חרף רצון ההורים לטפל במשיבה לא הצליחו למלא צרכה הכלכליים שלה

לדבריו, יש מקום לקבל את הנמקת הערכאה הראשונה, המבוססת על האמון שרחשה למשיב ולרצונו הכן להשתקם.

על כך עמדה כב' השופטת ע' ארבל במסגרתו של ע"פ 6771/12 קאסם נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 3.12.13), בציינה כדלהלן: "ככלל, כאשר עסקינן בעבירות אשר הרווח המופק מביצוען הנו כלכלי בעקרו, יש לדאוג לכך שהעבירה לא תהא משתלמת בהיבט זה, כפי שעמדה על כך באת כוח המשיבה. אי-לכך ישנה חשיבות לא מבוטלת בהטלת קנס בשיעור ממשי אשר ירתיע עבריינים מלשוב ולסטות מדרך הישר.." (ההדגשות אינן במקור).

ואילו הסנגורים טענו את ההיפך: דוקא מי שהסתבך בעבר בפלילים, גם אם בעבר לא הצליח להשתקם ומגלה מוטיבציה כנה ואמיתית להשתקם, זקוק לעזרת בית-המשפט וראוי, במקרים המתאימים, להנות מהאפשרות לשאת עונש קל מזה לו היה ראוי אילמלא כן, הכול, כמובן, אם גילה מוטיבציה אמיתית להשתקם, הפגין רצינות בהשתתפותו בהליכי השקום ושרות-המבחן, זרועו הארוכה של בית-המשפט בכגון דא, המליץ על ההליכה בדרך השקום ועל הטלת עונש המתחשב בצורכי שקומו.

לא חלף זמן רב, וביום 14.7.10 נדון המשיב מס' 2 בבית המשפט השלום באשדוד, בגין עבירות שביצע בתאריכים: 21.9.06, 26.1.07, 14.1.08 ו-30.1.08 כדלקמן: התפרצות למגורים; גניבה; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו; שבל"ר ונטישה במקום אחר; נהיגה פוחזת ברכב; נהיגת רכב מנועי ללא רישיון; החזקה/שימוש בסמים לצריכה עצמית; החזקה/שימוש בסמים שלא לצריכה עצמית, והוטל עליו מאסר מותנה בן 12 חודשים, צו מבחן מיום גזר הדין לתקופה של 18 חודשים, צו התחייבות להמנע מעבירה, ופסילת רישיון נהיגה.

באשר למשיב מס' 2 עולה, שכאשר נדון ביום 14.7.10 בבית משפט השלום באשדוד בשורה של עבירות רכוש, סמים, הפרעה לשוטר, ושימוש ברכב ללא רשות, הסתפק בית המשפט בהטלת עונש מאסר מותנה וצו מבחן של 18 חודשים, וכאשר הופעל המאסר המותנה בהרשעה הרביעית הורה בית המשפט על הפעלת מחציתו בחופף ומחציתו במצטבר, עונשי המאסר בהרשעה החמישית והשישית הוטלו חלקם בחופף, חלקם במצטבר לעונש המאסר שריצה באותה עת. המשיב מס' 2, גם הופנה בשעתו לטפול במסגרת הקהילה הטיפולית במלכישוע, וכן שולב בהמשך טפול במסגרת הוסטל בעפולה, ואף היו מאמצים לשלבו בקהילת "הדרך". למרות כל האמור לעיל, מסתבר, ששני המשיבים אינם יוצאים ממעגל החיים העברייני, ומתנהלים כמי שאין מורא הדין עליו.

...

חזרתי ועיינתי בתסקירי שירות המבחן ונראה לי, כי יפים לענייננו דבריו של כב' הנשיא (בדימוס) מ' שמגר בעניין סגל הנ"ל, שם בעמ' 321: "סיכויי השיקום בעתיד הם מעודדים כשלעצמם, אך אין בהם כדי לטהר את שנעשה...". סבורני, כפי שכבר הערתי קודם לכן, שעל סיכויי השיקום לבוא לידי ביטוי ברמת הענישה שתוטל על שני המשיבים, בהתחשב בכך שהמשיבים מצויים בשלב של ניסיון לשיקום.

