חשבונות פיקדון על שם קטין שנולד לאחר נפילת אביו

נולדו להם שני בנים: הבכור בשנת 1972, והצעיר (המערער 2 בע"א 4151/99) ביום 20.11.1983.

לאור זה נקבע, כי האשה זכאית לשיתוף רק במחצית מאחזקות בעלה בחברה זו. (ג) לגבי פקדון ניירות-ערך בחשבון בנק מספר 31660 נקבע כי אין להחיל עליו את הילכת השתוף, הואיל והוא רשום על-שם אימו של הבעל.

לשיטתו, השופט המלומד שגה בהוציאו מגדר השתוף נכסים שהיו שייכים לבעל לפני הנישואים, או נפלו בחלקו, במתנה או בירושה, במהלך תקופת נישואיהם; וכי משהגיע בית המשפט למסקנה, כי הילכת השתוף חלה על יחסיהם הרכושיים של בני הזוג, שוב לא היה רשאי - בהעדר ראיה לקיום כוונה סותרת ביחס לנכס מסוים - להגביל את תחולת השתוף לנכסים שנצברו במהלך תקופת הנישואים כתוצאה ממאמציהם, אלא היה עליו לגזור שתוף ביחס לכלל נכסיהם ומשאביהם של בני הזוג, לרבות כאלה שהיו בבעלות מי מהם לפני הנישואים, או שנפלו בחלקו לאחריהם במתנה או בירושה.

אלא שבהתייחסו לטענה זו קבע השופט המלומד בפסק-דינו, כי "אי מתן שליטה לבעל על משכורתה ע"י הכנסתה לחשבון המשותף נבע הן מתוך רצון לא להיות תלויה בבעל בהוצאותיה השוטפות והן מתוך רצון להבטיח את עצמה ליום סגריר ולכן אין לראות בכך ויתור על זכויותיה ברכוש הרשום על שם הבעל שבא ממאמץ משותף כמו שלא היה בכך משום אי הכרה בזכויות הבעל ברכוש הרשום על שמה". משמע, כי בית המשפט המחוזי סרב לראות במהלכה האמור של האשה ביטוי להסכמתה לקיום משטר של הפרדה מוחלטת בין רכוש הבעל לבין רכושה.

בעבור תקופה זו, שתחילתה ביום 1.8.1996 (המועד בו עזבו האשה ובנה את הבית) וסיומה ביום 20.11.1998 (בו מלאו לקטין 15 שנה) חייב בית המשפט את האב בתשלום מזונות בסך 1,500 ש"ח לחודש, ובסך הכול בסך של 40,500 ש"ח. אף שהחיוב הוטל על הבעל רק במועד מתן פסק הדין (שניתן ביום 5.5.1999), לא חייב בית המשפט את הבעל בהפרשי הצמדה וריבית.

...

הגעתי לכלל מסקנה, כי בנסיבות העניין צדק בית המשפט המחוזי בהכרעתו, להוציא מגדר תחולת השיתוף בין בני הזוג נכסים שהיו בבעלות מי מהם לפני הנישואים, או נפלו בחלקו לאחריהם במתנה או בירושה.

אני סבור, כי מימצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי מעוגנים היטב בראיות שהובאו לפניו, וטענות פרקליטי הצדדים בערעורים שלפנינו לא שכנעוני כי יש עילה להתערב באיזה מרכיבי הכרעתו העובדתית.

ערעור הבעל על חיובו בהוצאות ההתדיינות דינו להידחות.

נושא פסיקת ההוצאות נתון, ככלל, לשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית שלפניה מתקיים ההליך, ולא מצאתי כי בענייננו מתקיימות נסיבות המצדיקות סטייה מכלל זה. דעתי, אפוא, היא, כי בכפוף לקבלת הערעור בע"א 4151/99, בנקודה שפורטה בפיסקה 14 לעיל (הוספת הפרשי הצמדה וריבית לחיוב בסכום שנפסק למזונות המערער 2 עד מלאת לו 15 שנה וקביעת המועד לשערוך יתר החיובים) יש לדחות את הערעור ואת הערעור-שכנגד.

