מהוה פגיעה ביעילות ההליך והגינותו, שעה שקיימת אפשרות ממשית שלא יהיה בחוות הדעת המתייחסת למצבו של המנוח בשנת 2006 כדי להוסיף לגילוי האמת.

בבקשתה טוענת החברה, כי שגה בית המשפט המחוזי בהחילו את תקנה 127 לתקנות על העניין דנן, ולא את תקנה 129.

עוד טוענת החברה, כי גם אם היתה זו חוות דעת רפואית כמשמעה בתקנה 127 לתקנות, יש הצדקה ליתן ארכה להגשתה.

לאחר הגשת בקשת רשות העירעור, הגישה החברה "הודעה משלימה", שבגדרה מסרה, כי ביום 4.1.2021 החליט בית המשפט המחוזי, מיוזמתו, לצרף ראיה נוספת לתיק בית המשפט, תוך שהוא מבכר את שקולי עשיית הצדק והירידה לחקר האמת, על פני שקולי יעילות הדיון; זאת, לטענת החברה, בנגוד מוחלט להגיונה של החלטתו להוציא מתיק בית המשפט את חוות הדעת שהגישה.

כך כתבתי בהקשר אחר: "מושכלות יסוד, כי הליכים משפטיים באשר הם, צריכים להתנהל במהירות וביעילות מירבית [...] אכן למדנו במשנה, כי 'חרב באה לעולם על ענוי הדין' (משנה, אבות ה, ח; ראו שולחן ערוך, חושן משפט יז, יא). לצד זאת נאמר באותה משנה, כי חרב באה לעולם גם בשל 'עוות הדין'; ועוד שנינו – 'הוו מתונים בדין' (משנה, אבות א, א; ראו שולחן ערוך, חושן משפט י, א). לאמור, לצד המהירות המתבקשת, גם יסודיות נידרשת. מלאכת איזון זו, בין קידום מהיר של ההליך השפוטי לבין עיון יסודי בכל פרט מפרטיו, מלווה כל שופט ביושבו על מדין, ומלווה גם את מערכת המשפט בכללותה" (רע"א 4899/18 מדינת ישראל – קצין התגמולים באגף השקום, משרד הבטחון נ' פלוני, פסקה 15 לחוות דעתי (26.11.2020)).

...

אף על-פי כן, סבורני, כי נימוקיו של בית המשפט המחוזי בהחלטתו הקצרה, לא מבססים כראוי את מסקנתו כי אין להתיר לחברה להגיש את חוות הדעת בשלב זה. אמת נכון הדבר, נפל שיהוי מסוים בהתנהלותה של החברה.

בכל הנוגע להגשת חוות דעת באיחור, מספר פעמים חיווה השופט י' עמית את דעתו: "כשלעצמי אני סבור כי ניתן לנקוט בגישה מרחיבה בכל הנוגע לצירוף חוות דעת רפואיות, ובמיוחד בשלביו המוקדמים של ההליך" (רע"א 1509/18 פלוני נ' בית החולים ביקור חולים בירושלים (בפירוק), פסקה 4 (10.4.2018)).

אשר על כן, החלטתי לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי; חוות הדעת של ד"ר הראל תוחזר לתיק בית המשפט.

עוד טען כי במידה ומצא השוטר לנכון לרשום למשתמש בדרך דוח על יותר מעבירה אחת בנסיבות בהן מדובר בעבירות חמורות מאד ובמקרים קצוניים עליו לקבל אישור מקצין יחידה ולרשום בנסיבות כל דוח את פרטי הדוח השני.

על הבקשה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי אשר טרם נדון בעת כתיבת ההחלטה.

קבלת טענה זו תיגרום לכך שלא תהיה כל מיגבלה על הגשת בקשות להארכת מועד להישפט, כל עוד "יתרץ" זאת המבקש בקבלת ייעוץ משפטי לאחר שנים.

עוות דין במובנו המשפטי- של חשש להרשעת שוא – או טעות בעונש, אינו קיים במקרה זה. המבקש מסכים כי ההרשעות שנרשמו לחובתו בגליון ההרשעות התעבורתי – בדין יסודן ואינו כופר בביצוען.

ב"כ המבקש רשם בסעיפים 4 ו-27 - 28 (בשתי הבקשות ) כי אינו מבקש לשנות את העונשים שנגזרו על הנאשם ולא לטעון כנגד ביצוע העבירות, אלא רק לגבי הניקוד.

