חשוד ברצח פלסטיני שוחרר ממעצר בית

בפיגוע, שני מחבלים פלסטינים, תושבי מזרח ירושלים, ניכנסו לבית הכנסת במהלך תפילת שחרית והחלו לתקוף את המתפללים.

ביום 01/07/2018, במסגרת ת"פ 50883-12-16, נחקר הנתבע 2 בבית המשפט ובהגינותו הודה כי ייתכן ושגה בכך שנירשם באסמכתא לכליאת בגיר כי אחד החשדות, שבגינם הוחלט על המשך מעצר התובע, היה בגין חשד לתקיפת שוטר, וזאת חרף העובדה כי התובע כלל לא נחקר על עבירה זו. בנוסף, ציין פקד פדר, כי יתר העבירות אשר בגינן נחקר התובע, ובעיקר בנסיבות ארועי אותו היום, הצדיקו ממילא את הארכת מעצרו עד להבאתו בפני בית המשפט בשעות הבוקר.

"... שיקול דעת שנראה בעיני סביר בהתאם לנסיבות. לא חרגתי מתחום הסמכות החוקית בישראל. לראיה, גם שופט מעצר הימים לא העיר על כך הם עושים זאת בשגרה. אם שופט הימים סבור כי נפלה שגגה בהתנהלותי, אז הוא מציין זאת בפרוטוקול. במקרה זה עצם זה שהשופט שיחרר בתנאים מחזק שפעלתי נכון ואף שיחרר למעצר בית, כך סבר שיש דבר נוסף ולכן היה צריך להגביל אותו במעצא בית. הוא יכול היה לשחררו ללא מעצר בית..." (עמוד 13 לפרוטוקול הדיון מיום 26.3.2019 שורות 13-19).

ועל כך העיד בדיון שבפני "במכלול הנסיבות של אותו היום היתה מסוכנות וחשד לשיבוש. האסמכתא היא לא הדבר היחיד עליו מאריכים מעצר. זה דף נייר. היה פיגוע בבוקר, נרצחו אנשים, בערב קריאות "אללה הוא אכבר" ו"איטבח אל יהוד" בתל-אביב, עשרות קריאות למוקד 100 זה לא בדיחה.

...

אני מקבלת את עמדת הנתבעת לפיה, גם לו היתה רשומה באסמכתא לכליאת בגיר העבירה הנכונה בגינה נחקר התובע, קרי הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, עדיין החלטתו של הקצין הממונה להמשך מעצרו של התובע עד להבאתו למחרת לבית המשפט היתה סבירה בנסיבות העניין וזאת לנוכח שאר העבירות שבהן היה חשוד התובע.

סוף דבר: משלא הוכחה רשלנות של המשטרה, דין התביעה להידחות.

בהתחשב במכלול הנסיבות ולאור התוצאה אליה הגעתי, החלטתי לא לחייב את התובע בהוצאות הנתבעת.

נאיף הגיע לאתר הבניה במושב בני ראם (להלן: "הזירה") כשבמכוניתו שלושה עובדים תושבי הרשות הפלסטינית.

זאת, בתמורה לשיחרורם של אביו ואחיו ששהו אותה עת במעצר בחשד לבצוע הרצח.

באשר לעובדה שהמדובב שהה במעצר יחד עם אביו ואחיו של המערער קבע בית המשפט המחוזי כי: "הפרטים הרבים שסיפר הנאשם למדובב בכל הקשור לרצח מלמדים על כך שהם נימסרו מרצונו של הנאשם, אף אם המדובב ידע חלק מהפרטים מפי אביו ואחיו של הנאשם, איתם ישב בתא המעצר קודם לישיבתו עם הנאשם. בריבוי הפרטים יש כדי לגרום לי לתת משקל רב מאוד לדברי ההתוודות של הנאשם בפני המדובב, מה גם שהם תואמים ברובם מימצאים שנמצאו בשטח, ודבריהם של עדים שהעידו בפנינו". בהמשך לכך נקבע כי מעיון בתמלילי השיחות עולה כי המדובב ונאסר – השותף השלישי – לא מסרו למערער כל פרט מוכמן בקשר לרצח.

