חתימת בא כוח הלקוח על הסכם פשרה בניגוד לרצונו

אין לקבל את טענת המערערת, כי המשיב הפר הסכם זה, שכן מחומר הראיות עולה, כי המשיב הסכים לחתום על הסכם הפשרה מול מועלם, אלא שחזר בו לאור המצג של עו"ד דרורי, בא כוחו, לפיו מועלם מיתנגדת להסדר הפשרה.

המערערת משיגה כנגד קביעת בית המשפט, כי לא היתה מניעה שעו"ד דרורי יחתום על הסכם הפשרה בשם המשיב, מאחר ועורך דין אינו רשאי לפעול בנגוד לרצון הלקוח; לטענתה, יש לקבוע, כי עו"ד דרורי נימנע מלחתום על הסכם הפשרה מאחר והמשיב חזר בו מהסכמתו להסכם זה. עוד טוענת היא, כי לא היה מקום לזקוף לחובתה את אי העדתו של עו"ד הקר לנסיבות של כישלון הסדר הפשרה, שכן בעדות זו לא היה כדי לסייע.

...

סוף דבר, אני מקבלת הערעור.

המשיב ישלם למערערת סך של 101,184 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק והפרשי הצמדה וריבית מיום 1.9.04 ועד התשלום בפועל.

כן ישלם המשיב למערערת שכ"ט עו"ד בשתי הערכאות בסך של 40,000 ש"ח להיום וזאת בנוסף להוצאות משפט, כפי שנפסקו בבית משפט השלום.

בתגובה למכתב זה, השיב בא-כוח המשיב כי הסכם הביניים אינו בטל ואינו מבוטל, וכי אם המבקש אינו מעוניין להמשיך בהליך הגישור, יש לפעול בהתאם להוראות ההסכם ולאפשר לבודקת לפעול לסיום הבדיקה.

בשולי המסמך, בכתב יד, נוספו שתי הערות, שאחת מהן מורה כלהלן: "להסיר ספק לא יהיה הסדר דיוני או פשרה ללא הסכמת הלקוח בכתב". המבקש הוסיף כי מכל מקום, הסכם הביניים אינו עונה על התנאים הקבועים בחוק ליצירת הסדר גישור אשר ייאכף על-ידי בית המשפט, שכן בעלי הדין עצמם כמו גם המגשרת אינם חתומים עליו.

בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי המבקש כלל לא צירף לתשובתו את ייפוי הכוח המגביל לכאורה את כוחו של עו"ד אבידן לחתום בשמו על הסכם הביניים, וכי לא די בהסכם שכר הטירחה שצורף בכדי לגרוע מתוקפו של ייפוי הכוח.

ישנה אפשרות נוספת והיא לראות בבקשה למתן הוראות כבקשה לאכיפת הסכם הביניים שנחתם במסגרת הליך הגישור על-ידי באי כוח הצדדים, וזאת מכוח דיני החוזים.

כשלעצמי, לנוכח קיומם של הסדרי ביניים בגישור, אשר אינם מסיימים את הסיכסוך כולו בין הצדדים, אך כוללים הסכמה כי יהא להם מעמד ותוקף אף מחוץ לחדר הגישור (ראו בפיסקה 17 לעיל), אני סבורה כי עמדה לפיה להסכמים שכאלה לא יהא כל תוקף חוזי בנגוד לרצון הצדדים בזמן אמת, היא מעט מרחיקת לכת, ועלולה להוליך לתוצאה העומדת בנגוד לחובה לנהוג בתום לב במשא ומתן חוזי ובהליך הגישור (ראו: תקנה 6(1) לתקנות הגישור; סעיף 12(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973; אלעד פינקלשטיין "עליית מעמדו של הליך הגישור והשאלה החוקתית" קרית המשפט ח 403, 418-416 (התשס"ט)).

...

לפיכך, המסקנה היא, כי אף אם נראה בבקשה למתן הוראות שהגיש המשיב כבקשה לאכיפת הסכם הביניים מכוח דיני החוזים, לא היה מקום לקבלה.

סוף דבר: את הבקשה למתן הוראות, בגדרה ביקש המשיב כי בית המשפט המחוזי יורה לצדדים לפעול בהתאם להוראות הסכם הביניים, ראוי היה לדחות.

לפיכך, הערעור מתקבל, והחלטת בית המשפט המחוזי המורה לצדדים לפעול בהתאם להסכם הביניים מבוטלת.