לעניין זה – ראו עע"מ 5226-10 אלי זהר נ' משרד התחבורה 22.11.2010, בפסק דינה של כבוד השופט חיות: " הוראת סעיף 69א(ג) לפקודת התעבורה אף קובעת מפורשות כי אמצעי התיקון יוטלו "בנוסף לכל עונש שהטיל בית המשפט על בעל הרשיון בשל עבירה שהרשיע אותו בה". ללמדנו, כי אין מדובר בענישה שביסודה עקרונות של גמול על היתנהגות הנהג בעבר אלא באמצעי חינוכי, הצופה פני מניעת סכנה לציבור ותיקון היתנהגותו כנהג בעתיד.

מהחלטות אלה עולה כי עניין הניקוד אינו עניין לעיוות דין וממילא אינן נחשבות כעילה למתן הארכת מועד להישפט.

...

לכן, אני קובע כי אין חשש לעיוות דין ביחס לביצוע העבירה.

לאחר שעיינתי בהם, עולה כי גם לגופו של עניין אין מניעה שירשמו למבקש 2 דוחות באותו אירוע מסוג ב"מ, לאחר קבלת אישור מקצין יחידה.

סיכומו של דבר: מאחר ואין מחלוקת על כך שהמבקש קיבל לידיו את הדוחות ולא הגיש את הבקשות להשפט במועד; מאחר וחל שיהוי כבד בהגשת הבקשה –שנתיים במקרה אחד ומעל ל 3 שנים במקרה האחר, שלא הוסבר; מאחר ואין כל מחלוקת לגבי ביצוע העבירות ולגבי העונש, ואין כל חשש לעיוות דין במובנו המשפטי; מאחר וכל תכלית הבקשה היא ביטול ניקוד; אני מורה על דחיית הבקשות.

לבקשת המדינה ובהסכמת המשיב, נדחה מועד הגשת כתב ההגנה מספר פעמים.

בהחלטתה מיום 6.11.2023, קבעה כבוד הרשמת לאמור: "המקרים יוצאי הדופן בהם ראוי יהיה ליתן ארכה לבעל דין להגשת טענותיו הם המקרים בהם מיתקיים שני תנאים מצטברים. ראשית, נראה על פני הדברים שיש סיכוי סביר לטענה הדיונית המקדמית; שנית, הנתבע או המשיב חייב להשקיע משאבים רבים ביותר, שאינם פרופורציונאליים בנסיבות העניין, על מנת להיתגונן .

עקרי טענות הצדדים טענותיה של המדינה, בתמצית, הן כי הרשמת שגתה בהחלטתה, מאחר שישנו סיכוי סביר לכך שבקשתה לסילוק התביעה על הסף תיתקבל וכי בכל מקרה, בהתאם לפסיקה בעיניין, יש להניח שההחלטה בבקשה תנתן בתקופה הקרובה.

לנוכח האמור, דומה נראה כי ישנו קושי בקביעת כבוד הרשמת כי "אף אם תיתקבל בקשת הסילוק, עדיין יידרש בירור סוגיית הרשלנות הנטענת, אף אם בגדריו של הליך שונה, בפני קצין התגמולים". כך משני הטעמים הבאים, שעליהם עמדה המדינה בכתב העירעור הנידון: ראשית, במסגרת בירור התביעה לפי חוק הנכים ייערכו למשיב בירור ובדיקות רפואיות לפי שיקול דעת קצין התגמולים, ולכן המשאבים שיידרשו לשם בירור תביעת הנזיקין ולשם הכנת כתב ההגנה, לא יוכלו לייתר את הצורך בהקצאת המשאבים הדרושים לבירור התביעה לפי חוק הנכים.

...

לאחר עיון בהחלטה שבעניינה הוגש הערעור, בכתב הערעור, בתשובת המשיב ובנספחיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי ניתן לדון בערעור ולהכריע בו על יסוד החומר בכתב שלפניי, ללא צורך בקיום דיון (תקנה 138(א)(5) בתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018) וכן כי מהטעמים שיובאו להלן, יש לקבל את הערעור.

לפיכך נטען, כי היה מקום להיעתר לבקשת המדינה לאפשר את בירור טענת הסף תחילה, כך שרק אם תידחה, תגיש המדינה כתב הגנה מטעמה.

המשיב טען כי יש לדחות את הערעור הנדון.

מכל הטעמים האמורים, הערעור מתקבל.