חתימה על כתב התחייבות של חוב חשמל בגין חבלה במונה

ביום 31.12.2013 ניגש הרכז לנכס ואימת את מימצאי השב"ח. ביום 4.2.2013, חב' החשמל חשפה את ממצאיה בפני התובע: "בנכס נימצאו 2 סוגים של חבלות לצורך ביצוע שב"ח מתוחכמת וחמורות, מעשה ידי אדם, שנועדו לגרום לנתבע להיתחמק מתשלום לתובעת ולהתעשר על חשבונה שלא כדין: האחד, שב"ח יחידות מסוכן וענינו בסילוף גודל החיבור, והשני, חבלה בחיבורי המונה שגרמה לאי רישום צריכת החשמל במלואה" ( ס' 10ג' לכתב התביעה שכנגד).

נטען כי חב' החשמל החזירה את אספקת החשמל לנכס מיד לאחר החתימה על ההיתחייבות הכספית הנ"ל, ואולם התובע לא שילם את החוב (ס' 15 לכתב התביעה שכנגד).

...

המסקנה היחידה המתבקשת בענין זה הנה שהשימוש הבלתי חוקי החל ב- 9.2.06 המועד בו החלה הפעילות במאפיה.

בחקירתו, מר הרשקוביץ חזר והסביר (פ' ע' 32 ש' 26-17): "אנחנו לא יושבים ליד כל חיבור וליד כל מונה. אף אחד לא ראה שמישהו בא ועשה את המעקף עם החוטים והכל, ב- 2006. אבל ברגע שמביאים לי ממצאים כמו שהם מצאו שם, שפאזה אחת לא רושמת במקום, ב- 2013. אני לוקח את גיליון השימושים ומתחיל לחפש איזה מידע אני יכול ללמוד ממנו ואני רואה שלאורך כל השנים האלה אין נפילה של שימוש. כי אם השתמשו תקופה מלא כמו שצריך ופתאום עשו מעקף, הייתי צריך לראות בגיליון השימושים סימן לזה, שפתאום יש ירידה בשימושים. זו הדרך היחידה שיש לנו. אין לי דרך אחרת. לא היה לנו פה ממצא אחר. אני הולך לגיליון ולא מזהה נפילה של שליש, והמקום הזה עובד עם ציוד קבוע. זה לא דירה שמחברים פעם טוסט ופעם מזגן. זה מקום שהשימושים שלו צריכים להיות פחות או יותר דומים לאורך השנים. אני לא רואה נפילה של שליש בשום שלב, ולכן אני מסיק שזה מההתחלה. מיום הגדלת החיבור". התובע לא הגיש כל ראיה שיש בה כדי לסתור את המסקנה ההגיונית של מר הרשקוביץ בענין תקופת השימוש במעקף.

התוצאות הן כדלקמן: התביעה העיקרית – נדחית.

לטענתם אמנון התחייב למכור להם את העסק יחד עם רשיון עסק והוא לא עשה כן. יתירה מכך, הסתבר להם כי גם אם היה מתקבל רשיון עסק כדין, לא היו יכולים להפעיל את המזנון שכן המזנון היה מחובר לחשמל בקניון באופן פיראטי, חיבור שהתבצע בתקופה שבה אמנון החזיק את המזנון, באופן שבביקור חברת החשמל במקום הם ניתקו את החשמל בשל סכנת חיים.

כמו כן פרץ הגישו כנגדו תלונת שוא למישטרה על כך שגנב חשמל, הגישו תלונה בשרותי הכבאות על היתחשמלות, ואף תלו שלט לעיני כל במזנון בו נאמר כי סגירת העסק הנה בעקבות גניבת חשמל.

בניסיון להוכיח את התחייבותו של אמנון להשיג רשיון עסק – פרץ הציגו מיסמך הנחזה להיות מבית העסק של אמנון הנמצא באותו קניון, לפיו אמנון הצהיר בכתב ביום 24.1.2015 כי "העסק יועבר עם רשיון עסק" וחתם בתחתית המסמך (נספח 3 לתצהיר שוקי).

