לגירסתו, בתחילת חודש אפריל 2012 היתקשר אליו ממספר טלפון חסום, אדם אשר הזדהה בפניו כ"מישהו שעובד בצ'יינג'" (ס' 1 לתצהירו), וטען שברשותו שיק החתום על ידו ומשוך מחשבונו. הנתבע אישר, כי מדובר בשיק שנמשך על ידו, וציין, כי אין לו ידיעה אודות נסיבות הגעת השיק לידיו. מיד בתום השיחה הנ"ל היתקשר הנתבע לבעל הבית, ושאל אותו אם סיחר את השיק לאחרים. הלה השיב בשלילה, אך חפוש שערך בביתו העלה כי השיק אינו בנמצא. בעצה אחת עם בעל הבית ביטל, איפוא, הנתבע את השיק ומסר לבעל הבית שיק אחר תחתיו. לדברי הנתבע, הוא ביקש לחזור לאותו בעל עסק, אשר יצר עמו קשר, ולהזהירו, כי מדובר בשיק שככל הנראה נגנב מביתו של בעל הבית האוחז המקורי, אך מכיוון שהלה מסר לו רק את שמו הפרטי והתקשר ממספר טלפון חסוי – לא היה באפשרותו לעשות כן. בתחילת חודש יולי 2013, ממשיך וטוען הנתבע, יצר עמו התובע קשר פעם נוספת, הפעם ממספר טלפון מזוהה והציג עצמו בפניו בשמו המלא (חיים בן עזרא). בשיחה טען התובע, כי השיק לא כובד ע"י הבנק ודרש ממנו לשלם לו את הסכום הנקוב ע"ג השיק. בעקבות השיחה הנ"ל, יצר בעל הבית קשר עם התובע, ובשיחה שהתנהלה ביניהם התחוור לו, כי השיק נגנב מביתו ע"י אותו אבו ראמי אשר ביצע עבודות שיפוצים בביתו מספר חודשים קודם לכן. בעקבות זאת הגיש בעל הבית תלונה במישטרה נגד אבו ראמי (נספח א' לתצהיר הנתבע). השתלשלות עובדתית זו מלמדת, לטענת הנתבע, כי נטילת השיק ע"י התובע מידיו של אבו ראמי היתה נגועה בחוסר תום לב של ממש מצד התובע. לדבריו, העובדה, כי טרם הצגת השיק לפירעון נזהר התובע שלא להזדהות בפניו בשמו האמתי ולא לחשוף בפניו את מספר הטלפון שלו - מלמדת, כי לתובע היו חשדות בדבר הדרך הבלתי חוקית בה הגיע השיק לידיו של אבו ראמי, וכי התובע ניסה להעלים ממנו חשדות אלו. בנוסף טוען הנתבע, כי התובע לא נתן כל תמורה בעד השיק, ומכל מקום לא ברור אם התמורה שנתן בעדו ניתנה במסגרת עסקי ההימורים שהוא מנהל או שמא במסגרת אחרת, שכן השיק נכתב לפקודת התובע באופן אישי, ניכנס לחשבונו האישי, והתובע אף לא המציא קבלה, חשבונית או כל מיסמך אחר שיש בו כדי לתמוך בטענתו, לפיה השיק ניתן לו כתשלום עבור כרטיסי הימורים שרכש אבו ראמי בתחנת הלוטו. בענין אחרון זה הוסיף הנתבע וטען, כי התובע כלל לא הוכיח שעיסוקו בהימורים חוקיים, ומשכך גם אין דרך לדעת, כי השיק נימסר לו במסגרת של הליך מסחר תקין וחוקי.
