חתמה הועדה לביצוע שטר בה חותרת לבטל את ההחלטה בהעדר התייצבות

בית הדין האיזורי לעבודה נצרת סע"ש 29263-09-20 לפני: כב' השופטת הבכירה אורית יעקבס נציג ציבור (עובדים):מר מני כהן נציג ציבור (מעסיקים): מר ראובן כהן התובע רפאל שטרית ע"י ב"כ: עו"ד יעל פורת קוצר הנתבעים 1. מוסך לב הגליל בע"מ 2. אבנר בן-לולו ע"י ב"כ: עו"ד אברהם אמיר פסק דין

להלן הפלוגתות בהן עלינו להכריע: האם התובע זכאי לפצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד? מה היה שכרו הקובע של התובע? האם 9,284 ₪ כטענתו או 7,800 ₪ כטענת הנתבעים? האם בוצעו עבור התובע הפקדות פנסיה בחסר? האם התובע זכאי להפרשי פדיון חופשה? האם התובע זכאי לגמול שעות נוספות? האם התובע זכאי להשלמת פצויי פיטורים? האם התובע זכאי לתמורת הודעה מוקדמת? האם התובע זכאי לפצוי בגין פיטורים שלא כדין בהעדר שימוע? האם התובע זכאי לפצוי בגין הפסד דמי אבטלה? האם בוצעו נכויים שלא כדין משכר התובע? האם יש מקום לבצע הרמת מסך כלפי הנתבע? האם יש מקום להורות על השבת סך ההפקדות שבוצעו לקופת הפיצויים ע"ש התובע? האם התובע זכאי לפצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד? לטענת התובע, לא נימסרה לו הודעה לעובד וכן לא נחתם עמו הסכם העסקה.

גם לאחר תום תקופת המחלה התובע לא התייצב לעבודה, ולא פנה לנתבעת בכדי לברר מה היא החליטה בעיניינו.

על פי התקנון, חלק מההליכים תלויים בעריכת בירור עם ועד העובדים וכן - כשמדובר על עברה חמורה לפי סעיף (3) בפרק י"ג לתקנון - יש להודיע לועד העובדים ובמקרים מסוימים לערב את הוועדה הפריטטית.

כאשר בעיניין זה נציין כי לא נעלמה מעינינו טענת הנתבעת לפיה התובע מעל באמון הנתבעת בעבר, עת נטל לכיסו סכום לא מבוטל של כ-4,600 ₪.

...

סוף דבר בהתאם למפורט לעיל ומשדחינו חלק ניכר מרכיבי התביעה הרינו קובעים כך: הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים המפורטים להלן וזאת בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק ממועד הגשת התביעה ועד לתשלומם בפועל: א.1 סכום של 159 ₪ בגין הפקדות בחסר לקרן הפנסיה.

ב. התביעה נגד הנתבע 2 - נדחית.

הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד- לנוכח התוצאה אליה הגענו, מקום בו התביעה נגד הנתבעת נדחתה בחלקה הארי אולם התקבלו טענות מהותיות בדבר פיצול שכר היסוד ושלילת פיצויי פיטורים החלטנו ולא בלי התלבטות שהנתבעת לא תשלם לתובע הוצאות משפט ובמקביל הוא לא ישלם לה הוצאות משפט.

בכל הנוגע למסמך שכותרתו: "ערבות בלתי חוזרת" ציין כי אין המדובר בערבות, אלא בשטר חוב מוסווה וכן טען כי לא חתם על מיסמך זה, ראה ס' 13 לתצהיר, ויש להורות על ביטול המסמך בהיותו מזויף.

ראה בעיניין זה, דברי בית המשפט העליון בבע"מ 2126/09 פלוני נ פלוני [פורסם בנבו] (3.9.2009):"אכן, על פי ס' 29(א) לפקודת השיטריות נטל ההוכחה הנו על הנתבע הטוען להעדר תמורה או לכשלונה, והתובע על פי העילה השטרית אינו נידרש להזכיר בכתב התביעה את עסקת היסוד ואת מתן התמורה (ראו: שלום לרנר דיני שטרות 222 (מהדורה שנייה, 2007) (להלן: "לרנר"); זוסמן, לעיל, בעמ' 120-119).