בית משפט השלום בבת ים ת"א 56243-07-21 מור יוסף נ' לביטוח בע"מ ח.פ520004078 ואח' תיק חצוני: מספר בקשה:2 בפני כבוד השופט עזריה אלקלעי המבקשות (הנתבעות) 1. הראל חברה לביטוח בע"מ ח.פ520004078 2. מדיקל קונסלטנס אינטרנשיונאל (אמ.סי.אי.) בע"מ ע"י ב"כ עו"ד צבי יעקובוביץ המשיב (התובע) דוד מור יוסף ע"י ב"כ עו"ד נועה הבדלה פסק דין

בע"א 9207/04 יוסף כמיסה נ' דן גרטלר נקבע: "הלכה היא, כי בית-המשפט הדן בתביעה רשאי, לפי שיקול-דעתו, להורות על דחיית התביעה מקום שנחתם כתב וויתור וסלוק. כך למשל, נקבע בע"א 134/77 גניסלב נ' אקמן ואח', פ"ד לב(1) 748, בעמ' 752: "עד כאן חלקתי על דעתו של השופט המלומד. אולם במסקנתו התבסס לא רק על ניסוח פרשת-התביעה אלא בעיקר על נוסח כתב-הויתור הנ"ל שבו הוא ראה ראיה ניצחת לכך שהביטוח שעשו המערערים לא היה ביטוח חלקי אלא ביטוח מלא. בזה אני תמים דעים עם השופט המלומד. גם לי נראה שגורל התביעה הזאת חייב היה להיחתך על-הסף על יסוד אותו מיסמך". בע"א 226/87 אחמד זועבי נ' עבוד ניקולא נקבע: "לגבי הסכמים מהסוג הנידון, גורם היציבות והודאות בדבר סופיותם הנו בעל חשיבות רבה, הן מבחינת האנטרס העיסקי-כלכלי של חברות הביטוח והן מבחינת המדיניות המשפטית. השגת הסכמי פשרה הנה נשמת אפה של חברת ביטוח, ועבודתה תיהפך כימעט לבלתי אפשרית, אם בכל מקרה תצטרך, כעבור שנים רבות ( 5שנים במקרה דנן), לשחזר את כל פרטי המשא והמתן עם המבוטח או עם בא-כוחו..." בת.א. (ת"א) 17777/03 פרי מורן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ נקבע: "הכלל הוא כי חתימה על כתב סילוק, יש בה כדי לחסום את החותם מלסגת מהסכם הפשרה (ראה לעניין זה ע.א. 226/87 זועבי נ' ניקולאי ואח, פד"י מג " לטענת התובע, משלא שולמו לו הפרישי הצמדה וריבית לפי הזכות הקוגנטית הקבועה בסעיף 28 (א) לחוק חוזה הביטוח, הרי שאין תוקף לכתבי הויתור והסילוק ולפיכך הוא אינו מנוע מלהגיש את התביעה ואין מקום לסילוקה על הסף.

רואים אנו כי לפי הפסיקה, חתימה על כתב וויתור וסלוק, יכולה להביא לדחייה על הסף של התביעה ולפיכך נשאלת השאלה האם טענת התובע לפיה הסכם הפשרה וכתב הויתור נחתמו בנגוד להוראת חוק קוגנטית מונעים את סילוק התביעה על הסף.

והינה, לעניין חוק הבנקאות נדרשים אנו לאזן בין שיקולים המכחישים זה את זה; מחד גיסא הייתה מגמת החוק להגן על הלקוח ("החלש") מפני הפעלה שרירותית של עוצמת כוחו של הבנקאי ("החזק") שלו על-ידי התניה בלתי הוגנת של שירות בשירות וכן להרתיע את הבנק בסנקציות אזרחיות ופליליות מפני הפעלה שרירותית של הכוח האמור; המגמה ההרתעתית האמורה כוחה יפה, במידה זו או אחרת, גם לגבי וויתור שבדיעבד ובעוצמה קטנה יותר לגבי הסכמי פשרה.

