ואכן, המערערת עברה בדיקות מעבר למקובל בהריון רגיל, ובהן סקירת מערכות מוקדמת, סקירת מערכות מאוחרת מורחבת, דיקור מי שפיר (שהצביע על קריוטיפ עוברי תקין) ובדיקות נוספות (לשיטת המשיב 1 הבדיקות נעשו ביוזמתו או על ידיו (פסקה 7 שם)).
"הוא עשה את כל הצעדים שרופא סביר היה עושה כשמום כזה (מום של מערכת ה-NTD, הוא המום מההריון הראשון - א"ר) היה קורה. הוא נתן טפול מונע בחומצה פולית, הוא דאג לבצע את כל הבדיקות שרלוונטיות למום הזה כולל סקירת מערכות על ידי מיטב המומחים ולכן כן היתייחס להריון הזה כהריון בסיכון גבוה למום הזה" (שם, עמ' 38, ש' 9-5).
אעיר לעניין זה כי בית משפט זה קבע חובת גילוי לבדיקות שונות לגילוי מומים בעובר גם כאשר נקבע כי הסיכון להם קטן מאוד אצל אשה בריאה (ראו למשל עניין סידי: "בחירתם של הרופאים שלא לחשוף לפני האם אפשרויות נוספות שעמדו לרשותה מתוך תפיסה כי "לנשים שהן בסיכון נמוך אין שום מקום ואין שום צורך לעשות את זה. ואנחנו לא עושים את זה" – כלשונו של המומחה מטעם המשיבים – יש בה משום פטרנליזם"; עניין ברמן).
...
סיווג ההריון
מתוך כך באים אנו לדיון בשאלה העיקרית נשוא ערעור זה, והיא כאמור האם, נוכח תוצאותיו של הריונה הראשון של המערערת, היה על המשיב 1 לסווג הריון זה כהריון בסיכון גבוה המחייב נקיטת אמצעי זהירות נרחבים, שבכללם עריכת הבדיקה?
טענה זו, שכאמור סבורני כי היא הטענה העיקרית שמעלה ערעור זה, ושהטרידה אותנו בעת הדיון בערעור בפנינו, הועלתה על ידי המערערים בלשון רפה (פסקה 8 לסיכומיהם), ולא בוססה בתימוכין כלשהם.
הגעתי למסקנה, אם כן, כי ראוי הוא שרופא יגלה למטופלותיו ההרות על אודות האפשרות לערוך בדיקה להידבקות בנגיף ה-CMV ועל משמעויותיה של בדיקה זו. איני סבורה כי הנחיית משרד הבריאות בנושא, המדריכה במפורש את הרופאים שלא להפנות את המטופלות באופן שגרתי לבדיקה, מסירה מהמשיב 1 את האחריות בנוגע לחובת הגילוי.
סבורני כי לצד החוזר הקובע שאין להפנות מטופלות באופן שגרתי לבדיקה היה על משרד הבריאות להבהיר את הצורך להציג בפני המטופלות את האפשרות לערוך בדיקה זו למרות זאת.
במקרה זה לא שוכנעתי כי בהעדר סיכון מיוחד הנילווה להריון מצד אחד, ונוכח הערך החלקי והמסופק בלבד של הבדיקה למניעת אותו סיכון מרוחק, קמה חובת יידוע על הגורם הרפואי ליידע את המטופלת על דבר קיומה של בדיקת CMV.