הצדדים נישאו זה לזו כדמו"י ביום 14.07.11 ומנישואים אלה נולדו שני קטינים ילידי 3 .

הנתבעת טוענת שככל וייקבע שנפל רבב במעשיה, הרי עומדות לה ההגנות שנקבעו בחוק – הגנת אמת דברתי והגנת תום הלב.

הנתבעת מציינת שהתובע לא הציג את ההקלטה לה טען בסעיף 8 לתצהירו והעד מ' ט'- יועץ המס ומנהל החשבונות של התובע- העיד שנחשף לכך שהתובע לא שילם מזונות מהמסמכים שהיו בפניו.

הנתבעת טוענת שהתובע לא הצביע על נזק ממשי שניגרם לו. בכתב התביעה טען התובע שהסכום שיקבל יופקד בחיסכון לטובת הקטינים ובסיכומיו טען שמחצית מהסכום תופקד בפקדון לטובת הקטינים.

אחרי חודש הגיע בשישי בצהריים עם ניידת, צורח ברחוב כמו מטורף – נרקומנית, משתמשת בסמים קשים, הדודים שלי ירדו כי גרים לידי, השכנים ירדו, השוטר הזהיר אותו לא לצעוק.

לתום הלב הנידרש במסגרת הסעיף האמור מאפיינים ייחודיים הנובעים מן הצורך לאזן בין האנטרס הצבורי ובין האנטרס שבשמירה על שמו הטוב של האדם 305 ).

אתה טוען שהנתבעת שיקרה ואמרה לך באחת השבתות שהקטינים נוסעים רחוק ואתה גם טוען שהיא מנעה מפגשים שלך עם הקטינים בטענה שאמרה לקטינים שאבא רוצה לרצוח את אימא.

...

לנתבעת היה עניין אישי להגן על עצמה בהתאם לתפיסתה את מצב הדברים אז. טענת התובע בעניין התלונות במשטרה נדחית.

" (עמ' 12 לפרוטוקול שורות 27-30 התובע לא הוכיח טענה זו והיא נדחית.

סוף דבר לאור האמור לעיל, התביעה על כל חלקיה נדחית.

לטענתה טובת הקטינים מחייבת שלא להרחיב את הסדרי השהות, משום שהנתבע נעדר מיומנויות הוריות, אינו מעורב בחיי הקטינים, ובזמן השהות עמו עיקר עול גידול הקטינים נופל על כתפי אמו (כאשר הנתבע לעיתים כלל לא נוכח במפגש) ואף מבטל הוא את המפגשים עימם ללא התראה.

על כן יש להמנע מהגדרת הורה משמורן, ולחילופין להורות על משמורת משותפת.

חמישה חודשים בקירוב לאחר הלידה, ביום 16.10.17 , בעודם חיים יחד, פירטה התובעת בהודעת דוא"ל לנתבע את התנהלותם בטיפול בקטינים לחודש 11/17 בעקבות אילוצי עבודתה שכללו מספר ימי הדרכת טיולים ושהייה מחוץ לבית, הכוללת גם פעילות פיזית מאומצת (טיפוס המצדה, סעיף 3 להודעתה), באופן השולל את גירסתה לפיה לא שבה לעבוד כמדריכת טיולים לאחר לידת הקטין א' בחודש 7/17 אלא לשעות ספורות.

לאחר מכן תיקנה והוסיפה שמדובר בהחזר חוב "למישהי" שעזרה לה בדרכים שונות עוד מאז נישואיה לנתבע (שם שורות 27-29 ), ולאחר מכן סיפקה גרסה שלישית שמדובר בהעברת כספים לאביה, באמצעות אחותו א', לצורך שקום ביתו שנשרף (עמ' 31 שורות 2-9 לפרוטוקול) ולבסוף שבה לגירסה שמדובר בפרעון חוב לדודה א' (עמ' 32 שורה 32 לפרוטוקול).