כבר בקדם המשפט סברתי כי נוכח הכחשת אמנון את החתימה על מיסמך זה מן הראוי שתובא בפני חוות דעת של מומחה לזיהוי כתבי יד אשר תאמת את חתימת אמנון ואולם, חוות דעת כזו לא הובאה.

כמו כן, פרץ לא הוכיחו כי קיים חוב של אמנון אליהם בגין ארוחות חינם.

...

נוכח כל האמור עתרו פרץ להשבת תמורת החוזה, וכן את דמי השכירות ששילמו בתקופת אחזקתם את המזנון בסך של 20,000 ₪.

באשר לתביעת אמנון – סבורני כי השלט שניתלה במזנון (נספח ח' לתצהיר אמנון) אינו מהווה הוצאת לשון הרע כנגדו.

על כן, נראה כי גם דין תביעת אמנון להידחות.

נוכח האמור התוצאה היא שתביעת פרץ בת.א. 15444-06-16 נדחית.

ומשכך, ביום 28.07.13 נחתם הסכם נוסף בין הצדדים במסגרתו התחייבה הנתבעת להקצות שטח של 700 מ"ר באיזור בית העלמין (להלן: "המיגרש"), להכשיר את המיגרש, להקצות תשתיות חשמל ומים, להציב קונטיינר ופרוז'קטורים, ולהעביר את הסככה והמצלמה מגבעת להב"ה למגרש.

באשר לחוב הנתבע בגין מים וחשמל, ציין מר דיין כי לאחר שהתובע חיבל במונים לא ניתן היה לקרוא אותם.

החיוב הוא לפי קריאה עד למועד החבלה במונים בחודש מרץ 2017 ולתקופה שלאחר מכן יש צורך לערוך השלמות והתחשבנות.

ואולם, עוד בטרם אדון בהסכמים עצמם אציין כי הצדדים ביקשו להרחיב את היריעה הרלוואנטית למחלוקת גם לתקופה שקדמה לחתימה על ההסכם הראשון, כשהתובע מצידו טרח לטעון כי הוא מתגורר ביישוב מזה שנים רבות ללא הפסקה, והנתבעת מצדה טירחה לטעון כי לא כך הדבר, וכי הוא עזב את היישוב למספר שנים וחזר רק בשנת 2012 לגבעת להב"ה. הנתבעת גם טענה כי התובע החליט על דעת עצמו להתיישב בגבעת להב"ה ללא קבלת אישורה.

ואולם, הנתבעת הייתה נכונה להעמיד לרשות התובע שטח העונה על התחייבויותיה בהסכם השני, בחוות שקד, אך התובע דחה זאת, הן בדברים שכתב לבורר, הן בדבריו בבקשה לביטול פסק הבוררות של הרב משה צוריאל (בקשה מיום 18.12.17).

תביעת הנתבעת לחייב את התובע בתשלום בגין חשמל ומים מתקבלת, והתובע ישלם לנתבעת סך של 20,660 ₪ נושא הפרישי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה על ידה ועד לתשלום בפועל.

...

תביעת הנתבעת לחייב את התובע בתשלום בגין חשמל ומים מתקבלת, והתובע ישלם לנתבעת סך של 20,660 ₪ נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה על ידה ועד לתשלום בפועל.

תביעת הנתבעת לחייב את התובע בתשלום מוני המים והחשמל – נדחית.

תביעת הנתבעת לקבלת דמי שימוש ראויים – נדחית.

התובע מוסיף כי לאחר שלא מצאו חיבורי חשמל של שכנים לבית, ניגשו העובדים אל מונה החשמל הפנימי המצוי בבית, שברו את חותם הסגירה (הפלומבה), היכו ושברו את כסוי הפלסטיק המגן עליו, הכול על מנת ליצור מצג לפיו נפרץ עוד קודם לכן (להלן: "המונה הפנימי").

הנתבעת מוסיפה כי ביום 26.4.11 פנה התובע למשרדיה וחתם, מרצונו החופשי, על ההיתחייבות לתשלום חובו כלפיה.