לעניין זה יפים הדברים שנאמרו על ידי כבוד השופט [כתוארו אז] י' זוסמן: 'משהתנדבה המשיבה, כביכול, והקדימה רפואה למכה וגילתה קבל עם ועדה בכתב-התביעה מה תמורה נתנה לנתבע בעד השיקים, ואילו הנתבע מוכיח כי תמורה זו לא קיבל בעד השיקים, מה חייב השופט לעשות? על- כרחך אתה אומר, שעליו לדחות את התביעה'".

אין המדובר בצדדים קרובים לשטר, זאת גם בשל מהות העניין וגם בשל העובדה שהנתבע אינו חתום על הסכם הזיכיון ו/או כל מיסמך אחר , לרבות שטר חוב ונטען לגביו שחתם על מיסמך "ערבות בלתי חוזרת". בנסיבות העניין, הדיון מיתנהל על פי דיני השיטריות וההלכות הרלבנטיות, מכל האמור לעיל, לא היה מקום להגיש את התביעה לפצוי מוסכם באמצעות ביצוע שטרות בלישכת ההוצל"פ. חתימת הנתבע על מיסמך "ערבות בלתי חוזרת" האם הוכחה התובעת צרפה לבקשה לבצוע גם את שני המסמכים הבאים: מיסמך שנקרא "כתב ערבות אישית בלתי חוזרת" (להלן: "כתב הערבות") נאמר בס' 1 כי "הח"מ מטה ערבים כלפי החברה לעמידתו המלאה של הזכיין בהתחייבויותיו בהסכם ובתיקון במלואן ובמועדן". מיסמך שנקרא "ערבות בלתי חוזרת" לפיו "אנו הח"מ, דוד סגל ו- אור סוויסה, אחראים וערבים בזאת באופן אישי, באופן בלתי חוזר בערבות בלתי מוגבלת בסכום, כלפי חברת קפה קפה ניהול ותפעול (2019) בע"מ, ח.פ. 514324268 (להלן: "החייבת"), על פי שטר החוב דלעיל ["שטר החוב"], ומתחייבים לשלם לבעל הערבות כל סכום אותו תהיה החייבת חייבת לחברה על פי שטר החוב".

בנוסף, לא ניתן להיתעלם מהתלונות שהוגשו על ידי הנתבע ומעדותו בפני וזאת גם לאחר שעיינתי בדוח החקירה במישטרה, במסמכים שצורפו ובהחלטה על סגירת התלונה.

...

בנוסף, לא ניתן להתעלם מהתלונות שהוגשו על ידי הנתבע ומעדותו בפני וזאת גם לאחר שעיינתי בדוח החקירה במשטרה, במסמכים שצורפו ובהחלטה על סגירת התלונה.

סוף דבר מכל האמור לעיל מורה על דחיית התובענה.

התובעת תשלם לנתבע תוך 30 יום סך של 8,000 ₪ שכר טרחת עו"ד כולל.

בין הצדדים לא נחתם הסכם שכר טירחה, וגרסאותיהם בעיניין שכר הטירחה, שהוסכם, היו שונות.

התובע אישר כי סכום הפצוי, שהיתקבל אצלו ממבטחת צד ג' היה 10,050 ₪, וכי ביטל את הצ'ק, שמסר לנתבע מס' 2, לאחר שהלה סרב להגיע למשרדו ולהסדיר את תשלום שכר הטירחה.