"ההוראות הקוגנטיות המגינות על הצד החלש מושתתות, כאמור, על העידר השויון בין הצדדים. מטעם זה אין, בדרך כלל, מניעה לוותר עליהן לאחר מעשה או להתפשר לגביהן בנסיבות בהן הוסר אי השויון. כך, בעוד שויתור מראש על זכויות סוציאליות שנעשה על ידי עובד... אין לו תוקף, הרי אין מניעה שלאחר מעשה, היינו לאחר שהצטברו זכויות אלה ולאחר שפרץ סיכסוך בין הצדדים תושג פשרה לגביהן... גישה דומה ניתן לנקוט לגבי זכויות המעוגנות בהוראות כופות (קוגנטיות) בחוקים הצרכניים". ברע"א 2050/09 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' עאדל עאמר נקבע: "מבלי לטעת מסמרות, נראה בעיני כי הפרה חמורה ויסודית של הוראות חוק קוגנטיות, עלולה בנסיבות מסוימות להשפיע אף על תוקפם של הסכמי פשרה שבאו לאחריה. אמנם אין הדברים פשוטים: משנתפשרו הצדדים וניתן לכך תוקף שפוטי, לכאורה ביטול (או ביטול חלקי) הוא צעד חריף. אך במהות עסקינן בנסיבות בהן הופרו על ידי המבקשת הוראות חוק קוגנטיות, שנועדו להגן על צרכן - שנתקיימה לגביו גם עילת ביטול לפי דיני החוזים" בספרו של ירון אליאס "דיני ביטוח" (מהדורה שניה 2009) בעמ' 599 נאמר: "מהן אותן נסיבות מיוחדות המצדיקות את פתיחת הסכם הפשרה לתביעה מחודשת של אחד הצדדים? ניתן לעמוד בהקשר זה על כמה עילות עיקריות העשויות לשמש בסיס לתקיפת הפשרה: העדר גמירת דעת להיתקשר בחוזה הפשרה; פגמים ברצון (טעות, הטעה, כפייה ועושק); תרמית; הפרת חובת הגילוי או חובת תום הלב במשא ומתן לקראת כריתתו של הסכם הפשרה; וכן היתקשרות בהסכם הפשרה תוך כדי הפרת דין קוגניטי". בת"א (ת"א) 19137/01 שינקביץ ערן נ' כלל בע"מ חברה לביטוח (פס"ד שינקביץ) נקבע : "לטעמי, הפרישי הצמדה וריבית שהם מנגנון לשמירת ערך הכסף בלבד, ונובעים מן החיוב המקורי, אינם מצריכים היתייחסות נפרדת. את הביטוי וויתור מוחלט, יש לפרש כחל על עצם החיוב, אך לא על הפרישי הצמדה וריבית, שנועדו אך ורק על שמירת ערך הכסף. לפיכך, אני דוחה את הטענה כי כתב הווויתור, משתיק את התובעים, בעיניין חלקו של מר יצחק ספקטור." מן הכלל אל הפרט התובע שהנו אדם משכיל, רופא בהשכלתו ובמקצועו, חתם על כתבי וויתור וסלוק כנגד קבלת מלוא תגמולי הביטוח, ובהם נכתב במפורש כי הוא מבין את תוכנם ומשמעותם ואת ההשלכות של התחייבויותיו והצהרותיו בהם, כאשר מסמכים אלו נחתמו בפני עו"ד מטעם התובע שאישר כי הסביר לתובע את תוכנו של המסמך ואת המשמעויות של החתימה על כתב הויתור, אציין כי אין לקבל את הטענה כי התובע לא היה מיוצג מול חברת הביטוח וכי עו"ד נשכר רק לצורך אימות החתימה וזאת לאור נוסח כתב הויתור שלפיו עורך הדין הסביר לתובעת את תוכן המסמך ואת משמעות החתימה.

...

עוד יצוין כי רכיבי התביעה שמעבר לסכום הריבית וההצמדה הינם מופרזים בלתי מידתיים ודינם להימחק מהתביעה גם מטעם זה. מאחר והנתבעת לא הכחישה את סכום הפרשי ההצמדה והריבית (למעט בהכחשה סתמית) ומאחר ואין מקום וטעם לקיים דיון בשאלה זו בלבד, הנני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובע סך של 4,059 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה.

אני מורה על דחיית יתר רכיבי התביעה עקב חתימת התובע על כתב הוויתור ועקב היות הסכומים הנתבעים מופרזים ומהווים שימוש לרעה בהליכי משפט.

לאור התוצאה אליה הגעתי, ישלם התובע לנתבעים הוצאות משפט בסך 8,000 ₪, הסכום שפסקתי לזכות התובע יקוזז מסכום ההוצאות.

לטענתה, העובדה כי עו"ד חיים אינו מוצא את הנספח, באופן תמוה ולא ניתן להחשף לתוכנו–מובילה לעיוות דין של ממש, ולאישור הסכם הפשרה בנגוד מוחלט לרצון בעל עוד היא טוענת, כי מגירסתו של עו"ד חיים עולה, כי כלל לא שוחח עם המנוח מהיום בו התכתב עם המנוח (יום ו' 15.11.2019 ) ועד אשר הגיש את הסכם הפשרה לאישור בית המשפט, ואף לא טרח לעדכן אותו על אישור הסכם הפשרה.