בתצהירו, טען כי נסע אחרי העובדים למשרדי הנתבעת שבעיר לוד ושם, תוך איומים נמשכים מצידם אולץ על ידי יוסי, להכנע לדרישות ולשלם באופן מידי סכום עתק של 53,0000 ₪ כשידיו רועדות והוא המום ומפוחד וכאשר יוסי הוא שכותב את הסכומים והתובע הוא שנאלץ לחתום על השיקים (ר' סעיף 13).

חבלה במונה המביאה לרישומי צריכה נמוכים יותר משרתת את התובע, הנהנה מתשלומים קטנים יותר.

בהתאם לטופס חישוב לפי מקדם צריכה חודשי (ר' נספח ג לכתב ההגנה), המונה המבקר בדק את צריכת החשמל של התובע בין התאריכים 6.3.11 ועד ליום 6.4.11 שעמדה על 1044 קוט"ש. המדובר בהפרש ניכר בצריכת חשמל בהשוואה לדיווחי התובע.

כך, תמוה מדוע שבה הנתבעת ומעלה חשד כי התובע חיבל אף במונה המבקר, בעת שהעד יוסי אישר בעדותו כי המונה המבקר ניחבל לאחר יום 26.4.11, לאחר שהתובע פרע חובו לנתבעת (ר' פרו' עמ' 28, שו' 13) ואילו העד דוד טען כי המונה המבקר לא חובל אלא רק נמצאה תקלה " בחיבור שלו אל הכבל ולכן, הוא הפסיק לרשום את הזרם שעבר שם" (ר' פרו' עמ' 32, שו' 18-19).

אולם, רק לאור מימצאי הנתבעת על צריכת חשמל שלא כדין המהוה עשיית עושר מצד התובע על חשבון הנתבעת, על התובע להלין על עצמו הן משום חבלה שהתרחשה במונה הפנימי והן לאור הסיכון שנטל שביום מן הימים יתגלה הדבר על ידי הנתבעת.

...

מהטעמים לעיל, סבורני כי הנתבעת נהגה בחומרה עם התובע כשלא התריעה בפניו על ממצאיה ועל דרישתה לחייבו בתשלום ההפרש בצריכת החשמל לשנים 1998-2011 תוך מספר ימים טרם ניתוק החשמל לבית (השוו ת"א (פ"ת) 6652/03 עאמר נ' חב' החשמל לישראל בע"מ (2.7.07); ת"א (חי') 16540-05 בישר נ' חב' החשמל לישראל בע"מ (30.9.09); ת"א (ת"א) 66983-06 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' בר דגים ופירות ים 2000 בע"מ (29.11.10).

לסיכום לאור כל המקובץ, מצאתי לנכון לדחות את התביעה.

מאחר שהתרשמתי כי הנתבעת נהגה בחומרת יתר עם התובע, נמנעתי ממתן צו להוצאות ואני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

מנגד טוענת הנתבעת כי התובע חתם על התחייבות לתשלום החוב לאחר שהוצגו בפניו מימצאי הבדיקה; כי בפועל נמצא מונה החשמל עם חבלה וכי לא ניתן להסיק על צריכת החשמל לאחר התקנת מונה חדש מאחר שהתובע החל בצריכה נבונה של חשמל לאחר שזו נקראית בצורה תקינה.

דיון ומסקנות: אין חולק בין הצדדים כי לאחר שהנתבעת העלתה חשד לשיבוש הרישום של מונה החשמל ולמעשה ל'גניבת חשמל' הוזמן התובע למשרדי הנתבעת ולאחר שהוצגו לו מימצאי הנתבעת חתם על כתב ההיתחייבות.

זאת ועוד רשאית הנתבעת להניח לאחר שנמצאה חבלה מכוונת במונה החשמל כי מדובר במקרה של 'גניבת חשמל' ולהפעיל את אמות המידה לצורך ביצוע הערכה ואומדן של הצריכה ולקבוע תוך כך את גובה התשלום שיש להשית על התובע בגין צריכת החשמל שנעשתה שלא כדין (אמת מידה 16(א)(3) ו-14(ג)).

...

לא ניתן לקבוע אפוא כי יש קשר מתחייב בין עזיבת הבנים לשינוי בצריכת החשמל החל משנת 2013.

התוצאה: אשר על כן אני מורה על דחיית התביעה.