כפי שידוע לצדדים, הדיון בעיניין הצ'ק, הנזכר לעיל, ושלא כובד, היתנהל גם הוא לפניי (ת"ט (שלום חיפה) 8921-02-17, להלן: "התביעה השטרית"), ובהחלטה מיום 5/6/17 דחיתי את ההיתנגדות לבצוע שטר, לאחר דיון מלא, וחקירה נגדית של המבקש, תוך שקבעתי עובדות, הרלוואנטיות לאותו עניין דנן, גובה שכר הטירחה המוסכם.

שם נקבע כי אפילו אם פסק דין ניתן בהיעדר בקשת רשות להיתגונן, לא תורשה הנתבעת להעלות בתביעה מטעמה טענות, שלא נטענו שם. וכך נקבע על ידי כב' הנשיאה (בדימוס) נאור: "מקובלת עלי המדיניות השיפוטית שבוטאה בבהירות הן על ידי השופטת ארבל (בדן יחיד) והן על ידי השופטת מזרחי בקטע שהובא לעיל (וצוטט אף בפסקי דין אחרים). כמוהן, גם אני סבורה, כי פסק דין שניתן בהיעדר הגנה ומכריע מכללא לטובת התובע בפלוגתא עיקרית, שהיא נושא ההיתדיינות הראשונה וההכרעה בה היא בבחינת הכרעה שבלעדיה אין, מונע מן הנתבע לשוב ולהעלות בהתדיינות נוספת טענות החותרות תחת הכרעה זו. לאמיתו של דבר, כל מסקנה אחרת תחתור תחת הצורך להגיש כתבי הגנה, או בקשות רשות להיתגונן או להתייצב לדיונים. בשיטה המאפשרת לנהוג כך, פסקי דין שניתנו בהיעדר הגנה לעולם לא יהיו חלוטים. לא יהיה צורך בהגשת בקשה לביטול פסקי דין כאלה ולא תהיה משמעות למועדים להגשת בקשת הביטול. נתבעים יוכלו, גם בחלוף שנים (כפי שאירע בעניינינו), להפוך לתובעים ולטעון טענות נגד החיוב, לרבות טענות מרכזיות ביותר, כמו הטענה שהעלתה וינשטיין בעניינינו כי החשבון הוא חשבון של חברה ביסוד ואינו חשבונה שלה. כך ייפגע הן האנטרס של בעל הדין שזכה בדינו להגנה מפני הטרדות חוזרות ונישנות מצדו של בעל הדין שכנגד והן האנטרס הצבורי בסופיות הדיון ובניצול יעיל של המשאבים השפוטיים המוגבלים. אם נאפשר לבעל דין לשוב ולהתדיין בעיניין שכבר הוכרע, ייפגעו מתדיינים אחרים הממתינים ליומם בבית המשפט (עניין גת). שיקול נוסף שיש לשקול הוא הרצון לצמצם את האפשרות להכרעות סותרות באותה סוגיה (עניין קלוז'נר, בעמ' 587) כבמקרה שלנו. אני סבורה שלא בכדי אין כימעט פסיקה הדנה בשאלה אם מהלך כזה אפשרי הוא. דומני שהדבר נובע מכך שברור לכל, או למצער כימעט לכל, שאין הדבר אפשרי". דברים אלה יפים מקל וחומר לענייננו, בו בתביעה השטרית נדונו אותן פלוגתות, והוכרעו לאחר דיון מלא, בסמכות ובאופן הכרחי לתוצאה ולא אינצידנטאלי (ראו ע"א 246/66 שמואל ורחל קלוז'נר נ' רנה שמעוני, פ"ד כב(2) 561 (1968)).

כאמור, התובע עותר לתשלום שכר טירחת עורך דין בסך 4,500 ₪ ועוד מס ערך מוסף בנוסף לדמי פתיחת תיק בסך 450 ₪ ועוד 3,000 ₪ "עבור הטרטורים שנגרמו לו מהנתבעים, בין היתר החיפוש המתמשך אחריהם, ביצוע סדרות טלפוניות, קביעת פגישות לחינם, הפרת הסכם ונסיון הסחטנות מצד הנתבע 2". הכלל הוא כי על התובע להוכיח את תביעתו ולתובע, כעו"ד מיקצוע, הידע כי ההנחייה בפסיקה ובהנחיות ועדת האתיקה הנה כי יש להחתים את הלקוח על הסכם שכר טירחה.