התובעת הצהירה בתצהירה כי היה ברשותה פקדון קצר מועד, בסך של כ 60,000- ₪, ואולם גם כספים אלו הועברו לאמה לצורך החזר הלוואה (ס' 2 לתצהיר), וכיום אין ברשותה רכוש נוסף.

לאחר בחינת כלל הנתונים ובשים לב שהוצאות הביגוד וההנעלה אשר נכללו קודם כצרכים הכרחיים כעת באים בחשבון כצרכים שאינם תלויי שהות, אני מוצאת כי ראוי 18 ;₪ ונכון להעמיד את כלל צרכי הקטינים תלויי השהות על סך של 4,200 ₪ לחודש (א' 19 .

...

אמנם יחס ההכנסות בין הצדדים אינו זהה ואולם התובעת מקבלת לידיה את קצבת הילדים מאת המוסד לביטוח לאומי ועל כן אני קובעת שהצדדים ישאו בהוצאות אלה באופן שווה.

גם שלא בדרך של חישוב מתמטי מדויק אלא בדרך של בחינה "ממעוף הציפור" ]כהצעתה של כבוד השופטת שבח, שם[ התוצאה לפי ישלם הנתבע סך של 1,100 ₪ לכל קטין מעת שימלאו לו 6 שנים מאפשרת קיום כלכלי של שני התאים המשפחתיים ומשקי הבית של ההורים שנפרדו.

אשר על כן אני מורה כדלקמן: הנתבע ישלם לידי התובע בעד מזונותיהם ומדורם של הקטינים את הסכומים המפורטים להלן: בעד הקטינה נ' סך של 1,600 ₪ לחודש; בעד הקטינה ש' סך של .

"כידוע, ערכאת העירעור ממעטת להתערב בקביעותיה העובדתיות של הערכה הדיונית, שכן קביעת ממצאים שבעובדה היא עניין המסור לערכאה הדיונית. היתערבות ערכאת העירעור בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית תיעשה רק במקרים חריגים, שבהם נפל פגם היורד לשורשו של עניין, למשל כאשר הקביעות שבהן מתבקשת ההתערבות אינן עומדות במבחן ההיגיון והשכל הישר או שאינן מבוססות או שהן מופרכות על פניהן. הטעם לכך הוא שבשאלות של עובדה ומהימנות יש לערכאה הדיונית, שהתרשמה במישרין מהעדים ומהראיות, יתרון על פני ערכאת העירעור. בהתאם לכך, כבר נפסק, כי ערכאת ערעור אינה נידרשת להציג פסק דין משלה או לענות על מכלול השאלות המתעוררות. כל שעליה לבחון הוא אם הכרעת הערכאה הדיונית עומדת במבחן הראיות (השוו ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 142, 168 (21.2.1991); ראו גם: ע"א 4484/11 פלוני קטין נ' משרד הבריאות, (18.2.2013))." (ע"ע (ארצי) 51298-02-21 גלית גולדמן – יעקב שחם (31.10.2021).