קביעה זו בהחלט מקובלת עלי.

מהתם להכא: סבורני שגם במקרה נשוא הדיון כאן, נכון יהיה לדעתי לנקוט בדרך זו של ענישה משולבת, במובן זה, שיתקבל ערעור המדינה וייקבע שחלף ששת חודשי המאסר בעבודות שירות שקבע בית משפט קמא נגזור על כל אחד משני המשיבים, עונש מאסר של 9 (תשעה) חודשים לריצוי בפועל (בניכוי תקופת מעצרו של המשיב מס' 1 מיום 29.10.17 עד 19.1.18, ולגבי המשיב מס' 2 בניכוי תקופת מעצרו מיום 29.10.17 עד 21.1.18).

הוריו התגרשו כאשר היה כבן 3 ואביו נפטר לפני כ- 14 שנה כתוצאה מהתמכרות לסמים קשים שהחלה לאחר פציעה קשה בתאונת דרכים שעבר.

רעייתו של המשיב הייתה מודעת לכך שהמשיב משתמש בקאנביס, אף בתוך הבית, וניסתה להשפיע עליו לפנות לטפול ולהפסיק את השמוש, אך ללא הצלחה.

אין דינו של מי שהיה נחוש לבצע את העבירה מתחילתה ועד סופה כדין מי שיש לו נקיפות מצפון והוא מתחרט וחוזר בו. ניתן לראות בכתב האישום כי המשיב היה אמור להגיע ולקבל לידיו את הסמים כדי להעבירם לאילת, אך בפועל הוא שינה את דעתו ולא רצה לעשות זאת.

רק לשם השוואה יש להפנות לבש"פ 5240/18 קוזיאשוילי נ' מדינת ישראל (15.7.18) שם היתייחס בית המשפט העליון (כבוד השופט ע' גרוסקופף) לכמות של כ- 4 ק"ג קוקאין וכ- 12,000 טבליות של סם מסוג MDMA כאל "סמים מסוכנים בכמויות עצומות". לעומת זאת, במקרה דנן מדובר בכמות שעולה עשרות מונים על כך. נתתי דעתי לכך שחלקו של המשיב ביחס לחלקם של האחרים אינו המרכזי, וכן כי קיימת אינדיקאציה לכך שבשלב מסוים, כאשר הסמים כבר היו בארץ, התחרט המשיב, לא מילא את חלקו בקשר ולא הגיע לפגישה שתואמה לצורך קבלת הסמים.

מצבו הכלכלי של המשיב קשה, הוא הוכרז פושט רגל וצבר חובות.

חרף זאת התרשם שירות מהמבחן באופן חיובי מהחלופה המוצעת ולבסוף המליץ על שיחרורו של המשיב לחלופה.

יודגש כי הליך משמעותי של טפול גמילה מסמים אינו עומד על הפרק בשלב זה. העובדה שהמשיב שיתף פעולה בחקירתו ובשל כל כך הוא אף טעון הגנה במעצר, אכן צריכה להיזקף לזכותו, ואולם אין בה כדי להכריע את הכף.

...

במקרה דנן, לנוכח רף המסוכנות הגבוה אשר נלמד מהמעשה ובהתחשב בחלקו היחסי ובכמות הסם, לאור עברו הפלילי של המשיב אשר כולל אף ריצוי עונש מאסר בפועל של 20 חודשים בגין עבירות סמים, לאור גילו שאינו צעיר (יליד 1972), ולאור חולשת מערך הפיקוח המוצע, ועל אף המלצתו החיובית של שירות המבחן, סבורני כי לא קיימים טעמים מיוחדים, אשר יש בהם כדי להצדיק את מעצרו של המשיב בפיקוח אלקטרוני.

בנסיבות אלה, ובאיזון בין השיקולים השונים, סבורני כי בשלב זה יש להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים בעניינו.

סוף דבר אשר על-כן, אני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים בעניינו.

לדבריה, היא כורעת תחת הנטל הכלכלי כאשר הנתבע מסרב להיות שותף בטיפול בבת והיא עושה כל שביכולתה על מנת להגשים את כל משאלות לבה, ולמלא אחר צרכיה התואמים את בנות גילה, כגון: שעורי נהיגה, הישתתפות בנשף סיום ביה"ס, טיול לפולין עם בית ספרה, מכשיר סלולארי ומחשב.

