רקע עובדתי – הבקשה וההחלטה נשוא העירעור
בחודש יולי 2014 קיבל המערער הודעת תשלום קנס בגין דו"ח תעבורה; משהסתבר למערער כי העבירה בוצעה על ידי אחר, פנה הוא לעורך דין מטעמו כדי להסדיר את העניין.
בסוף דבריי, רואה אני לנכון לשוב ולהדגיש, כי, שמירה על הערוצים הפרוצדוראליים והמועדים , כפי שהם קיימים בהוראות הדין, מקבלת היא משנה תוקף וחשיבות עליונה, עת מדובר ב"משפטי וענייני תעבורה".
...
ראה בהקשר זה גם את רע"פ 9580/11 יוסף נ' מדינת ישראל (27.12.11), שם, בין היתר, נפסק ביחס לבקשות להארכות מועד בטענה של הסבת הדוח, כך:
"בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה, ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט, שכל מהותן לייעל ולקצר הליכים..."
יוצא אפוא, המערער לא הצליח להצביע על טעם מיוחד שיש בו כדי להצדיק היענות לבקשתו בחיוב ומכאן, החלטתו של בית משפט קמא בדין יסודה.
בסוף דבריי, רואה אני לנכון לשוב ולהדגיש, כי, שמירה על הערוצים הפרוצדורליים והמועדים , כפי שהם קיימים בהוראות הדין, מקבלת היא משנה תוקף וחשיבות עליונה, עת מדובר ב"משפטי וענייני תעבורה".
לאור כל המובא לעיל, אני מורה על דחיית הערעור.