...

שם נקבע כי אפילו אם פסק דין ניתן בהעדר בקשת רשות להתגונן, לא תורשה הנתבעת להעלות בתביעה מטעמה טענות, שלא נטענו שם. וכך נקבע על ידי כב' הנשיאה (בדימוס) נאור: "מקובלת עלי המדיניות השיפוטית שבוטאה בבהירות הן על ידי השופטת ארבל (בדן יחיד) והן על ידי השופטת מזרחי בקטע שהובא לעיל (וצוטט אף בפסקי דין אחרים). כמוהן, גם אני סבורה, כי פסק דין שניתן בהעדר הגנה ומכריע מכללא לטובת התובע בפלוגתא עיקרית, שהיא נושא ההתדיינות הראשונה וההכרעה בה היא בבחינת הכרעה שבלעדיה אין, מונע מן הנתבע לשוב ולהעלות בהתדיינות נוספת טענות החותרות תחת הכרעה זו. לאמיתו של דבר, כל מסקנה אחרת תחתור תחת הצורך להגיש כתבי הגנה, או בקשות רשות להתגונן או להתייצב לדיונים. בשיטה המאפשרת לנהוג כך, פסקי דין שניתנו בהעדר הגנה לעולם לא יהיו חלוטים. לא יהיה צורך בהגשת בקשה לביטול פסקי דין כאלה ולא תהיה משמעות למועדים להגשת בקשת הביטול. נתבעים יוכלו, גם בחלוף שנים (כפי שארע בענייננו), להפוך לתובעים ולטעון טענות נגד החיוב, לרבות טענות מרכזיות ביותר, כמו הטענה שהעלתה וינשטיין בענייננו כי החשבון הוא חשבון של חברה ביסוד ואינו חשבונה שלה. כך ייפגע הן האינטרס של בעל הדין שזכה בדינו להגנה מפני הטרדות חוזרות ונשנות מצידו של בעל הדין שכנגד והן האינטרס הציבורי בסופיות הדיון ובניצול יעיל של המשאבים השיפוטיים המוגבלים. אם נאפשר לבעל דין לשוב ולהתדיין בעניין שכבר הוכרע, ייפגעו מתדיינים אחרים הממתינים ליומם בבית המשפט (עניין גת). שיקול נוסף שיש לשקול הוא הרצון לצמצם את האפשרות להכרעות סותרות באותה סוגיה (עניין קלוז'נר, בעמ' 587) כבמקרה שלנו. אני סבורה שלא בכדי אין כמעט פסיקה הדנה בשאלה אם מהלך כזה אפשרי הוא. דומני שהדבר נובע מכך שברור לכל, או למצער כמעט לכל, שאין הדבר אפשרי". דברים אלה יפים מקל וחומר לענייננו, בו בתביעה השטרית נדונו אותן פלוגתאות, והוכרעו לאחר דיון מלא, בסמכות ובאופן הכרחי לתוצאה ולא אינצידנטלי (ראו ע"א 246/66 שמואל ורחל קלוז'נר נ' רנה שמעוני, פ"ד כב(2) 561 (1968)).

התביעה נדחית.

מאחר והתביעה נדחית, אין צורך לדון בשאלת היריבות כלפי הנתבעת מס' 1.

התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, בהתחשב בעובדה שבשל זהותו כעורך דין נאלצו לשכור שירותי עורך דין בבית המשפט לתביעות קטנות, בסך 1,500 ₪.