...

יישומה של ההלכה שנקבעה בעניין אלזם על נסיבותיו של המקרה דנן מוביל למסקנה לפיה דחיית המפגש בין המערער לבאת כוחו והשחרת שמה של עורכת הדין והצגתה בפני המערער באופן מעוות תוך הפעלת לחצים מצדיקה את פסילת ההודאה שנמסרה לחוקרי המשטרה.

גישתו של השופט הנדל משקפת היטב את ההלכה הפסוקה כפי שגובשה בפסיקתו של בית משפט זה בע"פ 4988/08 פרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.8.2011), שם הטעים השופט א' לוי בחוות דעתו את הדברים הבאים: "נמצא, כי קבוצת שיקולים זו משמשת למעשה חרב פיפיות – בעוד שהדעת לא סובלת זיכויו של מי שביצע מעשים כה חמורים, החשיבות בהגנה על הוגנות ההליך ושמירה על זכויות הנאשם, מתגברת דווקא במקרים אלה. מלאכת עשיית הצדק במובנה הרחב כוללת גם את האינטרס שבכיבוד זכויות נאשמים. קבלת הראיה עקב חשיבותה לתביעה עלולה לפגוע גם באמון הציבור ברשויות השלטון, וליצור תחושה כי האדם הינו כלי משחק בידי השלטון המשנה את הכללים בהתאם לצרכיו. לאור זאת, סבורני כי כאשר הפגיעה בהוגנות ההליך כפי שמשתקפת ממכלול השיקולים והנסיבות היא חמורה, אין בקבוצת השיקולים הזו כדי להכשיר את הראיה אף כשהעבירות המיוחסות לנאשם הינן מהחמורות בספר החוקים, וחיוניותה להרשעתו היא נכבדת (וראו: יובל מרין ורינת קיטאי-סנג'רו "Miranda ,Collins ויששכרוב – על הפער בין המצוי לבין הרצוי בהלכת יששכרוב" משפטים לז(2) 429 ,486 (2007))" [שם, פסקה 19].

סוף דבר, מצטרף אני לדעתו של השופט הנדל לפיה יש לדחות את הערעור מהנימוקים המפורטים בחוות דעתו.

לפיכך, ונוכח גילו הצעיר של המשיב, היותו נעדר עבר פלילי ובשים לב להמלצת שירות המבחן, הורה בית המשפט המחוזי כי המשיב ישוחרר למעצר בית בבית הוריו בלוד, ויהיה נתון לפיקוחם של הוריו, לסירוגין, ולפיקוח אלקטרוני.

מכלול האינדיקציות האמור מעיד, כך המדינה, על הזדהותו של המשיב עם האידיאולוגיה שבבסיס תכנית החטיפה והרצח ועל מעורבותו המהותית בה. לשיטת המדינה, בית המשפט המחוזי ייחס בהחלטתו משקל יתר לאופיה המחדלי של העבירה בה מואשם המשיב והחטיא את טיבם המהותי של האישומים נגדו ואת התמונה שמעלה חומר הראיות.

מקובלת עליי עמדת המדינה כי מעשיו של המשיב מלמדים על המסוכנות הלכאורית הגלומה בו. לכאורה, המשיב ידע על כוונה לחטוף חייל ולרצחו לצורך משא ומתן לשיחרור אסירים פלשתינים.

לא התעלמתי מכך שהמשיב יכול היה להמלט לאחר שהוזהר על-ידי גורמי הבטחון לבל יעסוק בפעילות חבלנית עוינת, אך לא עשה כן. ברם, העובדה היא כי באותה עת לא היה ידוע למשיב כי קיימים חשדות למעורבותו במזימה לחטוף חייל ולרצחו, אלא היה ידוע לו על חשדות קלים בהרבה נגדו.