מכאן שייפוי הכח שנתן המנוח לבא כוחו פקע, בהתאם לסע' 14 לחוק השליחות, ונאסר על בא כח לבצע כל פעולה בשם/עבור לקוחו שנפטר.

ייפוי הכח עליו חתם המנוח אפשר לבא כוחו לחתום על הסכם פשרה.

לטענתם, המבקשת מנמקת את מחדלה לאיחור בהגשת הבקשה - במחדלו של בא כוחה (עו"ד חיים) שלא יידע אותה לטענתה אודות הסכם הפשרה.

המבקשת נסמכה על חליפת מסרונים בין המנוח לבא כוחו, בהם ציין המנוח את רצונו בצרוף מיסמך להסכם הפשרה, שאחרת "אין הסכם". המסמך אותו ביקש המנוח לצרף להסכם לא הוצג לבית המשפט: עוה"ד חיים טען כי לא מצא את המסמך במשרדו, והמבקשת עצמה אינה יודעת מה תוכנו של המסמך (וכלשונה, בסיכומי תשובה מטעמה - "תוכנו נותר בגדר נעלם").

...

סבורני כי ניתן להקיש מהאמור גם לענייננו.

סוף דבר: מכל הנימוקים שפורטו לעיל אין מקום להורות על בטלותו של פסה"ד והבקשה לביטולו – נדחית.

נוכח תוצאות ההליך - המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בסך של 2,500 ₪ (כולל מע"מ) וזאת תוך 30 יום ממועד המצאת החלטתי זאת שאם לא כן יישאו ריבית והצמדה עד למועד התשלום בפועל.

בין עורך הדין לבין הלקוח קיים הסכם, לפיו מתחייב עורך הדין להגיש ללקוח שירותים של עריכת-דין, בתמורה לשכר-טירחה המשולם לו. יש שהסכם זה מועלה על הכתב, ויש והוא מוצא ביטויו רק בדברים שבעל-פה. הבנה והתנאה מכללא בכל הסכם כזה הן כי לעורך הדין, המקבל על עצמו את ייצוג הלקוח, יש המידה הנדרשת של ידע, מאומנות ומיומנות הנדרשים במקצוע עריכת הדין, וכי מתחייב הוא להפעיל כישורים אלה לטובת עניינו של הלקוח.

ובנגוד לגירסאות הזהות של הנתבע ושל עדי.

ואם כך, נשאלת השאלה מדוע לא פעל הנתבע לאכיפת הסכם הפשרה בתקופה זו? הרי בית המשפט הבהיר לנתבע כבר ביום 15.9.16 שאם ברצונו לאכוף את הסכם הפשרה עליו לפתוח "תיק חדש". וכך שוב ביום 28.9.16 ושוב ביום 29.9.16 ושוב ביום 6.10.16.

בתצהיר הנתבע אין כל רמז לאותה עילה עליה יכולים היו האחיינים לבסס את הטענה עליה התבססה החלטתם לבטל את הסכם הפשרה ובהתכתבות שמצורפת לתצהיר עם ב"כ האחיינים (נספח 13 לתצהיר הנתבע) כל שניתן למצוא בהקשר זו הנה טענה כללית שלפיה האחיינים "מעוניינים לקיים את פסק הדין ואינם מעוניינים בהסדר אחר" (הודעת דוא"ל מיום 16.5.17) או הטענה שהאחיינים "כועסים" על בא כוחם בגין חתימתו על הסכם הפשרה (סעיף 41 בתצהיר הנתבע).

...

בחינת הראיות גם הביאה למסקנה שהנתבע לא פעל במיומנות סבירה בהתייחסותו להסכם הפשרה, התעלם מהחלטות בית המשפט באשר לאופן הגשת הסכם הפשרה לאישור, לא בירר כלל את הבסיס להתנערות האחיינים מההתחייבות בהסכם הפשרה, לא שקל את השיקולים הרלוונטיים ולא נתן משקל למשמעות שיש לזניחת הסכם הפשרה.

ואשר על כן אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 166,371 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה.

כמו כן אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את אגרת בית המשפט ובנוסף גם לשאת בשכר טרחת עו"ד אשר בשים לב למשאבים שהושקעו יועמד על סך של 35,000 ₪.