הנתבעת טוענת שהתובעת אינה רשאית לטעון לביטול הסכם האופציה בשל העדר אישור רמ"י, משהיא עצמה הכשילה ומנעה את קבלת אישור רמ"י. על מנת לקבל את הסכמת רמ"י נידרש להגיש תכניות להיתר בנייה, אלא שבמקום לאפשר את הגשת התכניות הקיימות לרמ"י כפי שנקבע הסכם האופציה, התובעת הודיעה לאחר חתימת הסכם האופציה שבכוונתה לשנות את התוכניות הקיימות ובכך הכשילה ומנעה את קבלת אישור רמ"י. בשל החלטת התובעת לשנות את התכניות הקיימות, פקעה החלטת הועדה המקומית לאישור שימוש החורג משנת 2015 ונידרש לחדשה.

תשובתו של מר ציוני, כאשר נישאל מדוע מר עזיזי לא הובא למתן עדות, כי מר עזיזי ניתק קשר עם הנושא, אינה מהוה הסבר מדוע מר עזיזי לא הובא על ידי הנתבעת למתן עדות ולו על דרך כפייתו להתייצב לדיון בצו שפוטי.

התובעת ביטלה את ההסכם בשל דרישות שאין להן ביטוי בהסכמים שנחתמו וזאת על אף שאישרה שתבצע את העסקה בתנאי השמוש החורג שנקבעו בהחלטת הועדה מיום 26.12.2017.

עו"ד שטרית הבהיר בחקירתו כאשר נישאל האם הנתבעת פנתה לרמי לאחר חתימת ההסכם "קודם כל התשובה היא לא אבל הסיבה שלא הוגשה הבקשה, כדי להגיש בקשה למינהל לשימוש חורג צריך החוכר לצרף את האישור של הוועדה של המקומית ואת התוכניות שהוא רוצה לאשר. שהרי המינהל בוחן את הקיבולת של מה שאתה מבקש ממנו לצורך החלטה בשאלת השמוש החורג. במקרה זה מאחר התובעת רצתה לשנות את התוכניות שהיו כבר קיימות לא הוגש" (עמ' 43 שו'13-17).

מר ציוני אישר בחקירתו שהוא לא היה מעורב במשא ומתן, לא טיפל בעיסקה ולא הגיע לועדות התיכנון וכי עדותו מתבססת על מידע שקבל ממר עזיזי ומעו"ד שטרית.

...

לאור האמור אינני מקבלת את התביעה לתשלום פיצוי בגין הוצאות התובעת.

סוף דבר התביעה נדחית.

תקנה 152 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 קובעת "בתום הדיון יפסוק בית המשפט הוצאות סבירות והוגנות, זולת אם מצא שקיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור". תכלית חיוב ההוצאות בראי תקנה 151(א) לתקנות הוא "לשפות את בעל הדין שכנגד על הוצאותיו בהליך בהתחשב בתוצאותיו, במשאבים שנדרשו לניהולו ובהתנהלות בעלי הדין" כאשר במסגרת שומת ההוצאות נדרש על פי תקנה 151(ב) לבטא את "האיזון הראוי שבין זכות הגישה לערכאות, הגנה על זכות הקניין של הפרט ושמירה על שיוויון בין בעלי הדין". בהתאם לאמות מידה אלה ולאחר בחינת אופן ניהול ההליך, מידת מורכבות התיק והיקף העבודה שהושקעה, הגם שהתביעה אשר הוגשה על סך של 1,170,000 ₪ נדחתה במלואה, אני סבורה כי ההוצאות המשפטיות ושכר הטרחה שנפסק לזכות הנתבעת הוא סביר והוגן בשים לב למשאבים שנדרשו לניהול ההליך בפניי שלא התאפיין במורכבות מיוחדת.

שטר עסקה וחתימת בעלי הדירות על הבקשה להיתר לטענת העותר, היזם אינו עומד בתנאים המוקדמים להגשת בקשה להיתר כיוון שלא הוצגו לועדה המקומית שטרי עסקה בנגוד להוראות חוק המקרקעין (חזוק בתים משותפים מפני רעידות אדמה), תשס"ח-2008 (להלן "חוק חזוק בתים") הקובע בסעיפים 5(א) ו- (7): "5(א) ביצוע עבודה ברכוש משותף שמטרתה בניית דירה חדשה אחת או יותר, לרבות הוצאת חלקים מהרכוש המשותף לשם התקנת מקומות חניה והצמדתם לדירה או לדירות כאמור, טעון החלטה מראש של כל בעלי הדירות, כאמור בחוק המקרקעין.