...

מקובלת עליי עמדת המדינה כי מעשיו של המשיב מלמדים על המסוכנות הלכאורית הגלומה בו. לכאורה, המשיב ידע על כוונה לחטוף חייל ולרצחו לצורך משא ומתן לשחרור אסירים פלשתינאים.

מעבר לכך, סבורני כי יש ממש בחשש מפני שיבוש הליכים אם ישוחרר המשיב, שכן הוא אמור להעיד במשפטם של המעורבים האחרים.

סוף דבר, מכל הטעמים שפורטו אני מקבלת את ערר המדינה ומורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו.

בבית המשפט העליון בש"פ 6430/21 לפני: כבוד השופט י' אלרון המבקשת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: פלוני בקשה ראשונה להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 תאריך הישיבה: כ"ד בתשרי התשפ"ב (30.9.2021) בשם המבקשת: עו"ד עמרי כהן; רס"ב אלכס רומנוב בשם המשיב: עו"ד ג'מיל חטיב מתורגמן: מר חיים שגב ][]החלטה

בבקשה פורטו הליכי המעצר בעיניינו של המשיב, אשר נעצר לראשונה ביום 27.6.2021 בחשד למעורבות בבצוע הרצח הכפול.

מעצרו הוארך מעת לעת, והוא שוחרר ממעצר בתאריך 23.8.2021.

לא זו אף זו, נטען כי חקירת הרצח הנה בלתי שגרתית בהיקפה ובתשומות שהושקעו בה, והיא כללה ביצוע פעולות חקירה רבות מאוד, חלקן ייחודיות ובשילוב עם משטרת הרשות הפלסטינאית, ומעורבים בה שמונה חשודים.

...

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, שמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפניי, ועיינתי בחומרי החקירה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

עיינתי עיין היטב במסמכים שהוגשו בפניי ("ע/1" ו-"ע/2") ובפירוט פעולות החקירה הנדרשות להשלמתה, ונחה דעתי כי אכן פעולות חקירה אלה מצדיקות היענות לבקשה.

אשר על כן, אני נעתר לבקשה ומורה על הארכת מעצרו של המשיב בחמישה ימים נוספים כמבוקש.

במהלך הארוע התרחשה היתפרעות שבה היו מעורבים תושבים פלסטינאיים ומתיישבים יהודיים מהאיזור, ותושב פלסטינאי נורה למוות.

בבקשתה טוענת המדינה כי בית המשפט המחוזי שגה בהחלטתו להורות על שיחרורו של המשיב למעצר בית, וזאת ימים אחדים לאחר קרות הארוע ושעה שמתנהלת נגדו חקירה מורכבת, בין היתר בחשד לבצוע עבירת רצח.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערר ובהחלטות שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, ונתתי דעתי לטענות המדינה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיב.

טענתה העיקרית של המדינה בבקשה שלפניי היא כי המסקנה אליה הגיעו הערכאות הקודמות לעניין זה שגויה.

לצד זאת, הובהר כי לא כל אימת שהמדינה מבקשת לעכב את ביצוע השחרור, חייב בית המשפט להיעתר לבקשה, ועשויים להיות מקרים בהם קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים את דחייתה (ראו: עניין אלפרון, בעמודים 418-417; בש"פ 509/12 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 25 (17.4.2012)).

בענייננו, לאחר ששקל בית המשפט המחוזי את הבקשה, הוא הגיע למסקנה כי בשל עינוי הדין שנגרם למשיב כתוצאה מכך שפעם אחר פעם הוחלט על שחרורו וברגע האחרון עוכב ביצוע השחרור בשל הודעת המדינה כי בכוונתה לערור על ההחלטה; ובשים לב לכך שלא נתונה למדינה זכות ערר על ההחלטה – אין מקום לעכב את שחרורו של המשיב פעם נוספת.

לנוכח מכלול האמור, בקשת רשות הערר נדחית.