חברי הועדה היו המפקח על הבנקים בבנק ישראל, יו"ר הרשות לניירות ערך, כלכלנית ראשית של הרשות לניירות ערך, הממונה על התקציבים במשרד האוצר, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (כלכלי ופיסקאלי), ראש המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה, הממונה על שוק ההון, הביטוח והחסכון במשרד האוצר, הממונה על ההגבלים העיסקיים, וכן מנהלת חטיבת המחקר בבנק ישראל.
ביום 31.7.11 נימסרה לה תגובה מטעם הגורמים האמורים, לפיה הם "[אינם] רואים לנכון בשלב זה, ועד לפירסום טיוטת דו"ח ביניים של דו"ח הועדה, לחשוף את הפרוטוקולים של דיוניה הפנימיים והליכי השמיעה שקיימה".
במקביל, הוגשה ביום 5.9.11 עתירה לבג"צ, בגדרה התבקש סעד שיורה על חשיפת מלוא התשתית העובדתית שהונחה לפני הועדה במהלך עבודתה.
על-כן, בצד אינטרס השקיפות והגילוי העומד ביסוד חוק חופש המידע, הכיר המחוקק גם בקיומו של האנטרס הצבורי שלא לחייב את פירסום הדיונים הפנימיים לקראת עיצוב מדיניות או קבלת החלטה, זאת להבדיל מההחלטה או המדיניות עצמן, שאמורות להתפרסם ולהיות חשופות לבקורת הציבור.
...
כן פרטו המשיבים בתגובה לעתירה הנ"ל את עמדתם לגבי הדרישה לפרסום הפרוטוקולים של דיוני הוועדה, וציינו כי ככל שהעותרת באותו הליך מעוניינת לקבל את הפרוטוקולים, פתוחה לפניה הדרך להגשת עתירה לפי חוק חופש המידע, וכי בנסיבות אלו – דין העתירה להידחות מחמת קיומו של סעד חלופי.
בנוסף טענה, כי ללא ציון שמות הדוברים, יוותרו הפרוטוקולים ב"כתב חרטומים" שלא ניתן להבינו, בבחינת מידע עקר ללא כל ערך ציבורי; וככל שהסכימו המשיבים, חרף הפגיעה ב"אפקט הצינון", לחשוף את סיכומי הדיון, אין מנוס מחשיפת שמות הדוברים, שכן ללא השמות, קרי – על-פי הטקסט בלבד ללא הקונטקסט, לא ניתן להבין את מהות הדברים.
סבורני, כי לאור הנסיבות הקונקרטיות האמורות, אין מקום להתערב בהחלטת המשיבים להימנע מחשיפת שמות הדוברים.
למסקנה זאת הגעתי ולוּ מן הטעם שחברי הוועדה לא היו מודעים לרישום דבריהם בדיונים הפנימיים, וממילא אף לא קיבלו בזמן אמת עותקים מסיכומי הדיון; וכן לנוכח העובדה, שהרישומים נערכו בתקצירים שאינם משקפים בהכרח את הדברים שנאמרו על-ידי כל דובר, ושקיים כיום קושי לשחזר נאמנה את הדברים לאחר כשלוש שנים.
