טביעת שיניים של נאשם כראיה במנשך שיניים

טיעוני המבקש: בפתח בקשתו טען המבקש, כי הוא אדם נורמאטיבי, ללא עבר פלילי, אשר חייו היתהפכו באחת, כאשר המתלוננת גמרה אומר להחריב את חייו מתוך נקמנות ורוע לב. כן טען, כי הוא "נטחן", כהגדרתו, בין גלגלי שיניה של מערכת המשפט שנים רבות, בהליך מייסר, משפיל וכואב, במהלכו ניטלה ממנו הזכות הבסיסית, להיות אדם חופשי.

לעניין זה ראו ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל (להלן: "הילכת דבש"), פד"י נו (3), 73, 88, שם נקבע, בין היתר, כדלקמן: "עד שנגיע לכלל מסקנה כי לא היה יסוד להאשמה, אין די בכך שניווכח כי נאשם זוכה במשפטו. זיכויו של נאשם הוא תנאי מוקדם והכרחי אך אין הוא תנאי מספיק. שומה עליו על בית-המשפט להוסיף ולבדוק את תשתית הראיות שהייתה עובר להגשת כתב-האישום לבית-המשפט, שרק כך יוכל להגיע לכלל מסקנה אם היה ואם לא היה יסוד להאשמתו של פלוני בדין פלילי. כך, למשל, ניתן לומר כי לא היה יסוד להאשמה במקום שהמעשה אינו עולה כלל כדי היותו עבירה, או במקום – והוא השכיח – שאין תשתית ראיות ראויה. ראו, למשל: ע"פ 1524/93 מיכאלשווילי נ' מדינת ישראל (פרשת מיכאלשווילי [2]), בעמ' 655-654; ע"פ 3583/94 לעדן נ' מדינת ישראל [3], בעמ' 796. יש לבחון באורח אובייקטיבי "אם חומר החקירה שהיה בפני התביעה עובר להגשת כתב-האישום היה מעלה אצל תובע סביר ציפייה כי יש בו ראיות לכאורה לבסס ההרשעה": פרשת יוסף וסרסור [1], בעמ' 520-519, והאסמכתאות בו; נדע כי לא היה יסוד להאשמה מקום "ששום משפטן בר-דעת, לא היה חושב שיש מקום להביא האשמה נגדו [נגד הנאשם – מ' ח']": ע"פ 269/55 היועץ המשפטי נ' דוד (פרשת יעקב דוד [4]), בעמ' 1825.

מעבר לכך, שוכנעתי כי כלל המעשים, החבלות והפציעות שיוחסו למבקש, השתרגו זה בזה ועוגנו במארג הראיות הלכאורי שעמד בפני המשיבה אותה עת באופן שהקים ציפייה סבירה להרשעת המבקש, אף שזוכה בסופו של יום מהמיוחס לו. הדברים האמורים יפים גם לעניין יתר טענותיו של המבקש בהקשר זה. כך, אני מקבלת את טענת המשיבה כי נימנעה מבדיקת טביעות האצבע על גבי הסכין ששמשה לכאורה לבצוע החתכים היות ולמבקש, שדר בדירה, הייתה גישה חוקית לסכין ומכאן, שגילוי טביעות אצבעותיו על גביה לא הייתה מעלה או מורידה לעניין אשמו.

...

בפניי בקשה בהתאם להוראת סעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין") ולפיה, עותר המבקש לחייב את המשיבה בגין הוצאות הגנתו ופיצוי בגין תקופת מעצרו ובכלל זה אובדן שכר בתקופת מעצרו ושהייתו בתנאים מגבילים, בסכום כולל של 1,123,097 ₪, בגין ההליך הפלילי אשר התנהל כנגדו במסגרת ת"פ 40615-12-09, של בית משפט זה. לטענת המשיבה, דין הבקשה להידחות.

לאחר שבחנתי את טענות המבקש בהקשר זה, לא מצאתי מקום לפסוק תוספת של 50% על שכר הטרחה בהתאם לתקנות.