דרכי הפירסום שמיעת ההערות וההחלטה תהיה בהתאם לקבוע בסעיף 149 לחוק; לא הוגשו אישורים על מסירת הודעות אישיות; גם אם היזם שלח הודעות אישיות לבעלים של הדירות בבנין הוא לא הודיע למחזיקים בדירות שחלקם שוכרים של חברת עמידר המתגוררים בדירותיהם שנים ארוכות; לא נשלחו הודעות אישיות לבעלים ולמחזיקים בדירות בבניין מספר 13 הסמוך, על אף שהבקשה עשויה לבטל מספר חניות בחלקה 273 השייכת לאותו ביניין; בהודעה שפורסמה בנוגע לבקשה להיתר, לא הופיעו חלק מהסטיות התכנוניות המגולמות לכאורה בבקשה להיתר; הוועדה המקומית לא פירסמה הודעה באתר האנטרנט שלה כפי שנידרש בסעיף 1ב(א) לחוק התיכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן "חוק תיכנון ובניה") הקובע: "1ב. (א) נקבעה חובת פירסום בעתון לפי חוק זה, תחול חובת הפירסום גם באתר אינטרנט במדור מיוחד, שיישא את הכותרת הודעות בעינייני תיכנון ובניה", כמפורט להלן:.

בעוד שבפרסום נאמר כי מבוקשת הקלה ב"קו בנין לרחוב יסוד המעלה (דרומי) 2.0 מ' – על פי תמ"א 38" בפועל הבקשה היא לקו בנין אפס. על אף שהיה ראוי שהוועדה המקומית היתה מדייקת בפירסום, הרי שהקטנת קו הבניין לחזית נועדה לצורך הקמת מרפסות בחזית הבניין, בהקלה התואמת את נראות הבניינים הסמוכים למקרקעין. ועדת הערר הפניתה לעע"מ 2339-12 שוחט ואח' נ' הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה כפר סבא (פורסם בנבו, 19/08/2013) (להלן "פס"ד שוחט")בו נקבע שלא כל פגם בפירסום מחייב את החזרת הבקשה להיתר לאחור, לשלב הפירסום: "תוצאת הפרתה של חובת הפירסום במקרה שלפנינו, מושפעת מאופן בחינת הפגיעה הנגרמת לפרט בשל אי הפירסום. ככלל, כאשר הפירסום נועד להגן על זכויות, כמו למשל זכות ההיתנגדות במקרה דנן, המחדל מלפרסם יוביל לבטלות ההחלטה, בעיקר כאשר הנוגע בדבר לא ידע אודותיה (ברק-ארז, בעמ' 348). ואולם, בית המשפט ימנע מהחלתה של גישה מחמירה מעין זו, כאשר אי הפירסום לא פגע ביכולת התיכנון או ההסתמכות של הפרט (בג"ץ 3081/95 רומיאו נ' המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית בישראל, פ"ד נ(2) 177 (1996)" (הדגשה שלי – ז.ב).

הבקשה להיתר עבור מיגרש 13 קודמה על ידי אותו יזם כך שגם אם נפל פגם באי שליחת ההודעות בנסיבות הענין אין המדובר בפגם מהותי היורד לשורש הענין ומצדיק את ביטול החלטת הוועדה המקומית.

...

על אף חשיבות הפרסום ויידוע הציבור אף אני סבורה כי הפגם בפרסום ההקלה בקו הבנין של המרפסות אינו חמור דיו כדי להביא לביטול החלטת הועדה המקומית.

על כן טענה זו נדחית.

דיון והכרעה – חניות עמדת ועדת הערר מקובלת עלי.