חשיבות מעמדו של התובע כאוחז כשורה, להבדיל מאוחז רגיל או מ-אוחז בעד ערך, באה לידי ביטוי בסעיף 37(2) לפקודה, הקובע, כי אוחז כשורה מקבל את השטר כשהוא "נקי מכל פגם שבזכות קניינם של צדדים קודמים לו וכן מכל טענות הגנה אישיות גרידא". משמע, כי האחיזה כשורה מעבירה לאוחז בעלות נקיה בשטר, גם אם למעביר עצמו לא הייתה בעלות נקיה בו. המדובר, למעשה, בתקנת שוק, מכוחה זוכה האוחז כשורה לעדיפות על פני מושך השטר, המנוע מלהעלות כלפיו טענות הגנה שונות העומדות לו (ש' לרנר, דיני שטרות (תשס"ז-2007) עמ' 223).
לטענתו, התובע לא רק שלא הבהיר לו, כי מדובר בשיק אשר ניתן לו כתשלום בעד כרטיסי הגרלה, אלא שאף היתחזה בפניו, במכוון, כבעל עסק של החלפת כספים (צ'יינג'), הזדהה בשם פרטי בדוי והתקשר ממספר טלפון חסוי, הכל "כדי שאחר כך יוכל לומר שעשה כל מה שהוא יכול ועובדה שהוא היתקשר" (ע' 14 ש' 29-30).
...
וכלום מה בכך ? כלום יש בעובדה זו, כשלעצמה, כדי להטיל על התובע חובה ליידע מושך של כל שיק ושיק אשר הוסב לטובתו, כי השיק התגלגל לעסקי ההימורים ?! סבורני שלא.
עם זאת, לא מצאתי כי סתירה זו יורדת לשורשה של עדותו שכן, תהא הסיבה לתיקון התצהיר בענין זה אשר תהא- המדובר במחלוקת עובדתית, אשר אין לה, למעשה, כל נפקות משפטית במקרה דנן, שכן בין אם השיק דנן נועד לפרוע חובותיו של אבו ראמי כלפי התובע, ובין אם הוא נועד להוות תשלום עבור כרטיסי הימורים שסיפק לו התובע במועד קבלת השיק – הוא ניתן לתובעת "בעד ערך" ,זאת, לאור הוראת סעיף 26 לפקודה הקובעת, מפורשות, כי תמורה בת-ערך לשטר יכול שתהא גם "חוב קודם או חבות קודמת... בין שהשטר הוא בר-פרעון עם דרישה ובין שהוא בר-פרעון בזמן עתיד", "וכי "משניתן בזמן מן הזמנים ערך בעד שטר, רואים את האוחז כאוחז בעד ערך כלפי הקבל וכלפי כל מי שנעשה לשטר לפני אותו זמן". משמע, כי די בכך שבמועד מסירת השיק לידי התובע, אבו ראמי חב לתובע כסף, וכי בגין חוב זה ניתן לו השיק, כדי לקבוע שהתקיים התנאי של "מתן ערך בעד השטר."
יפים לעניינו דברי המלומד פרופ' ש' לרנר בספרו, דיני שטרות, (תשס"ז-2007) בעמ' 336:
"בסופו של דבר השאלה היא על מי משני תמי הלב, המושך או האוחז כשורה, להטיל ההפסד הנובע מהתרמית שביצע הנפרע ... מי שמוציא מסמך לא שלם, שנראה על פניו סחיר, חושף עצמו לסיכונים. על כן הוא אינו ראוי להגנה מול אוחז כשורה שרכש את המסמך בתמורה ובתום לב ובלי לדעת שהמסמך יצא בתחילה לא שלם".
המסקנה העולה מן כל האמור לעיל, הינה, כי התובע הינו "אוחז כשורה" בשיק נשוא התביעה ועל כן זכותו בשיק עדיפה על זכותו של הנתבע הגובר על הפגם שנפל בשיק עם גניבתו.
משכך, הנני מחייב הנתבע לשלם לתובע סך של 9,180 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 14/07/12 (מועד הצגת השיק לפרעון ע"י התובע) ועד לתשלום המלא בפועל.
