טביעה בחוף רחצה מוסדר: אחריות רשות מקומית

נטען כי הנתבעת 1 (להלן גם: "המועצה") הייתה במועד האירוע המחזיקה בחוף פלמחים וכי הנתבעת 2 (להלן גם: "משרד הפנים") היא האחראית על כל חופי הרחצה בישראל.

הוא ציין כי "זכור לי כי אחיד הילדים בחוף (ילד ממוצא ערבי) שאיני יודע את זהותו אמר לי כי ראה את המנוח צועד על קו המים, כאשר רגליו בתוך המים ולפתע היתמוטט ונפל ומיד ניגשו אל המנוח מתרחצים ומשכו אותו אל החוף". הוא ציין כי המנוח נמצא "כ – 50 מ' מהצוק שהנו הקצה הדרומי של קטע החוף הדרומי המצוי כ- 300 עד 400 מטר לפחות מעבר לקצה החוף המוכרז לרחצה...אציין כי המנוח היה לבוש כולו לרבות עם נעלים. אדם שניכנס למים עם בגדים ונעלים הנו מקרה חריג ביותר ואם הייתי מבחין בכך הייתי מורה לו לצאת מהמים, אך לא הבחנתי וכלל לא בטוח שניתן היה להבחין בכך מסוכת המציל. חשוב לי לציין עוד כי מספר ימים לאחר האירוע אלמנתו של המנוח הגיעה אל החוף פגשה בי וסיפרה לי כי המנוח היה חולה סכרת וכי מצבו הנפשי עובר למקרה היה מעורער עקב מותה הטראגי של בתו". מר שלום הוסיף כי "לאור השלטים הרבים ביניהם בהכרח עבר התובע על מנת להגיע מהחנייה לאיזור בו נמצא כמו גם המרחק הרב מאיזור זה מסוכת המציל לא יכול להיות מצב שהמנוח לא ידע כי הוא אינו נמצא בחוף הרחצה המוכרז". הוצג "דו"ח בדיקת מקרי טביעה/ מוות" מיום האירוע אשר מולא על ידי מר שלום.

היא ציינה בתצהירה כי האחריות על הפעלת החופים, הסדרת הרחצה בהם וביטחון המתרחצים מוטלת על הרשות המקומית.

...

אחד מהתנאים להחלת הכלל הוא שהמקרה יתיישב עם מסקנה שהנתבע התרשל יותר מאשר עם המסקנה שנקט אמצעי זהירות.

לאור כלל האמור התביעה נדחית.

משנדחית התביעה נדחית גם ההודעה לצד שלישי.

המומחה נישאל לגבי השפעת שוברי הגלים של תחנת הכוח על משטר הגלים בסמוך למקום הארוע, ועל כך השיב: ההשפעה הגדולה ביותר היא השפעת נמל אשדוד שהוא אלמנט מאוד גדול, אלמנט ימי גדול בחופי ישראל והשפעתו לסביבה היא ניכרת גם כלפי דרום וגם כלפי צפון עד כ- 7 ק"מ צפונה, איזור בו מצוי גם איזור הטביעה (עמ' 71 שו' 28- 32).

משהגעתי למסקנה כי לא הוצבו שלטים בחוף הצפוני, על אף שהייתה חובה לעשות כן לפי חוק ההסדרה, נשאלת השאלה על מי מוטלת חובה זו לפי חוק, על הרשות המקומית או על המדינה? סעיף 2 לחוק ההסדרה קובע כאמור, כי הרשות המקומית שבתחומה נמצא החוף האסור לרחצה היא זו שאחראית להציב את השלטים, ואולם, אם החוף נמצא מחוץ לתחומה של הרשות המקומית, תציב המדינה את השלטים.

אחריות הנתבעים כעולה מן העובדות, המנוחה טבעה בחוף ים שהוכרז על ידי שר הפנים כחוף האסור לרחצה, ולכן חלה חובה להציב בו שלוט על פי חוק ההסדרה.

...

אני דוחה את הטענה מן הטעמים הבאים: ראשית, הנתבעים, למעט העיריה, נמצאו אחראים מכוח עוולת הרשלנות בלבד.

יוער כי התובעים טענו כי יש לערוך את החישוב ממועד הגיע המנוחה לגיל 18, בהיותה בת למשפחה חרדית ולכן אינה צפויה לשרת בצבא ואולם לא ניתן לאחוז את החבל משני קצותיו, ולהניח שכר ממוצע במשק בד בבד עם ההנחה כי המנוחה לא הייתה משרתת בצבא, ולכן הטענה נדחית.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

אלבז, ממונה רשויות במשרד הפנים אשר שימש כקצין מחוז לשירותי חרום ותפקידים מיוחדים במשרד הפנים במחוז דרום במועד הרלוואנטי ובכלל זאת פקוח על לעניין חופי הרחצה במחוז הדרום, הצהיר בתצהירו, כי על הרשות המקומית מוטלת האחריות על הפעלת החופים, הסדרת הרחצה וביטחון המתרחצים והיא דואגת לשירותי הצלה ופקוח בהתאם להנחיות שמפיץ המשרד ובהתאם להוראות הדין.

המשרד מכין יומנים לניהול השיגרה היומית בחופי הרחצה, יומנים שנרשמים בהם מקרי טביעה, מוות, הצלה בזמן אמת, ככל האפשר בסמוך למועד קרות הארוע (סעיף 4).

...

