טיוטת פסק דין אינה עילה לפסילת שופט

במקרה זה, כאשר [המערער] מיתנהג בדרך לעיל בית המשפט יכול לקרוא את כתב התביעה ועל סמך כך להחליט האם יש ממש בתביעה או לא. במקרה הנוכחי התובע נחקר, הראיות שלו הוצגו ולמרות זאת בית המשפט איפשר לחקור גם את הנתבעת, לא מנע את חקירתה על תביעה זו. דהיינו, המסקנות שמסיק ב"כ [המערער] שבית המשפט כתב או לא כתב פסק דין קודם, בדק או לא בדק את התביעה הנוכחית הן מסקנות סוביקטיביות שאין בהן כל עילה לפסילת שופט שכן במועד הראיות שופט כבר רואה את כל הראיות שהוצגו בפניו ויש שופטים שמבקשים בו ביום אף לכתוב את פסק הדין.

נטען כי בהחלטות אלה ניסה המותב להמנע מגילוי האמת הואיל וזו נוגדת את דעתו הנעולה וכי בנגוד לאמור בהחלטת הפסלות, אין מדובר בתחושה סובייקטיבית בלבד, שכן העובדה שהמותב סיים לכתוב את טיוטת פסק הדין מהוה נסיבה אובייקטיבית המחייבת את פסילתו.

...

דין הערעור להידחות.

חיזוק נוסף להפרדה שביצע המותב בין ההליכים ניתן למצוא בפסק הדין בתביעות 2017, אשר לא הכריע דבר ביחס לתביעת החובות, ואף קבע כי מינוי המומחה לשם הערכת שוויו הכולל של העסק ייעשה רק לאחר הכרעה בה. על רקע האמור, לא מצאתי כי יש בהחלטות אלה – אף לא באמירה כי בפסק הדין שינתן בתביעת החובות תיבחן סוגיית המחיקה על הסף – כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב.

אשר על כן, הערעור נדחה.

החיבור בין מובנו של המונח "סבירות" כמופרכוּת גרידא ובין תפיסתו כמתפרש גם על פגם בעריכת איזון שבין השיקולים השונים הצריכים לעניין, צוין מפורשות כבר בעיניין דקה, שניתן שנים לפני פסק הדין בעיניין דפי זהב, ובו קבע השופט שמגר כי עילת הסבירות עשויה להביא לפסילת ההחלטה המינהלית מקום שבו "לשיקולים הרלוואנטיים השונים יוחס משקל בפרופורציה כה מעוותת ביניהם לבין עצמם, עד שהמסקנה הסופית הפכה מופרכת מעיקרה ובשל כך לבלתי-סבירה לחלוטין" (שם, בעמ' 105; ההדגשות הוספו).

באופן דומה, אף בגדר המשפט המנהלי, למונח "סבירות" מספר משמעויות אפשריות (ראו: א' זמיר, עילת אי-הסבירות, עמ' 297-296), ולא למותר לשוב ולהזכיר את שפורט בהרחבה לעיל – תוכנו של המונח "סבירות" בדין המנהלי השתנה לאורך השנים, ומובנו לפני עניין דפי זהב אינו דומה למובנו לאחר פסק דין זה. יחד עם זאת, נראה כי בשנים האחרונות, השיח על אודות "עילת הסבירות" במשפט המנהלי – הן בפסיקה הן בספרות – מתייחס, רובו ככולו, לסבירות האיזונית, כמובנה בפסק הדין בעיניין דפי זהב (ראו, למשל: ברק-ארז, בעמ' 732-731; כהן, בעמ' 816; עניין אמונה, בפס' 33 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה; עניין היתאחדות הסוחרים, בפס' 57 לפסק דינה של הנשיאה נאור; עניין שר החוץ, בפס' 3 לפסק דינה של השופטת חיות; עניין שיינפלד, בפס' 4 לפסק דינו של השופט שטיין; עניין סטמקה, בפס' 51; עניין נתניהו, בפס' 5 לפסק דינה של השופטת ברק ארז).

טיוטת התזכיר התייחסה לשלושה מתוך ארבעת היעדים שהוצבו בתוכנית הרפורמה, והיא כללה תקוני חקיקה ביחס להרכב הועדה לבחירת שופטים ולסמכויותיו של בית המשפט העליון (הגבלת הבקורת השיפוטית על חקיקה של הכנסת ובטול עילת הסבירות).

...

כשלעצמי סבורני, כי אין זה סוף הדרך.

