חתימה על הצעת פיצוי של חברת ביטוח ללא עיון

בית המשפט הפנה לדברי ההסבר להצעת חוק הביטוח, התשל"ו-1975 וקבע כי הסעיף הקובע תקופת היתיישנות מקוצרת נועד, בין היתר, להגן על המבטח מפני תביעות שהובאו זמן רב לאחר מקרה הביטוח, וכן, וכפי שעולה מדיוני ועדת משנה של ועדת החוקה חוק ומשפט, על מנת שחברות הביטוח לא יידרשו להחזיק רזרבות רבות לצורך קיום חיובים עתידיים.

באותו דיון טענה הנתבעת עוד כי בשל העדר חתימתה של חברת הביטוח הסכם הפשרה המגולם בכתב הויתור והשחרור מעולם לא ניכנס לתוקף (עמ' 2 לפרוטוקול, בשורה 34).

בחוות דעת השמאי נכתב כי "בסיכום עם המבוטח סוכם על פיצוי כולל (גלובאלי) בסך: 57000 בנכוי דמי ההישתתפות העצמית כמותנה בפוליסה". כמו כן נכתב בחוות הדעת כי המבוטחת חתמה על טופס הסכמה לפצוי, ומחלקת התביעות של המבטחת "אישרה המשך טפול ברכב הנידון". זמן קצר לפני שחלפו שבע שנים ממועד התאונה הוגשה תביעת המבוטחת.

לגישתי, עיון בדוח החוקר, בסיכומי החקירות שבוצעו על ידו וכן בתמלילים שצורפו לדוח החוקר תומכים דוקא במסקנה הפוכה מזו שהנתבעת טענה לה. מדוח החקירה עולה כי סוכן הביטוח העביר לנתבעת בקשה להקים פוליסת ביטוח לתובעת עוד בחודש נובמבר 2009, וביום 17.11.2009 – כארבעה חודשים קודם למקרה הביטוח – החתים את בעלי התובעת על הצעה לביטוח מקיף (ללא גניבה).

...

המסקנה מכל האמור לעיל היא שלא עלה בידי הנתבעת להוכיח את טענותיה לעניין ההתיישנות והיעדר היריבות.

סוף דבר, התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובעת סך של 101,500 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד ליום מתן פסק הדין.

הנתבעת מפנה לכך שהתובעת חתמה על הצעת הביטוח, במסגרתה נישאלה במפורש אם היא עושה שימוש ברכב דו גלגלי, שאלה עליה השיבה התובעת בשלילה.

אם לא די בכך, שניים ממכתבי הדחייה, מיום 3.4.2017 ומיום 25.7.2017, ממוענים לכתובת: "הרב עוזיאל 614 אופקים 8755100", בעוד כתובתה של התובעת, כפי שהיא מופיעה על גבי טופס ההצעה לביטוח, שונה בתכלית והיא: "ויצמן 17 בת ים". לא זו אף זו, עיון במכתבי הדחייה מעלה שאף שבשניים הראשונים, מיום 27.10.2016 ומיום 2.11.2016, נטען שהתאונה אירעה תוך כדי נסיעה על אופנוע, המוחרג מהפוליסה, ביום 18.1.2017 כתבה הנתבעת שהיא פנתה לקבלת תיקה הרפואי של התובעת, ועם קבלת החומר ובדיקתו היא תגבש עמדתה.

לטענת התובעת, הסוכן כלל לא הסביר לה את החרגות הפוליסה, ובכלל זה את החרגת השמוש ברכב מנועי דו-גלגלי והעובדה שהפוליסה מחריגה מתן פיצוי בגין נכות אסטטית ונפשית (סעיפים 7-9 וכן סעיף 13 לתצהירה).

סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן: "החוק") קובע: "תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו או יצוינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם." סעיף 39(א) לחוק קובע כי הוראות סעיף זה הנן קוגנטיות ואין להתנות עליהן.

