בנסיבות המקרה שבפנינו, אף לא מיתקיים חריג המצדיק את העברת נטל ההוכחה אל כתפי הנתבע: לפי ההלכה שחזרה ונשנתה בפסיקה, סעיף 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) שעניינו בהעברת נטל הראיה לגבי דברים מסוכנים, לא יחול מקום שבו השמוש שנעשה בדבר המסוכן היה שימוש על פי ייעודו וטבעו (ע"א 1071/96 אלעבד נאצר נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(4) 337, 355 (2006)), וגם החלת הכלל של "הדבר מעיד על עצמו" (סעיף 41 לפקודת הנזיקין) נדחתה בנסיבות בהן אדם נפגע כשנקלע, ולו כעובר אורח, למקום שבו נעשה שימוש מוצדק בנשק (שם, בעמ' 366; עוד ראו ע"א 6732/97 אבו אלעש נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] בפיסקה 8 (15.3.2006); ע"א 5621/97 התהת נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] בפיסקה 12 (26.3.2006))".
בשלב ההליכים המקדמיים וקדם המשפט [השלב שהתקנות החדשות מייעדות ל"העמדת הפלוגתאות האמיתיות שבמחלוקת בין בעלי הדין, מיקודן, בירורן"] - האנטרס המרכזי שמוביל בהתקנתם ובאכיפתם הוא גילוי האמת, היינו – זכותו של צד שלא להיות מופתע מהצד שמולו (היתנהלות הוגנת וראויה) ויעילות ההתכוננות לשלב הדיון, ואוסיף (מה שמקבל משקל בתקנות החדשות) – זכותו של הציבור (באמצעות השופט) לוודא שהמהלכים שנעשים בתיק מידתיים ויעילים למול פרטיו; ואילו – בשלב הדיון [שהתקנות החדשות מכנות שלב "ההכרעה" בפלוגתות], שמתחיל בתום קדם המשפט, וכולל הגשת הראיות וסדר הבאתן והצגתן, האנטרס המרכזי שמוביל הוא חשיפת האמת והשמירה על היכולת של בית המשפט לזהות את סימניה (למשל, יישום הילכת סויסה הוא מכשיר שנועד להגן על יעילותו וחדותו של שלב זה).
לאור הניתוח המשפטי לעיל, לענייננו, בשלב הזה בו נמצא תיק זה, תנתן עדיפות למתן אפשרות לתובע ולבית המשפט לדעת מה הגרסה של התאונה אליבא דנתבעת, שהוא גילוי שיכול להביא למחיקת או דחיית התביעה, לפני שצוללים בעניים עצומות לחקר או חשיפת האמת.
ומכאן, לפי יישום הדין כעולה מהאמור, לא די בטענה של הנתבעת מחוץ לכתב הטענות כי (על פי דו"ח חקירה שבידה) "התאונה אירעה תוך היתנתקות שלשלת ו/או חלק אחר ממלגזה, כאשר זו פגעה בתובע ומכאן חבלתו"; עליה להכניס נסיבות אלה כגירסה מטעמה לתאונה, שכן, לכאורה, במקרה של תאונה בעבודה שיקבע כממצא שאירעה בנסיבות שהנתבעת טוענת להן בתגובתה לבקשה, רק משום איפיונן המיוחד יכול שיתברר שאף אם מקופלת בהן התרשלות של הנתבעת, עדיין תעמוד לכאורה לנתבעת עילת הגנה של ייחוד עילה (בשל הסיכוי שיקבע כי הן בגדר "תאונת דרכים").
...
כחודשיים וחצי לאחר הגשת כתב ההגנה, ביום 1.11.20, הודיעה הנתבעת לבית המשפט, שהגיע לידיה לאחרונה דו"ח חקירה, לפיו - התאונה בכלל אירעה כאשר "התובע נפגע כתוצאה מנפילת מטען ו/או שלשלת של מלגזה" (ולא - בנסיבות שטען בכתב התביעה), בנסיבות שהן – לשיטת הנתבעת - גם בגדר "תאונת דרכים"; ובהתאם – ביקשה הנתבעת לתקן את כתב ההגנה, כך שלאחר הטענה הבסיסית בסעיף 4 לכתב ההגנה: "בפתח הגנתה, תטען הנתבעת כי יש לדחות את התביעה ולחילופין למוחקה על הסף", תוסף הטענה: "ותטען כי התאונה נשוא התביעה הינה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד ומשכך דין התביעה להידחות ונוכח ייחוד העילה".
בהסכמת התובע (שהותנתה, לטענתו, בקבלת מידע בהקשר של מיהות המבוטח בתביעה הנזיקית; היינו - לא קשור לבקשה שלפניי), תיקנה הנתבעת את כתב ההגנה באופן האמור.
גם אם לצורך הדיון נניח שהעיקרון של העמדת הפלוגתות האמיתיות תומך בתוצאה דיונית לפיה על נתבע לטעון מעתה - לגרסה פוזיטיבית, אם ידועה לו, הרי שחיוני להצביע על כך שהתקנות החדשות מכוונות לעוד עיקרים, שיישומם בענייננו יכול לכאורה להוביל למסקנה שלמול החובה הלכאורית של נתבע להציג גרסה ידועה, כאמור, קיימת לו זכות לפעול כך שההליך של בירור המחלוקת יוביל לחקר האמת, שגם הוא מטרה מוצהרת של התקנות החדשות, המדברות על ניהול הליכים אזרחיים בבית המשפט שבהם מתאפשר "להגשים את העקרונות החוקתיים העומדים ביסודו של הליך שיפוטי ראוי והוגן, כדי להגיע לחקר האמת, ולהשיג תוצאה נכונה ופתרון צודק של הסכסוך" [ס' 1 לתקנות החדשות; ההדגשה בקו – הוספה].
לסיכום, התפיסה של התקנות החדשות היא שהמדיניות שיש לשדר לבעלי הדין שמצופה מהם לפעול בשלב גילוי האמת באורח מוקפד יותר, בין היתר, באשר המשאבים ציבוריים מצומצמים ויש לפעול במידתיות בניצול משאבי הזמן שדורשת חשיפת האמת, שכרוכה לרוב במימוש נתחים גדולים יותר מזמנו של הציבור.
לאור כל האמור לעיל, אני מורה לנתבעת למסור בתצהיר פרטים נוספים ומפורטים יותר לטענתה בכתב ההגנה "כי התאונה נשוא התביעה הינה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד ומשכך דין התביעה להידחות ונוכח ייחוד העילה", וזאת בתוך 30 יום מהיום.