האירוע נגרם על ידי נכס שלנתבעים שליטה מלאה עליו והאירוע מתיישב יותר עם המסקנה שלפיה הנתבעות לא שמרו על מידת הזהירות הראויה והסבירה, מאשר שנהגו בזהירות ועליהן הראייה שלא התרשלו.

בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין ע"א 1146/99 קופת חולים כללית נ' סולן (10.7.01) וכן בע"א 789/89 עמר נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"מ מו(1)712, 718-717 (1992)) הבהיר בית המשפט, כי התנאי השלישי לתחולת הכלל שלפיו- נראה לבית המשפט כי אירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה, מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה, נבחן על פי מצב הראיות בסופו של המשפט, תוך התחשבות במשקל עדויות התביעה מחד ובראיות הנגדיות של הנתבע מאידך.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.

מודעותן של המדינה והמועצה המקומית לפעילות האסורה במקום ולניהול חוף רחצה במקום שבו הרחצה אסורה, מטילה עליהן חובה לנקוט באמצעי זהירות ובפעולות שמטרתן למנוע את הסכנה לציבור המבקרים מאותה פעילות מסוכנת שהתנהלה במקום.

משעה שבחרה האם לעבור על איסור הרחצה שהופיע בשלטים בצורה מפורשת ובכך לקחת את גורל ילדיה בידיה, הרי שאין זה ראוי, מבחינת מדיניות ציבורית וחינוכית שתפוצה בגין כך. שגה בית המשפט קמא בקובעו כי שיעור אחריותם של המערערת גבוה מאחריותה של המועצה המקומית, בתחומה מצוי החוף.

ארוע הטביעה היתרחש בשנת 2006, בעוד מפקח הרחצה מטעם משרד הפנים ערך סיור במקום הארוע בשנת 2003, ומצא כי החוף משמש בפועל כחוף רחצה, חרף העובדה שאינו מוכרז ככזה ואינו ראוי לשמש ככזה.

אמנם משרד הפנים העביר לרשות המקומית תקציב לשם הצבת שלוט במקום האוסר רחצה במים, אלא שאין די בכך כדי לקבוע כי משרד הפנים מילא אחר החובות המוטלות עליו מכוח חוק הסדרת מקומות רחצה, תשכ"ד-1964 (להלן: "חוק הסדרת מקומות רחצה").

...

בחינת הפן הנורמטיבי של חובת הזהירות הקונקרטית מחייבת את המסקנה כי לא היה מקום לקבוע שמדינה סבירה הייתה צריכה לצפות את מקרה הטביעה בנסיבות מקרה זה. פסיקת בית המשפט קמא לפיה אין די בשילוט, כדי למנוע כניסה או שימוש אסורים, מניחה כי הציבור מתעלם משילוט.

התוצאה: התוצאה היא, כי דין הערעורים השונים להתקבל חלקית במובן זה שההורים יחויבו באשם תורם בשיעור 40%, בהתאם, ישונו החיובים האחרים של הנתבעים וצדדים ג' ו- ד'.

כן מתקבל הערעור בכך שהדיון יוחזר לבית משפט קמא, אשר ידון בטענות אביהו טל, כי אינו חייב לפצות את התובעים בשל העדר יריבות ביניהם.

לפיכך, אני סבורה כי אין מקום לחייב מי מהצדדים בהוצאות.

בית משפט קמא הוסיף וציין, בעמ' 12 של פסק-דינו, שהאחריות המוטלת על הנתבעות (עריית בת ים והמדינה), אינה להבטיח מניעה מוחלטת של אפשרות לטביעה של מאן דהוא בים, אלא יש לבחון האם נקטו הנתבעות בכל האמצעים הסבירים הנדרשים על פי חוק ולפי השכל הישר למניעת אפשרות של טביעה.

עד ההגנה, מר יוסף ברון, העיד בעמ' 880 לפרוט', כי: ”משרד הפנים על פי החוק הוא הגוף שעל פי החוק אחראי על נושא הסדרת חופי רחצה או הסדרת רחצה בכלל, הוא גוף על הקובע מדיניות, מקצה משאבים תקציביים ואחרים ובין השאר עוסק באכיפה של ביצוע הוראות החוק והצווים השונים על ידי הרשויות המקומיות” המשיך, שם, מר י. ברון והבהיר, כי אנשי משרדו היו מבקרים בחופים השונים בכלל, וגם בחוף "נוף ים" בפרט, בין 3 ל-9 פעמים בעונה.

...

התוצאה מכל האמור לעיל היא שאני מחייב את שלוש הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכום של 8,318,544 ₪ ולהוריו, התובעים מס' 2 ומס' 3, את הסכום של 287,350 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מן הסכום שנפסק ומע"מ כחוק על שכר הטירחה, והחזר אגרת המשפט בסך 838 ₪, כשסכום החזר האגרה נושא הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מיום 23.6.99 עד היום.

במערכת היחסים הפנימית שבין הנתבעות לבין עצמן, אני קובע שהנתבעת מס' 1 (העירייה) והנתבעת מס' 3 (המדינה), תישאנה בחבות בחלקים שוים בינן לבין עצמן.

אני מחייב את הנתבעת מס' 2 (חברת הביטוח) לשלם לנתבעת מס' 1 (העירייה) שכר טירחת עו"ד בסכום של 100,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, וכן תשלם חברת הביטוח לעירייה את אגרת המשפט בגין ההודעה לצד ג' בסכום של 893 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מיום 8.11.99 עד היום.