חשיבת הדיוק במועדים הקבועים בחוק

בכל הנוגע לשוק עוסקים, קובע התקן כי אין לכלול את רכיב המע"מ, מאחר שבשוק זה "חשיבת השוק" והמחירים הנהוגים בו אינם מכילים רכיב זה. לבסוף בכל הנוגע לשוק מעורב, קובע התקן כי ככלל אין לכלול את רכיב המע"מ במחיר, להוציא מקרים שבהם השמאי ימצא לנכון לחרוג מכך, לפי קריטריונים המופיעים בתקן, דוגמאת שוויו וגודלו הפיזי של הנכס, רמת המורכבות הדרושה לצורך מימוש השמוש המיטבי בנכס וסיווג בעל הזכות בנכס הנישום.

בהליך זה התבקש היועץ המשפטי (להלן: היועץ) להודיע אם ברצונו להגיש עמדה או להתייצב בהליך וביום 15.1.2019 התייצב היועץ והודיע כי לגישתו יש לסטות מן האמור בעיניין הקופה לתגמולים ולאמץ את הוראותיו של תקן 11, המשקף תפיסה עדכנית ומדויקת יותר.

לשיטת היועץ, במקרים שבהם השוק נחזה להיות שוק מעורב, יש לבחון בשלב הראשון האם השוק הוא למעשה שוק פרטיים או שוק עוסקים בהתאם לקריטריונים הקבועים בתקן, ואם בתום בחינה זו לא הצליח השמאי לעמוד על הסווג של הלקוח הסביר של הנכס ויגיע למסקנה כי מדובר בשוק מעורב, הרי שאין לכלול את רכיב המע"מ. במסגרת ההליך אף הוגשה בקשת הצטרפות מטעם מרכז השילטון המקומי אשר ביקש לדחות את בקשת רשות העירעור והצביע מצדו על קשיים בתקן 11.

...

על כן, אני סבורה כי אין מדובר בהלכה בעלת השלכות רוחב כה משמעותיות המצדיקות קיום דיון נוסף בה בשל חשיבותה (דנ"א 349/18 עופר מרכזים בע"מ נ' עזבון המנוח אהרוני שלמה ז"ל, פסקה 7 (23.4.2018)).

טענות המבקשת בדבר קשיותה של ההלכה אף הן דינן להידחות.

הבקשה נדחית.

כללי עסקינן בתביעת שבוב ע"ס 710,518 ₪, שהגיש המוסד לביטוח לאומי (להלן: "התובע") מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה – 1995, בגין תגמולים ששילם ועתיד לשלם לנפגע, מר שירן כנר (להלן: "הנפגע"), כנגד נתבעת 1, היא הרשות העירונית אשר בתחום שיפוטה ארעה התאונה הנטענת (ראו להלן), וכנגד נתבעת 2, המבטחת של נתבעת 1 בחבות צד ג', נכון למועד התאונה.

בתצהירו של הנפגע מיום 23.11.15 (מוצג א' למוצגי התובע), שניתן במסגרת תובענתו כנגד הנתבעות (ת.א 14955-10-15), מסר: "4. על פי יעוץ משפטי שקיבלתי, הנסיעה הייתה במסלול קבוע, בשעה 18:00 לערך, ברחוב בר-אילן אשר הינו רחוב חד סיטרי, צר מאד, מה עוד רכבים חונים בשני הצדדים של הכביש, כיוון הנסיעה של הינו ממזרח למערב, ראיתי ממרחק של כ- 5-10 מטרים לכל היותר רכב עומד ו/או לא בתנועה, משכך בחרתי לסטות ולעלות על המדרכה.

בהמשך, ובמענה לשאלון מאת הנתבעות כאן, מיום 27.07.17, בחר לענות לשאלות שעניינן בקשה לתאור מדויק של נסיבות הפגיעה, ובכלל זאת שאלה ספציפית לעניין בהלה מרכב שסטה לעבר הנפגע, באופן כללי על דרך ההפניה לכתב התביעה (מוצג ה' למוצגי הנתבעות).

...

אתה אומר עכשיו בתנועה? אני אגיד מה היה: אני ראיתי רכב עומד, רציתי לסטות לעקוף מצד ימין על הכביש הרכב היה נראה לי שהוא מצטמצם המרחק לעברי בין המדרכה ראיתי שאני לא יכול להמשיך בימין נאלצתי לעלות על המדרכה.

משהגעתי למסקנה חד-משמעית זו, הרי שאיני מוצא הצורך, כמו גם ההצדק, לדון בנזק שנגרם לנפגע כתוצאה מהתאונה, נזק בר שיפוי לו טוען התובע, כמו-גם בכימותו.