ניטיב אפוא לעשות, אנו השופטים, אם נוסיף ונאמר בשולי פסק הדין: "אכן, בצעד חריג וחסר-תקדים, נאלצנו ברוב דעות להורות על פסילתו של חוק-יסוד. באופן פורמלי, לא היה מנוס מלהורות על ביטולו המוחלט של דבר החקיקה, אף בנוסחו ה'רזה', שכן אין זה בסמכותנו לכתוב את דבר החקיקה מחדש. יחד עם זאת, מקבלים אנו את מרותו של המכונן, את מרותו של העם שאֵלו הם נציגיו. נעשה כמידת יכולתנו, על מנת להגשים את רצונו של המכונן. לפיכך, משקבענו כי נוסח 'רזה' של החוק, לא היה נפסל על-ידנו, אזי אין אנו רואים צורך להמתין לחקיקתו של חוק-יסוד חדש שיקבע הסדר דומה. בהעדר מגבלה חוקית, ומשהדבר מצוי בגדרי סמכותנו, נודיע עתה, כי מעתה והלאה, נסיג את הגלגל לאחור. לא נשתמש עוד בעילת הסבירות בעניינן של החלטות הממשלה ושׂריה, אלא אם כן נקבע כי ישנם נתונים חד-משמעיים, המלמדים כי אותה החלטה כה בלתי-סבירה, באורח קיצוני, עד ששום ממשלה סבירה לא היתה יכולה לקבל החלטה שכזו. אותו מבחן ותיק וטוב, שהיה באמנה איתנו מראשית הדרך ועד לפסק הדין בעניין דפי-זהב; סבירות נוסח 'וונדסברי'". 'אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום, כי לא חלום הוא, ובכל הככרות הריעו רק שלום'.

אשר על כן, העתירות מתקבלות במובן זה שיוכרז על בטלותו של תיקון מס' 3 לחוק-יסוד: השפיטה.

יתרה מכך, נטען כי אין קשר בין עריכת הפוליסה וממצאי פסק הדין על רווחיותה של פוליסה בודדת ככל שישנו למותב זה. הנתבעת טענה כי במסגרת ההליך דנן, בין הצדדים לא היתקיים כל מו"מ או הסכם פשרה, וכי טענות אלו של התובע נידונו במסגרת הליכים אחרים לרבות בג"ץ, וכי נקבע כי גיבוש טיוטא אינו מהוה הסכם מחייב בין הצדדים (תע"א 2179-05 כהן – מנורה ואח' (25.12.11); ע"ע 40913-01-12, 44355-02-12 כהן – מנורה ואח' (28.10.14) ; בג"ץ 8666/14 כהן נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' (23.12.14)).

התקנה מגדירה כי: "(א) בעל דין שלא הגיעה לידיו ההודעה במועד האמור בתקנה 47 או שלא התייצב לדיון ובית הדין דן שלא בפניו - רשאי, לא יאוחר משלושים ימים לאחר שהומצאו לידיו פסק הדין או ההחלטה האחרת, לבקש ביטולם ועיכוב הוצאתם לפועל". מלשון התקנה עולה כי הזכות להגיש בקשה לביטול פסק דין קמה במקרה בו מדובר בפסק דין שניתן בהיעדר צד, וזאת כאמור לא יאוחר מ-30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

התובע טוען כי היה על בית הדין לפסול עצמו מלידון בתיק עקב היכרות מוקדמת וכי פסק הדין משליך ישירות על רווחיותה של פוליסה המצויה בבעלותי.

בית הדין הארצי בפרשת נווה צוף קבע כי: "כדי שתקום עילת פסילה על בעל הדין להראות, כי קיימות נסיבות היוצרות חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. עליו להראות כי דעתו של השופט "ננעלה" וכי נבצר מבית הדין, בראייה אובייקטיבית, להכריע את דינם של בעלי הדין באובייקטיביות הדרושה (ראה למשל: ע"פ 4163/05 דוד סבאג נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 19.5.2005).

משכך, משאין כל עילה של ממש לפסילתי ובודאי שלא היתה כזו במועד הדיון ומתן פסק הדין בהליך דנן, לא מצאתי כי גם מטעם זה יש מקום לביטול פסק הדין.

...

הכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה – מצאתי כי יש לדחות את הבקשה על כל פניה.

גם לגופן של טענות התובע דין הבקשה להידחות.

סוף דבר הבקשה נדחית.

בבית המשפט העליון ע"א 3591/19 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות המערער: יוסף קלימי נ ג ד המשיב: אליהו גיל ערעור על החלטת בית משפט השלום בפתח-תקווה מיום 21.5.2019 בתיק תא"ם 41822-02-18 שניתנה על ידי כבוד השופטת הבכירה נ' מימון שעשוע בשם המערער: עו"ד אגור פאליק בשם המשיב: עו"ד מוטי אפרתי ][]פסק-דין

עם זאת, הכנת טיוטת פסק דין לא מהוה, כשלעצמה, עילה לפסילה וכבר נפסק כי אין כל פסול בכך שבית המשפט יערוך טיוטה כזו טרם מתן פסק הדין ויכלול בה בין היתר את היתרשמותו מהראיות וממהימנות העדים.

...