המסמכים שכולם נוצרו על ידי המשיבה כללו: כרטיס זכויות שוטף בו פורטו זכויות המערער נכון לשנת 1973 ולפני מועד נטילת ההלוואה 10/75 (נספח 2 לתצהירו המשלים של מר שמואל קנובלר); כרטיס קבע בו מופיעים פרטי המערער שזהים לפרטים שהופיעו בכרטיס הזכויות השוטף וכן כתובתו ברמת השרון וברמת גן, שם אביו ושנת הלידה, בכרטיס מצוין שהמערער נטל הלוואה על סך 10,000 לירות למשך 60 חודשים, כן נרשם שניתנה המלצה למתן הלוואה, מספר ההלוואה ופרטי סניף הבנק שלו ניתנה ההמלצה (נספח 2 לתצהירו הראשון של מר שמואל קנובלר ונספח 3 לתצהירו המשלים); דוח מערכת ממוחשבת ישנה אשר הופק ב 7.8.2007 בו צוינו פרטי המערער, פרטי זכויותיו באופן זהה למופיע בכרטיס הזכויות השוטף ובכרטיס הקבע (נספח 4 לתצהירו של מר שמואל קנובלר); טופס רישום זכויות העבר שבו הופיעו פרטיו האישיים של המערער ובהם מספר תעודת זהות, שם האב, תאריך לידה, מספר כרטיס הקבע שלו במשיבה, נתוני ההלוואה, סכום הכסף ומועדי הפרעון (נספח 5 לתצהירו של מר שמואל קנובלר).

ההלוואה היתה ניתנת רק לאחר המלצת המשיבה וכנגד הפקדת הכספים על ידה בחשבון פקדון.

...

אף אם לא היה מקום לקבוע שהמסמכים הם בגדר רשומה מוסדית, מצא בית הדין שיש לדחות את טענות המערער לפיהן לא נטל הלוואה, לאור כמות המסמכים שהציגה המשיבה.

כאמור, בית הדין האזורי מצא שלאור המסמכים יותר סביר שהמערער נטל הלוואה מאשר שלא נטל אותה ולא מצאנו מקום להתערב בקביעה זו. נוסיף, כי הערעור שלפנינו מעלה שאלות, ובין היתר כאלו הנוגעות לאופן חישוב ערכי הפדיון וניכוי מדד חובה בשל נטילת ההלוואה, כעולה מתצהירו של מר קנובלר, המשמש כמומחה פנסיוני ותומך מקצועי לכלל קרנות הפנסיה שבהסדר ובכללן המשיבה.

לכן בנסיבות בהן חזית התביעה התמקדה בשאלה העובדתית האם המערער נטל הלוואה והמידע שנמסר לו בדוחות השנתיים, אין מנוס לנוכח קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי, מדחיית הערעור.

מכל מקום, כמובהר, משחזית המחלוקת הייתה השאלה העובדתית, לא ניתן להידרש לשאלות המתעוררות במסגרת הליך זה. סוף דבר – הערעור נדחה.

המנוח נולד כמה חודשים לאחר שאביו נפל במלחמת יום כיפור.

ביום 13.2.74, תשעה ימים לאחר הולדתו של המנוח, פתחה המשיבה שני חשבונות פקדון בבנק לאומי לישראל על שמו של המנוח, והפקידה בכל אחד מהם סכום כסף.

בטופס פתיחת החשבונות, עליו חתמה המשיבה, נאמר: "הואיל וברצוני, אני הח"מ סבתא של הקטין הנ"ל לתת לו מדי פעם בפעם מתנות על מנת שיופקדו בפקדון שאתם עומדים לפתוח על שמו לפי בקשתי.

(כאן מצויינים שני סכומי ההפקדה-א.ג.) ואבקשכם להפקידם בפיקדון הנ"ל על שם הקטין הנ"ל. .

...

שוכנעתי כי המבקשת (המשיבה-א.ג.) היתה משיבה שבמקרה כזה יוותרו הכספים בידיה, ולא יעברו לידי העזבון, כשהמשמעות הפראקטית של העברתם לידי העזבון הנה, למעשה, הגעת לידי אמו של המנוח.

אולם בכך אין כדי לבסס את המסקנה כי היתה הקנייה, וזאת מכמה טעמים: ראשית, לפי ההסכם עם הבנק שיירה המשיבה בידה שליטה מסויימת על הכספים המופקדים, עד למועד בו היה המנוח זכאי לקבלם.

מסקנתנו היא, על כן, כי דין הערעור להידחות, ועל המערער לשלם למשיבה שכר טירחת עורך-דין בסך-.