אבי, דודי והילה חתמו על כתבי ערבות אישית נפרדים לכל אחד משלושת הסכמי ההלוואה הנ"ל.
התובעת טוענת שהתברר לה שהנתבעים הונו אותה.
כיצד נחתמו שלושה הסכמי הלוואה עם החברה שכבר לא היו בידיה שום זכויות וכספים? לא מדובר בהסכמי הלוואה אמתיים אלא בהסכמים פקטביים "מה גם שאין שום ראייה לגבי העברת כספים בפועל על פי אותם הסכמי הלוואה פקטביים". אין שום היגיון שבנוסף להחזר הלוואת הבעלים בסך של 1.5 מיליון ₪ שלפי ההסכם צריך להשיב בתשלומים חודשיים של 90,000 ₪ לחודש, החברה התחייבה גם להשיב כל חודש עוד 270,000 ₪ בגין שלושת הסכמי ההלוואה הפיקטיביים.
כמו כן, חוסר אמינותם של הנתבעים באה לידי ביטוי גם בטענה חדשה שנטענה על ידם בשלב התצהירים ולא נזכרה כלל בכתב ההגנה, לפיה נאמר להם שהצורך לחתום ערבות נובע מכך שהתובעת פחדה שדודי יעזוב את העסק שבנוי על מומחיותו וכלשונו של אבי: "הסביר לי עו"ד הופטמן שהסיבה מדוע הם מבקשים שאחתום על ערבות היא רק להבטיח שבני יישאר בפעילות... דור ואביו ביקשו להבטיח שבני, שבקיא בתחום ומקצועי בו כבר שנים רבות, יישאר בפעילות...". מעבר לכך שמדובר בהרחבת חזית אסורה, טענה זו כלל לא מתקבלת על הדעת.
...
לצורך הכרעה בתביעה, די בכך שהוכח שההלוואות ניתנו בפועל כפי שנקבע בהסכמים ומשקרסה טענת ההגנה המרכזית של הנתבעים בכתב הגנתם לפיה התובעת כלל לא העבירה כספים ונדחתה טענת הנתבעים שלא הבינו על מה הם חתמו ולא היו מיוצגים, יש לקבל את התביעה ברובה.
סיכומו של דבר: יש לחייב את הנתבעים בתשלום מלוא הלוואת הבעלים ושלוש ההלוואות הנוספות בהתאם להסכמי ההלוואה בסך כולל של 3.5 מיליון ₪.
בנוסף, הנתבעים ישלמו יחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 75,000 ₪ וכן 75% מאגרות בית המשפט ומלוא התשלומים שהתובעת שילמה למומחה בהתאם לאסמכתאות וקבלות.