אכיפה בררנית הוגדרה בבג"צ 9396/96 סימונה זקין ואח' נ' ראש עריית ב"ש ואח', כדלקמן:
"אכיפה הפוגעת בשויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני אדם דומים או בין מצבים דומים להשגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא"
במסגרת ע"פ 8551/11 יצחק כהן סלכגי נ' מדינת ישראל חודדו הפרמטרים על בסיסם יבדוק בית המשפט האם מדובר באכיפה בררנית:
"באופן עיקרוני את טענת האכיפה הבררנית יש לבחון תוך היתייחסות לשלוש שאלות: השאלה הראשונה היא מהי קבוצת השויון שעימה נימנה מי שמעלה את טענת האכיפה הבררנית... השאלה השנייה היא – באותם מקרים שבהם אכן הרשויות לא אוכפות או לא אוכפות באותה מידה כלפי כל מי שנימנה עם אותה קבוצת שויון – כיצד יש לאבחן מצבים של אכיפה בררנית פסולה ממצבים רגילים ולגיטימיים של אכיפה חלקית מטעמים של מיגבלת משאבים וסדרי עדיפויות. השאלה השלישית היא מהו הנטל הראייתי המוטל על מי שמעלה טענה של אכיפה בררנית – באופן כללי, ובמשפט פלילי בפרט. יודגש, כי שלוש השאלות שהוצגו הן נפרדות, אך בחינתן צריכה להתקיים בזיקה הדוקה זו לזו".
כפי שנקבע בע"פ סלכגי:
"הגישה הנוהגת במשפט הישראלי ביחס לעילת ההפליה אינה מחייבת הוכחת מניע פסול, אלא מסתפקת בהוכחת תוצאה מפלה".
ברע"פ 1611/16 מדינת ישראל נגד יוסף ורדי (31.10.18) נקבע, כי באשר לטענת ההגנה מן הצדק בטענת "אכיפה בררנית" אין הכרח לקיומו של רכיב רצוני-מכוון או מניע פסול, לפעולתה של הרשות והוא חל גם על מקרים בהם האפליה היא פרי מעשה רשלנות או טעות בשקול דעת מצד הרשות, כלומר מקרים של אכיפה מפלה מתוך שגיאה, שלא מתוך כוונת זדון או שרירות מכוונת ומתוך שיקולים זרים.
לעניין זה אפנה לדברים שנכתבו בע"פ (מחוזי חיפה) 59342-08-18, פדואל נ' מדינת ישראל:
"סעיף 67א של חסד"פ קובע את האפשרות לסגור תיק נגד חשוד בהסדר מותנה. הסדר מותנה הנו הסכם בין התביעה לחשוד, לפיו החשוד מודה בבצוע עובדות המהוות עבירה ומתחייב לקיים את התנאים שפורטו בהסדר, וזאת כנגד התחייבות התביעה להמנע מהגשת כתב אישום וסגירת התיק שניפתח נגד החשוד.
מעיון במסמך ז' ניתן להתרשם ממקרים רבים אחרים ואציין מספר דוגמאות : כך למשל בתיק שמספרו 1018/11 - פרקליטות מחוז תל אביב - המדובר בחשודה שיעבדה בתפקיד בכיר בתחום התיקשורת ובמהלך תקופת עבודתה גנבה 2 שיקים השייכים למעסיקה, הפקידה אותם בחשבון הבנק שלה וניסתה לקבל כספים תמורתם במירמה, התיק ניסגר בהסדר מותנה והוטל על החשודה פיצוי לנפגע עבירה בסכום של 29,200 ₪.
דוגמה נוספת עולה מתיק נוסף של פרקליטות ירושלים שמספרו 2098/17 - שם דובר על נאשם אשר שימש כפקיד בסניף דואר ישראל, במהלך תקופת עבודתו גנב סך של כ- 1000 ₪ בשיטה הבאה: בעת הגעת אנשים לשלם שניים או יותר דו"חות חנייה/ שוברי תשלום אחרים במזומן, החתים הנאשם על אחד משוברי התשלום חותמת ממוחשבת של "העתק" ואת הכסף ששולם עבור שובר תשלום זה, נטל לכיסו.
...
לפיכך, מכל האמור לעיל, מצאתי כי החלטת המאשימה במקרה דנן, להעמיד את הנאשמת לדין סובלת מפגמים של הפליה וסותרת עקרונות של צדק ובין השאר עקרון השוויון בין נאשמים.
ולפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות תיק זה אשר נמנה לטעמי על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בית המשפט, ההחלטה להעמיד לדין את הנאשמת אינה סבירה.
בפרשת סלכגי, הנזכרת לעיל, נקבע כי בסופו של הליך, גם אם מצא בית המשפט, כי אכן מדובר באכיפה בררנית, עדיין יש לשקול מהו הסעד הנדרש:
"במקרים שבהם ימצא בית המשפט שהרשויות נקטו באכיפה בררנית, יש להוסיף ולבחון, מהו הסעד הראוי לתיקון המצב... יש להוסיף ולבחון האם האכיפה הבררנית מגיעה עד כדי הדרגה המקימה "הגנה מן הצדק" או שמא, חרף הפגם, התשובה המתאימה היא במישור הענישה"
אני סבורה כי בנסיבות התיק שבפני, הסעד הראוי והנכון הינו הפניית ההליך להסדר מותנה.