ראה גם ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מנשה ישר (1995), פ"ד מט (2) 749, שם פורש סעיף זה על רקע בחינת דברי ההסבר שקדמו לחקיקתו ונקבע: "הסעיף אמנם אינו מטיל חובת הודעה בעל-פה, אך תכליתו היא להסב את תשומת לבו של המבוטח אל הגבלות החבות של המבטחת. הדבר ניבט מכותרתו של הסעיף, מתוכנו ומדברי ההסבר שליוו את הליך החקיקה; כאמור באלו האחרונים: "סעיף זה משלים את הסעיף הקודם ובא להגן על המבוטח בפני הגבלות נסתרות של חבות המבטח" (הצעת חוק הביטוח, בעמ' 22).

...

אם לא ידעה התובעת כי שימוש ברכב דו-גלגלי מוחרג מהביטוח, כיצד זה היה עליה לדעת כי היא צריכה לעדכן על כך את הנתבעת? סוף דבר - אני מקבלת את טענת התובעת וקובעת, כי התובעת לא ידעה על כך שהפוליסה אינה מכסה נסיעה באופנוע.

לנוכח התוצאה אליה הגעתי, אני מורה כי עד ליום 10.7.21, יודיעו הצדדים האם ברצונם להגיש חוות דעת רפואית מטעמם לעניין נזקי התובעת או שהם מסכימים למינויו של מומחה מטעם בית המשפט.

זאת, בהמשך להודעתם בדיון מיום 23.11.20, על כך שאין בכוונת מי מהם להסתמך על חוות דעת המומחה שמונה בתיק הפלת"ד. אני קובעת ת.פ. ליום 11.7.21 .

כאמור לעיל, מהראיות עולה כי ביום 1.9.2015 חתמה המנוחה על טופס שבכותרתו "בקשת הצטרפות/חידוש שכיר ל"הפניקס פנסיה מקיפה"/"הפניקס פנסיה משלימה(הסדרים)" כאשר המילה "חידוש" הוקפה בעיגול וסומן X ליד "בקשה לחידוש פוליסת פנסיה מקיפה/משלימה מס' 2146380015". גם טופס זה מולא על ידי הסוכן אשר הוסיף בכתב יד "חידוש הפקות, המשך הפקדות לפוליסה 2146380015". בטופס נרשם כי השכר המבוטח הנו 2,300 ₪". פרטי ההפקדות לקרן פנסיה השתנו (2007: פיצויים: 8.3%, תגמולים ע"ח מעסיק[footnoteRef:3] 5%, אכ"ע 2.5% תגמולים ע"ח עובד 5%. 2015: פיצויים 6%, תגמולים ע"ח מעסיק 6% תגמולים ע"ח עובד 6%). נקבע כי הפרמיה תיגבה בהוראת קבע חודשית. המנוחה חתמה על טופס ההצעה. עולה כי גם בפוליסה זו הופקה סימולציה/המחשה מיום 19.11.2015 ובה נרשם סכום ביטוח החיים שעמד על 327,000 ₪ ומשכורת של 2,300 ₪. [3: שקד 24 הובלות, מעסיקה של התובעת בפוליסה משנת 2007.]

הטענה היחידה שעלתה במכתב הדחייה נסמכה על תשלום פרמיות בחסר ועל כן אין לקבל כל טענה נוספת מצדה של החברה, כטענה שבהצעה לחידוש נעשה שינוי בסכום הביטוח.

החברה הקטינה את סכום הביטוח מבלי לקבל את אישורה של המנוחה ולוודא כי הבינה את תוצאת מעשיה של החברה.

במסגרת ביטוח מנהלים צריך המועמד לביטוח לחתום על הצהרת בריאות, לעיתים לעבור בדיקה רפואית כאשר בראי העובדה כי המדובר בחוזה בין שני גופים, יכולה חברת הביטוח לדחות את המועמד או לקבלו אך בתנאים מסוימים (כמו החרגה של איברי גוף וכו').

סיפרה הגברת גולדמן בעדותה כי בדיעבד ואילו הייתה מקבלת לעיונה את הטופס עליו חתמה המנוחה בשנת 2015, הייתה מבררת מה היה סכום הביטוח בפוליסה המקורית.

...

במקרה שלפנינו כאשר המדובר בשני צדדים גם יחד שתרמו לנזק בהתנהגותם, חלוקת האחריות היא המסקנה המתבקשת ועל כן הנני קובעת שאחריותה של הנתבעת לנזק הינה בשיעור של 60% ואילו אחריותו של התובע הינה בשיעור של 40%.

בראי כל אלה אני סבור כי יש להטיל על המנוחה אשם תורם בשיעור לא מבוטל אשר יביא לידי ביטוי את תרומתה לתוצאה.

סוף דבר: אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת סך של 320,356 ₪ בקיזוז 30%=96,106 ₪ סה"כ 224,250 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד היום, סך כולל של 227,728 ₪.

העובדת ידעה אודות הכסוי למחלות קשות, חתמה על הצעת הביטוח וקיבלה במהלך השנים דיווחים מחברת הביטוח.

העובדת מועסקת בתחום הביטוח שנים רבות, קיבלה לידיה דוחות תקופתיים של חברת הביטוח ולא הוכח כי הביעה היתנגדות בעבר לכיסויים בפוליסה.

מעיון בדוח חברת הביטוח שצרפה העובדת לתצהירה (נספח א), עולה כי בגין חודש אוגוסט 2016 הופקדו בקופה על שם העובדת הסכומים הבאים: חלק עובד בתגמולים- 315.72 ₪; חלק מעסיק בתגמולים – 315.72 ₪; פיצויים – 526.20 ₪; אובדן כושר עבודה – 65.33 ₪; שונות (ככל הנראה ביטוח לכסוי מחלות קשות)- 786.03 ₪.

...

זאת ועוד, שוכנענו כי בנסיבות המקרה נטלה העובדת עמה סוד מסחרי של הסוכנות, רשימת הלקוחות, מוצרי הביטוח הנחוצים להם, והמועדים בהם עתידות להסתיים תקופות הביטוח שלהם.

בנסיבות העניין, שוכנענו כי יש להפחית את פיצויי ההלנה מאחר שהנתבעים שכנגד סברו, בכנות, כי יצאו ידי חובתם בהפקדות המלאות לפיצויים.

לאור כל האמור, ישלמו הנתבעים שכנגד לעובדת פיצויי הלנה בסך 7,000 ₪.

סיכום לאור כל האמור, מתקבלת התביעה, כך שהעובדת תשלם לתובעים פיצוי בסך 40,000 ₪ בגין הפרת חובת תום הלב והנאמנות, ופיצוי בסך 40,000 ₪ בשל גזל סוד מסחרי.

נטען כי התובעת עמדה בכל תנאי ההסכם ופנתה למספר חברות מימון, ביניהן: בנק מזרחי, בנק מרכנתיל, הראל חברה לביטוח, הכשרה לביטוח, בנק ירושלים ובנק הפועלים.

בסופו של דבר, זוקקה ההצעה הטובה ביותר מול חברת הפניקס ולאחר מו"מ משלים מולה גובשה הצעה סופית, וביום 21.10.20 חתם מוריס על ההצעה.

מעיון בהסכם נראה כי לא בכדי נימנעו הנתבעים לחתום על הסכם מימון עם הפניקס, משום שמועד התשלום לפי סע' 6.

בנוסף לכל אלה, נטען כי הנתבעים נחשפו במירמה לכלל שיטות העבודה של התובעת, כך שבפועל העתיקו את שיטותיה, דבר העולה בכדי עוולה מסחרית, המזכה בפצוי סטאטוטורי בגובה של 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק.

...

לגבי המחלוקת העקרונית, אני קובעת כי ההסכם הינו ביסודו הסכם תיווך, בו התובעת, כמתווכת המקשרת בין הלקוח לבין הגורם המממן, זכאית לשכרה רק במקרה בו נחתם הסכם מימון/ליווי בין הגורם המממן לבן הלקוח.

לפיכך אני קובעת כי הצעת הפניקס (גם בהנחה כי היתה מתגבשת להצעה מאושרת ע"י כל הגורמים המוסמכים בה) אינה מקיימת את התנאים המצטברים, שהיו הבסיס לתשלום שכ"ט לתובעת.

אני דוחה את התביעה.