התובענה נדחית.

אולם, כעת, לאחר שחלפו מספר שנים ממועד המעצר, כל הניסיונות לא עלו יפה.

באופן כללי יש מקום להדגיש, כי אכן נודעת חשיבות מרבית לתעוד מדויק של החפצים שנתפסו בעת מעצר, אך לא הונחה תשתית לבקורת על רשויות החקירה במקרה זה, בהיתחשב בכך שמולא דו"ח התפוסים, ולא נמצאה בו אינדיקאציה לכך שנתפסו החפצים שציין המערער.

על החלטה זו ניתן היה להשיג במתכונת הקבועה בסעיף 38א לחוק זה. אולם, במכלול הנסיבות שתוארו ביחס למערער דנן שאינו מיוצג לא ראיתי לבסס על כך בלבד את דחיית העירעור.

...

בסופו של דבר התקיים דיון בפני ביום 30.5.2023.

סוף דבר: הערעור נדחה.

מכתב זה לא הוצג לפנינו והתובעת לא פירטה בתצהירה תאריך מדויק של קבלתו, אך מסרה כי נאמר לה שמכתב זה נקרע על ידי מר סמעאן.

תלוש אחרון הנו תלוש 12/2019 הסכומים המגיעים לך ישולמו במלואם במועדים הקבועים בחוק.

...

ביום 26/02/2020, השיב מר סימון לב"כ התובעת במכתב בו ציין, בין היתר, כי בית החולים הסכים לקיים שימוע בעניינה של התובעת "לפנים משורת הדין", על אף שהפסקת עבודתה נעשתה בשל הגיעה לגיל פרישה, וכי מאז ישיבת השימוע מיום 10/01/2020 חלף חודש ימים במהלכם לא ניתנה התייחסות כלשהי מטעם ב"כ התובעת, ובהעדר התייחסות "הבנו" כי התובעת מיצתה את זכותה לשימוע ואין בכוונתה להעלות טיעונים נוספים, וכי "בנסיבות אלה ולאחר שנשקלו כל טענות מרשתך כנגד הפסקת עבודתה בשל הגעתה לגיל הפרישה, לא מצאנו כי יש בטענות אלה כדי להצדיק את הארכת עבודתה מעבר לגיל פרישה.". ביום 25/03/2020 הוגשה התביעה דנן.

לאור כל המפורט לעיל, תביעת התובעת בגין פיצוי בשל בגין התעמרות, הטרדה, פגיעה ופרסומי דיבה, נדחית.

לסיכום, תביעת התובעת מתקבלת בחלקה בלבד וכאמור בסעיף 46 לעיל, כך שעל הנתבע לשלם לתובעת פיצוי בגין אי עריכת שימוע כדין, בסך של 25,000 ₪, אשר ישולם תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין, אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

בנסיבות העניין, ולאור הפער בין הסכום הנתבע לסכום שנפסק, וכן לאור דחיית כל טענות התובעת בתביעתה כנגד הנתבע מלבד טענה אחת, לא מצאנו מקום לפסיקת הוצאות.

בעבר, כאשר המבקשת 2 לא ידעה לציין מועד מדויק, ובהמשך לשאלתה ציין אחד מעובדי המשיבה 2 כי הם מפחיתים את משקל האריזה.

כמו כן נטען כי המשיבות הפרו את חובת הגילוי הקבוע בסעיף 4 לחוק הגנת הצרכן וכן את החובה בדבר הצגת מחיר כולל לפי סעיף 17 לחוק הגנת הצרכן.

...

באשר לעילתה האישית של המבקשת 2 וטענתה בדבר נזק הרי שדין טענות אלו להידחות.

לאור האמור, אני מורה לצדדים לפעול בהתאם להוראות סעיפים 18(ג) ו-25 לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"), כמו גם בהתאם לתקנות תובענות ייצוגיות, תש"ע 2010 כדלהלן: באי כוח הצדדים יפרסמו בתוך 20 יום מודעה בנוסח שצורף לבקשה לאישור הסדר פשרה.

באי כוח הצדדים ישלחו בתוך 20 יום העתק מבקשתם לאישור הסדר על נספחיה, בצירוף הסדר הפשרה המוצע ויתר הנספחים הרלוונטיים, לרבות החלטתי מיום 18.9.2023 ההבהרות שהוגשו מטעמם מימים 4.12.2023 ו-7.12.2023, כמו גם העתק מהחלטתי זו, ליועצת המשפטית לממשלה, למנהל בתי המשפט, לממונה על הגנת הצרכן.