כך, גם לא מצאתי לקבל טענת המשיבה לשיהוי בהגשת הבקשה באופן המצדיק שלילת זכותו של המבקש לפיצוי או הפחתה מסכום הפיצוי המגיע לו. סבורני כי בנסיבות העניין ובשים לב להנמקות המצטברות שפורטו לעיל, אין בכך כדי לדחות הבקשה על הסף.

לאור כל האמור לעיל, אני מורה כי בגין פיצוי בעד מעצר והוצאות הגנתו, זכאי המבקש לפיצויים מאוצר המדינה לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין בסכום כולל של 126,253 ₪.

לדבריו, כשחזרה לעבודה עם התינוק, הבחין שהתינוק חבול בפניו: "היו לו סימנים של יד על הפנים ... טביעות אצבעות על הפנים". שרון הוסיף, כי "הרגענו" את המתלוננת והבוס שלו נסע עימה לבית החולים (בע' 12 ש' 5 וש' 10).

בהודעה, תאר הנאשם, כי ביום 3.3.15 הוא נשאר עם התינוק בבית ו"ילד מוציא שן כנראה ובוכה הרבה בלי סוף" (בש' 4).

ב"כ הנאשם טען, כי החוקר הטעיה את הנאשם על מנת שלא יגיע עורך דין למקום, אך לאחר שצפיתי בקלטת החקירה, לא מצאתי בסיס לטענה זו. התרשמתי, כי לא רק שהחוקר הבהיר לנאשם היטב, שזכותו להיוועץ עם עורך דין היא רק לעניין החשדות נגדו, אלא, שהחוקר גם וידא באופן חוזר ונשנה, כי הנאשם אכן מבין מצב דברים זה, וכך גם וידא, כי הנאשם אכן מבקש להיוועץ עם עורך דין רק לצורך הסדרי הראיה וסוגית הגירוש וכי הוא לא מעוניין להיוועץ עם עורך דין לעצם החשדות נגדו.

יתר על כן, נוסף על גירסתה של המתלוננת, ישנם דבריו של הנאשם עצמו, כי העירו לו בטיפת חלב על האופן שבו הוא מנענע את התינוק: "בטיפת חלב נענעתי את הילד שיהיה רגוע והאחות אמרה שאסור ככה וצריך לזוז עם הילד" (בע' 50 ש' 12-13), כמו גם העובדה, עליה אין הוא חולק – כי הוא גרם לפגיעה בפניו של התינוק כשניסה להרגיע אותו (בין אם כגירסתו במישטרה, כי סטר לתינוק, ובין אם גירסתו בבית המשפט, כי ידו החליקה על פניו של התינוק).

...

ברם, אין בידי לקבל טענה זו ואפנה שוב להסברו של המומחה, כי השברים נגרמים כ"שאוחזים תינוק מתחת לבית השחי או בזרועות, ומטלטלים אותו אחורה וקדימה" (בע' 45 ש' 14-17).

סוף דבר אשר על כן, אני קובע, כי הנאשם הכה את המתלוננת במספר הזדמנויות (סטר לה והכה אותה בגב), חבל בפניו של התינוק וגרם לשני שברים ברגלו.

לפיכך, אני מרשיע את הנאשם בביצוע שתי עבירות של חבלה חמורה בבן משפחה, לפי סעיפים 333 ו-335(א1) לחוק ועבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 379 ו-382(א)(2) לחוק.

החיפוש שבוצע בתובע בעניינינו מהוה "חפוש חצוני" כהגדרתו בחוק החיפוש (ס' 1 בחוק החיפוש) ועל פי הוראות ס' 3 לחוק החיפוש המסדיר "חפוש חצוני": "(א) היה לשוטר יסוד סביר לחשוד שבגופו של חשוד נימצאת ראיה להוכחת ביצועה של עבירה או להוכחת הקשר שבין החשוד לבין ביצוע העבירה, רשאי הוא לערוך בו חפוש חצוני, להורות שייערך בו חפוש כאמור בידי מי שנקבע לכך בסעיף 5, או לבקש מהחשוד מתן דגימה, כאמור בסעיף 1, והכל אם החשוד נתן את הסכמתו לכך.