על כן, הטענות שמעלה המערער בדיעבד לגבי האופן שבו נוהל הדיון בתיק, אין להן מקום ודינן להידחות.

אך בנסיבות המקרה דנן אני סבורה כי יש לכך מקום, הן בשל הפגם שנפל בפרסום המסמך והן ובעיקר בשל תבניתו ותוכנו של המסמך שפורסם, הנחזה על פניו להיות פסק דין שלם ומוגמר.

אשר על כן, הערעור מתקבל.

מכל מקום, החלטתי ניתנה ביום 18.6 במסגרתה דחיתי את הבקשה לעיון חוזר בהחלטתי מיום 22.5 (ובשים לב לכך שתקנות סדרי הדין אינן מכירות בפרקטיקה זו), והנתבעת רק במסגרת תגובתה לתגובת התובעים, ביום 11.8 – כחודשיים לאחר מכן, העלתה את מורת רוחה מהחלטת בית המשפט לדחות את בקשתה לעיון חוזר, ובחרה שלא לערער על החלטתי זו, כמו גם לא על החלטתי הראשונה.

על כן, תחילתה של כתיבת טיוטת פסק הדין הופסקה כמצוות סעיף 77א (ב) לידון תחילה בבקשה לפסלות המותב השפוטי.

בהתאם לסעיף 77 א (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 איני סבורה כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים – ועל מה? כי בית המשפט הביע את מורת רוחו כלפי היתנהלות הנתבעת באי המצאת מסמכים? מה גם, שהעברת הדיון לכל שופט לא תשנה את עילת הפסילה בשים לב לכך שדרך ההשגה המקובלת היא דרך ערעור נוכח נימוקים מפורטים של פסק דין, ובכל זה סמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות לידרוש מסמכים – האם מדובר בצו עשה האם לאו, מדובר בעיניין שיש להשיג נגד תוצאה כזו או אחרת בדרך של ערעור ולא בדרך של פסלות, כך גם באי העברת התובענה להליך של סדר דין מהיר ויתר הטענות שהעלתה הנתבעת – לאחר הדיון.

...

מכל מקום, החלטתי ניתנה ביום 18.6 במסגרתה דחיתי את הבקשה לעיון חוזר בהחלטתי מיום 22.5 (ובשים לב לכך שתקנות סדרי הדין אינן מכירות בפרקטיקה זו), והנתבעת רק במסגרת תגובתה לתגובת התובעים, ביום 11.8 – כחודשיים לאחר מכן, העלתה את מורת רוחה מהחלטת בית המשפט לדחות את בקשתה לעיון חוזר, ובחרה שלא לערער על החלטתי זו, כמו גם לא על החלטתי הראשונה.

וכן ראו ע"א 5993/17 **** אנקוה נ' אריק ארגמן (30.08.2017), שם נפסק: "לאחר שעיינתי בטענות המערער ובהחלטות הקודמות של בית המשפט קמא בתיק זה, הגעתי לידי מסקנה כי דין הערעור להידחות וזאת ללא צורך בתגובת המשיבה. סעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, קובע כי המבחן לפסלותו של שופט הוא קיומן של נסיבות אשר יש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים. המקרה דנן אינו מקים חשש שכזה. עיקר טענותיו של המערער הופנו...כאמור למספר התבטאויות והחלטות דיוניות שונות של המותב. אולם רק לעיתים נדירות ייקבע כי יש בפעילות השיפוטית לכשעצמה כדי לבסס חשש ממשי למשוא פנים המצדיק פסלות המותב. כלל זה נכון הן לעניין אמירות של בית המשפט הן לעניינן החלטותיו הדיוניות (ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3) 608, 630-624 (1994); ע"א 10619/02 בן עמי נ' קידר, פסקה 9 (30.12.2002); להרחבה ראו גם יגאל מרזל דיני פסלות שופט 173-178, 194-189 (2006) וההפניות שם). במקרה דנן אמירותיו והחלטותיו הדיוניות של המותב אינן חורגות מהמקובל ואינן עומדות ברף המחמיר שנקבע כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים (ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 375)". כך או אחרת, ולגופו של עניין, מושכלות יסוד הן כי טענת פסלות תיטען בהזדמנות הראשונה (ראו תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984) כשנתגבשה העילה והנתבעת הביעה את מורת רוחה כבר בהחלטה הראשונה (22.5 ולכל היותר 18.6) עם תגובתה המאוחרת לדיון ולא טענה לפסלות.

סיכומו של דבר, בית המשפט דן לפי הראיות המונחות לפניו.

רוצה לומר, כי גם מקום בו בתובענות מסוימות "רוח חכמים אינה נוחה הימנו" מהתנהלות בעל דין, אולם בסופו של יום הדין היה עמו, אין מנוס מלדחות תביעה מקום בו יש לדחותה אם לא עמדה בנטלי ההוכחה הנדרשים במשפט.

על כן, ולנוכח האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה.