חשיפת תוכנית עסקית במסגרת הלוואות לרכישת שליטה

נראה אם כן כי המבקש נחשף במסגרת הליך הגילוי לרוב המסמכים עליהם התבסס בנק ישראל בדוח הבקורת שנערך על-ידיו.

בין היתר נדון הסיכסוך בין בעלי-המניות במעריב, איומי גוסינסקי להפסיק לפרוע את הלוואת הנון-ריקורס, סכויי ההבראה של מעריב, חשיבות מציאת רוכש למעריב, דיון בשעבודים המוצעים לבנק במסגרת הסדר החוב ודיון בהכרח למנות מלווה חצוני למעריב.

כן עודכן צוות האשראי כי חברת הכשרת הישוב הזרימה הלוואת בעלים בסך 25 מיליון ₪; דווח לו כי מעלות הורידה את דרוג האג"ח של מעריב החזקות ל- CC בשל בעיות תזרים; ונימסר כי התוכנית העסקית נימצאת בהכנה על-ידי מר יוכמן, אך היא טרם הושלמה.

ראשית לא ברור האם האלטרנטיבה הנטענת על-ידי המבקש היתה בכלל אפשרית במועד הרלוואנטי – קרי האם היו בעלי השליטה במעריב נכונים להעתר לדרישת הבנק ולחזק את בטחונות הבנק על האשראי הישן, ואם כן – באיזה אופן.

...

ראשית לא ברור האם האלטרנטיבה הנטענת על-ידי המבקש היתה בכלל אפשרית במועד הרלוונטי – קרי האם היו בעלי השליטה במעריב נכונים להיעתר לדרישת הבנק ולחזק את ביטחונות הבנק על האשראי הישן, ואם כן – באיזה אופן.

אולם כדי להוכיח זאת, נדרשת הוכחה בראיות נוספות מעבר לכך שבסופו של דבר חלק מחוב מעריב לבנק נמחק.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הבקשה לאישור הגשת תביעה נגזרת – נדחית.

בינואר 2007, כארבעה חודשים לאחר מתן הודעתה של החברה בקשר לאיסוף ההמחאות שניתנו לקבוצת המלווים, התקבלה החלטה בדירקטוריון החברה על המרה כפויה וחד צדדית של 75% מכספי ההלוואה שניתנו לחברה במסגרת ההסכם, וזאת למרות היתנגדות נחרצת של התובעים ובנגוד להסכם של החברה עם קבוצת המלווים.

בתוך כך נודע לתובעים כי חלק מכספי ההלוואה לא שמשו להפעלת החברה כמתחייב מההסכם אלא שמשו את החברה לתשלום ההלוואה שקבלו מגובלי כך שגובלי הקטינה את חשיפת השקעתה בחברה על חשבון התובעים.

ככל הידוע לתובעים מרבית כספי ההלוואה הופנו בהוראתה של גובלי והרשקוביץ לטובת כסוי של הלוואות אחרות אותן נטלה החברה, בין היתר לכסוי הלוואות שניתנו על ידי גובלי, בנגוד להתחייבותה של החברה לעשות שימוש בהלוואות לטובת פעילותה העסקית בלבד ובהתאם לתוכנית העבודה.

בשנת 2000 קבוץ יד מרדכי רכש את השליטה בחברה (כ- 90%) באמצעות שותפות יד מרדכי שהעבירה את המניות לשירותי האבקה יד מרדכי אגודה חקלאית בע"מ שבבעלותו (להלן: "הקבוץ").

לאחר קריסת החברה, בספטמבר 2007, גובלי וג'נסיס מכרו את אחזקותיהן בחברה ואת יתרת ההלוואות הבלתי מסולקות לאורן רשף עבור 100 ₪ במזומן, כאשר עיקר התמורה בעיסקה הייתה תמורה עתידית באופן שאם יעלה בידו של הקונה (רשף) לגייס משקיעים, לשפר את מצבה של החברה ולעשות אקזיט, גובלי תקבל את התמורה הראשונה בסך 9.4 מיליון ₪ ובנוסף 80% מכל שקל שיעלה על סכום זה. לתובעים הייתה זכות סרוב ראשונה לרכישת אחזקותיה של גובלי אך הם בחרו שלא לנצלה.

...

הללו לא התעשרו שלא כדין מהכספים שהזרימו התובעים אלא פעלו כדין על פי החלטות הדירקטוריון, וכפי שהיה צפוי לאור הסכמים עם גובלי ועם התובעים בנסיבות עסקיה של החברה ועל רקע המצב העסקי שהיה באותה עת. עוד לפני חתימת ההסכם היה לחברה חובות כספיים בגין משכורות לעובדים, הפרשות שהגיעו להם, תשלומים לרשויות המס ולביטוח הלאומי ועוד, וגם בסופו של דבר, כאשר החברה כשלה, נותרו חובות כאמור.

פסיקתא לאור כל האמור לעיל נדחית התביעה.

כמו כן ישלמו התובעים 1 ו- 2, יחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 80,000 ₪ לנתבעים 1 ו- 2 ולנתבעת 4 (סה"כ 160,000 ₪).

זאת משום שהיה על רומנו להשקיע סכום גבוה יותר; מאחר שהפקדת סכום הנמוך מהנדרש שלא בסמוך לחתימת ההסכם וכאשר החברה כבר אינה פעילה, אינה לטובת החברה; משום שגם רומנו הצהיר כי הוא הפקיד כספים בבנק לאומי, לחשבון בו הוא היה ערב אישית, בשל היתעקשותו לפתוח חשבון בבנק הזה, ולא כדי לסייע לחברה; ומשום שמדובר בהפקדה של כספים שאינם של רומנו ושלא ניתנו להם סימוכין, הם הופקדו בפתאומיות על דעתו של רומנו בלבד, בנגוד להוראות ניהול תיקים של ספרי החברה ותוך חשיפת התובעים לביקורות ולעיצומים.

בהקשר זה צוין כי הוצגה לרומנו תכנית עסקית שקרית, וכי הוצג לו מצג לפיו ההלוואות שנטלה החברה הן בסכום של 180,000 ₪ בעוד בפועל חובות החברה עמדו על סך של 445,000 ₪.

לטענת רומנו, גם דין ההסכם השני להיות מבוטל – וזאת הן לאור מצגי השוא שהוצגו לו והן לאור הפרת הוראותיו של הסכם זה. בהקשר זה נטען כי לנוכח פעולותיהם של התובעים, הגם שרומנו היה בעל השליטה בחברה הוא לא היה יכול לעשות בה דבר; וכן כי בפועל, הזכויות שרכש רומנו מכוח ההסכם השני לא היו שוות פרוטה.

לגישתו של רומנו, הוא רכש את מניותיו של מרום ממנו תמורת הסכום של 15,000 ₪ במסגרת ההסכם השלישי כתוצאה מכך שהתובעים הסיתו אותו נגד מרום וטענו כי מרום הוא זה המבזבז את כספי החברה.

בהקשר זה העיד רכס בחקירתו הנגדית: "ת: בחמש עשרה למרץ הזמין אותי רומנו למסעדה ליד העסק שלו לפגישת סקירה, ביקש ממני להביא את כל החשבונות של החברה, הפגישה התארכה לשלוש שעות בערך, אחרי שהוא שמע סקירה על המכירות, על הקניות על הכל, הביע רצונו לרכוש חלק נוסף במניות של החברה עבורו ועבור שותפו סטאס בזילבסקי.

...

לאור התוצאה האמורה, אני מחייבת את רומנו לשאת בהוצאות התובעים ובשכר טרחת עורכי-דינם בגין תביעתם בסך כולל של 20,000 ₪.

התביעה של התובעים כנגד עורך-דין בן חור נדחית.

התביעה שכנגד נדחית.

בהחלטתי מיום 6.12.2018, מבלי לנקוט עמדה בשלב זה ביחס לאופן בו על בית המשפט להתייחס לעסקה ולהיקף ולאופי הבירור שעליו לערוך בעיניינה, מיניתי את רו"ח עומר סרבינסקי כמומחה מטעם בית המשפט לחיווי דעתו בשאלות הכלכליות השנויות במחלוקת בין המומחים מטעם הצדדים והן: מה היה השווי ההוגן של מניות אי.אי.אר לצורך העסקה עם בעלת השליטה; מהי המתודולוגיה המתאימה בנסיבות ענייננו לקביעת הוגנות העסקה, ומהן המסקנות העולות מיישומה בנסיבות העניין, בשים לב גם להטבות שקבלה דולומיט במסגרת העסקה.

טענות הצדדים בתמצית טענות המבקש בתמצית לפי הנטען בבקשת האישור המשיבים פעלו בשנת 2011 לאישור ובצוע עסקה עם בעלת השליטה במסגרתה רכשה החברה מדולומיט את מלוא החזקותיה במניות חברת אי. אי. אר לפי שווי כולל של אי.אי.אר של כ- 52 מיליון דולר.

בדיון מיום 15.5.2011 נערכה ישיבה לדיון קונקריטי בעיסקה המוצעת, הדירקטורים ביקשו לקבל טבלאות הון של אי.אי.אר לפני ואחרי מרת הלוואות בעלים וכן טבלה של מצב ההון ב- R.V.B לאחר המרת מניות אי.אי.אר ל- R.V.B, שאלו כיצד מחושב יחס ההמרה, ועל הדילול הצפוי, קיבלו חומר נוסף לרבות דוחות כספיים של אי.אי.אר והדיון נמשך בוועדת הבקורת, שם התייחסו לחוות הדעת בעיניין ה-IP, חוות הדעת בעיניין ההון, היתנהל משא ומתן ביחס לשיפוי במסגרת ההסכם, דיון בשאלת חלוקת דיבידנד וביחס לבעלי מניות המיעוט של R.V.B ומבנה העסקה.

ביום 23.5.2011 היתקיים דיון נוסף של חברי הדירקטוריון וחברי ועדת הבקורת: הוצגה חוות דעת טהורי; נבחן שוק הטיפול בפסולת; התבקש עיון בחוות הדעת בעיניין הפטנטים; נישאלו שאלות על החלופות הדומות והמתחרות בשוק; נבחנה רמת הסיכון בהתכנות התוכנית העסקית של אי.אי.אר. גם בהמשך הדיון בוועדת הבקורת הובהר כי נערך דיון לגבי צרכי ההון באי.אי.אר בנושא הדיבידנד, בהוצאות ובהשפעתם של אלה ותזרים המזומנים על חלוקת הדיבידנד.

הטענה בדבר "מילוט גרינסטון מנכס בעייתי" וההטבות שקבלה במסגרת העסקה בבקשת האישור טען המבקש כי גרינסטון מילטה את עצמה מהחזקתה בנכס בעייתי ומכביד בדמות החזקותיה באי.אי.אר, שהיה מצוי בשליטתה והסב לה חשיפה רבה, תוך מכירת מניות אי.אי.אר ל-R.V.B ב"שווי מנופח", בעוד שבפועל שווי מניות אי.אי.אר שאף לאפס, והתעשרה על חשבון בעלי מניות המיעוט.

...

כפי שנפסק בפסק דינו של כב' השופט עמית בעניין ורדניקוב, אמנם העובדה שעסקה בניגוד עניינים אושרה כדין בהתאם לדרישות החוק אינה מקנה לה "הגנה אוטומטית". עם זאת נפסק כי: "נקודת המוצא הינה כי בית המשפט אינו צריך להתערב בעסקאות שאושרו על פי המנגנון הקבוע בחוק. מקובלת עלי הגישה כי עסקה שצלחה את מנגנוני האישור הקבועים בחוק (בפרט כיום בעקבות תיקון החוק והחמרת הדרישות הפרוצדוראליות כמתואר לעיל), ההנחה המקדמית והלכאורית לגביה היא כי הפוטנציאל המזיק של ניגוד העניינים נוטרל... הנטל הרובץ על מי שמבקש לתקוף עסקה שאושרה כדין, בטענה כי התקבלה מתוך ניגוד עניינים ואינה לטובת החברה – הוא נטל כבד ביותר" (פסקאות 85–86).

איני סבורה כי בנסיבות העניין כמפורט לעיל עלה בידי המבקש לעמוד בנטל זה. אציין בנוסף, מבלי לסייג דבר מקביעותי ביחס להרחבת החזית ולאופן בו יש לפעול להעלאת טענות והבאת ראיות, כי בשים לב לצמצום פערי המידע בין הצדדים עקב הליך גילוי מסמכים מקיף שבוצע, ולאור עוללות ההליך והגישה של המבקש למסמכי החברה שזכותה הומחתה לו או לקבוצה שהוא מבקש לייצג, ואף בשים לב להליך המקיף שהתקיים במסגרת בירור הבקשה, היה בידי המבקש מידע רב ביחס לעסקה ולאופן קבלת ההחלטות בעניינה, ובנסיבות אלה אין מקום לטענת המבקש כי יש לקבל את בקשת האישור ברף הוכחה נמוך, ולברר את כל הנדרש בהמשך במסגרת הדיון בתביעה לגופה.

התוצאה לאור כל האמור לעיל הבקשה לאישור התובענה כייצוגית נדחית.

שני סוגי העיסקאות הנן מהותיות לחברה ולשניהם היבטים מימוניים משמעותיים, אך על שניהם מדווחת החברה כעסקאות תפעוליות ולא חושפת לציבור המשקיעים את השפעתן על חובותיה לבנקים ומחזיקי אג"ח. מהו הקף ותוכן חובת הגילוי הנאות החלה על חברה בנוגע לעיסקאות מהותיות אותן היא מבצעת? כיצד יש לדיווח לציבור המשקיעים על עיסקאות מורכבות הנושאות מספר פנים ותוצאות? שאלות אלו הן שעומדות במרכז פסק דין זה. הצדדים להליך המבקש, מר מאיר אזנקוט, הנו בעל מניות בבתי זיקוק לנפט בע"מ (להלן: "בזן" או "החברה"), אשר נרכשו ביום 7.2.2013.

מקור חובה של בזן לספקים לטענת המשיבים הנו תפעולי ולא פינאנסי באשר החוב נוצר מרכישות אמיתיות וריאליות ולא כתוצאה מנטילת "הלוואה". המשיבים ממשיכים וטוענים כי "אף אחת מההתקשרויות בהסכמי המסגרת האמורים לא עלתה כדי ארוע יוצא דופן וחריג בחיי התאגיד שיש לו השפעה מהותית." (פסקה 28(ה) לתגובה לבקשה לאישור תובענה ייצוגית).

לסקירות אלו מוסיפים המשיבים גם את זו של אורי כהן ממשרד סוארי בע"מ, אשר נערכה עבור אחת מבעלות השליטה בבזן, המשיבה 3, ופורסמה לציבור המשקיעים ביום 30.11.2012 ביחד עם דוחותיה הכספיים של הנתבעת 3 (להלן: "סקירת כהן").

לפיכך, ביום 25.3.2012 היתקשרה בזן עם חברה זרה העוסקת בסחר בנפט גולמי, בעיסקה במסגרתה תרכוש החברה הזרה 2 מיליון חביות נפט גולמי (270 אלף טון) מצדדים שלישיים, תאחסן אותו אצל צד שלישי ותאפשר לבזן להחליפו במלאי שברשותה.

זאת ועוד, נראה כי גם היתרונות בבעלות וניהול של מלאי קטן יותר ע"י החברה (למשל הסיכונים הכרוכים באחזקת המלאי חלים על החברה הזרה), תוך אופטימיזציה של תוכנית הזיקוק, שיחקו תפקיד בכניסה לעסקה זו. יחד עם זאת, במסקנה כי מדובר בעיסקה בעלת מאפיינים מימוניים ותפעוליים יחדיו אין כדי לפטור את החברה מחובת גילוי של כל היבט מימוני של העסקה שהנו מהותי עבור המשקיע הסביר, זאת במיוחד לאור העובדה כי ההיבט המימוני של העסקה הנו מרכזי ביותר.

...

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, המבקש לא עמד בנטל להראות כי קיימת אפשרות סבירה לקבלת טענותיו, ודין בקשת האישור להידחות.

באשר להוצאות, הרי שמגמת הפסיקה היא כי על בית המשפט להיזהר שמא ירתיע תובעים ייצוגיים מהגשת תובענות ייצוגיות ראויות ולנהוג מתינות בהטלת הוצאות על מבקשים שנדחתה בקשתם לאישור, ככל שאין מדובר בבקשת סרק אשר הוגשה בחוסר תום לב. ראו לעניין זה דבריו של כב' השופט ס' ג'ובראן בע"א 7928/12‏ אי. אר. אמ טכנולוגיות בע"מ נ' פרטנר תקשורת בע"מ (22.1.2015), פסקה 32 לפסק הדין: "מכשיר התובענה הייצוגית הוא מכשיר דיוני בו אמורים להיות מיוצגים האינטרסים של הציבור הרחב. על הגנת אינטרסים אלו אמון בית המשפט. במסגרת השאיפה לשמר ולקדם את השימוש במכשיר התובענה הייצוגית, על בית המשפט לנהוג במתינות בבואו לחייב בהוצאות מבקשים שבקשתם נדחתה (להרחבה בסוגיית חשיבות התובענות הייצוגיות והחסמים שבהן, לרבות חסמים כלכליים, ראו: אסף פינק 'תובענות ייצוגיות ככלי לשינוי חברתי' מעשי משפט, כרך ו 157 (2014)). ככל שלא מדובר בתובענת סרק שהוגשה בחוסר תום לב, אני סבור כי יש מקום להימנע מהטלת הוצאות אשר עלולות להרתיע תובעים פוטנציאליים מלנסות להגן על אינטרסים ציבוריים (לעמדה דומה ראו: פרשת אולסייל, בפסקה 7 לפסק דינה של השופטת א' חיות)". בענייננו, אין מדובר בבקשת סרק כלל וכלל.

אני מחייב את המשיבים לשלם למבקש שכ"ט עורך דין והוצאות בסכום כולל של 250,000 ₪.