על אף הוראות סעיף קטן (א), רשאי שוטר או מי שנקבע לכך בסעיף 5, לפי הענין, לערוך חפוש חצוני כהגדרתו בפסקות (1) עד (3) ו-(6) עד (8), למעט טביעת שיניים, מנשך שיניים, או לקיחת שיער מחלקים מוצנעים של הגוף, תוך שימוש בכוח סביר, כאשר החשוד לא נתן את הסכמתו, ולאחר שניתן אישור לכך כאמור בסעיפים קטנים (ג) ו-(ד).

...

מכל מקום, גם לו ניתן היה לראות בהתנהלות המשטרה משום לשון הרע, לא שוכנעתי כי עסקינן ב"פרסום" כמובנו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע.

לצד זאת, הואיל וקבעתי כי לתובע עצמו אשם תורם משמעותי בשיעור 50% - אני קובעת כי על המשטרה לפצותו כדי מחצית נזקו, בסך של 3,000 ₪.

הנתבעות תשלמנה אפוא לתובע סך של 3,000 ₪ תוך 30 יום.

במקרים בהם הקורבנות השתהו בחזרתם לביתם, יצא המבקש מחדר המדריגות ולעיתים אף ניתקל בקורבנות פנים אל מול פנים, זאת מבלי שהם חשדו בו. כאשר נישאל למעשיו במקום נהג לומר כי הוא מחפש רופא שיניים.

בקשת רשות העירעור המבקש – התוקף את הרשעתו בעבירות הנוספות בבית המשפט המחוזי, ובהתאמה את גזר הדין שהושת עליו – טען לפנינו כי עניינו מצדיק מתן רשות ערעור משום שהוא מעלה שאלות משפטיות עקרוניות שעוסקות בפרשנות המשפטית לדוקטרינה של "שיטת הבצוע" כראיה לזיהוי הנאשם כמבצע.

ככלל, נקבע לעניין זה שנדרשת "מידה גבוהה ביותר של דמיון" בין המעשים, אם כי אין לידרוש שהדברים יגיעו "לכדי 'כרטיס ביקור' או מעין 'טביעות אצבעות'" (ע"פ 679/78 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1) 480, 493 (1979).

...

מנגד, טענה המשיבה כי יש לדחות את בקשת הערעור משום שאינה מעלה כל שאלה עקרונית או משפטית.

הכרעתנו לאחר שבחנו את טענותיו של המבקש הגענו לכלל דעה שעניינו אינו מצדיק הענקתה של רשות ערעור.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש אינה מעוררת כל שאלה משפטית חדשה החורגת מעניינו הפרטני של המבקש, ואף לא שאלה שהינה בעלת חשיבות ציבורית נכבדה.

היתה שאלה לגבי שבירת השיניים זה היה בארוע של ראה"ש וגם סמי בן אשר שחוקר בזמן אמת מבין את הדברים ומאשר עמ' 62 ש' 22 שארוע שבירת השיניים של הנאשם היה בראה"ש. זה גם עולה בעימות.

פרטנית – סיפר המתלונן בפשטות, איך פגש בנאשם במועדון ובקש ליד אחרים שיחזיר לו את השקלים שחב לו זמן רב, והנאשם כעס אך החזיר וביחס לכך בשים לב לטענות הסניגור אציין שנכתב במפורש שכעס (עמ' 9 ש' 19) למרות שלדבריו, כל מה שעשה לפני שהותקף היה לבקש את הכסף ולאחר שהותקף לא עשה לו דבר (עמ' 10) כעולה מיתר הראיות, גם לא היה יכול לעשות דבר.

...

ד. מתקיים הרכיב הסיבתי של "גורם לו בכך" הן ברובד העובדתי של הגרימה ושוכנעתי שהתנהגותו של הנאשם היוותה סיבה שלגביה אין לה חבלה.

מהמפורט לעיל ברור שנדחית הטענה להגנה עצמית.

סוף דבר אשר על כן הנני מרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום שהיא תקיפה הגורמת חבלה של ממש.