אפנה לעניין זה לדברי האפוט' לדין מיום 22.7.20 (בתיק תמ"ש ****) שם הצהירה (ר' עמוד 10 לפרוטוקול הדיון שו' 31-34 ): "לשאלת בית המשפט, אין התכנות לקשר בין האב לקטינה לפחות לא כרגע. הקטינה החלה תהליך טפולי, סירבה להמשיך, אי אפשר לחייב קטינה בגילה בנגוד לרצונה. גם האב הפסיק את הטיפול על דעתו למרות שהומלץ לו להמשיך ולקבל כלים להיתמודד. אני לא סבורה שזה מקרה של סרבנות קשר שרק לירדנה אחראית לו, אני סבורה שלאב יש חלק בזה, הקטינה מעורבת בהליכים משפטיים שנים רבות." לאור דברים אלה ולאחר שעיינתי בתסקירי העו"ס שהוגשו במרוצת השנים ובכלל זה בדווח האפוט' לדין, ובנסיבות המיוחדות והמצערות, התרשמתי שהנתק בין האב לבת, מקורו בנסיבות משפחתיות מורכבות, בקשר רווי קונפליקט בין התובעת לנתבע לו הייתה חשופה הבת עוד מקטנותה, ויצר בקירבה כעסים רבים אשר בסופו של יום הובילו אותה לסרבנות קשר עם הנתבע.

וחרף זאת, למרבה הצער, נוכח היתנהלות שני הצדדים, וחשיפתה המתמדת לסכסוך בין הצדדים, בסופו של יום, הליך זה לא צלח, והקשר נותק.

לעניין זה אביא את דברי האפוט' לדין מהדיון שהתקיים ביום 22.7.20 (ר' עמוד 10-11 לפרוטוקול הדיון ): "אני שומעת פה את טענות ב"כ האב ואני מצרה על אי נטילת אחריות מינימלית לכל המצב, חמור מכך למצוקה האמיתית של הקטינה. הקטינה חשה שהיא לא רק יתומה מאם אלא שגם אין לה אבא, שלא רואה את הצרכים שלה, שלא מלווה אותה, שמבטיח לה דברים שלא מקיים – רק לאחרונה דיווחתי שהבטיח שישלם בעלות הטיפול מפולין, קבלתי תגובה מהאב שישלם חצי, הוא שוכח שהגב' י' היא הדודה ולא ההורה, הוא חזר בו מהתשלום וי' נאלצה לפנות לכל הגורמים לקבלת עזרה. שפניתי לאחרונה ואמרתי שבתקופה שיש למידה מרחוק, הייתי מצפה מהאב שיעשה הכל שידאג שיהיה לבת מחשב כדי שתלמד. .... מדברים על אב שלא מאפשר את זה, לא משלם את המינימום של המזונות – הבנתי שהחודש לא העביר. מעבר לזה גם הבנתי שהבן הבכור שגר ב**** מעורב בצורה בלתי מותאמת ע"י האב כנגד הקטינה. הוא עירב את הבן הגדול בתל אביב ודאג לכך שהבן, שלא בקשר עם הבת כבר שלוש שנים, שלח לה הודעות שהיא לא תראה לא מחשב ולא כסף. ברור שטובת הילדה שתהיה בקשר עם אביה ותמכתי בזה מהתחלה, אבל בסופו של יום הגענו לחסכים הכלכליים, אי אפשר להיתעלם מהמצוקה האמיתית – י' מתקיימת ממצוקת הבטחת הכנסה. האב מעביר את מה שצריך ובזה סיים. אין לה דמי כיס מינימליים שהוא אמור להעביר לה. מדובר בילדה ששבעה מאכזבות, כולי תקווה שאולי בעתיד ישתקם הקשר." מכל האמור לעיל, התרשמתי שגם בשאלת זמני השהות חל שינוי משמעותי; אמנם, זמני השהות שנקבעו במסגרת פס"ד, לא היו נרחבים, יחד עם זאת, משך השנים, אף זמני שהות אלה לא היתקיימו כלל, ולימים אף הגיעו לכדי נתק מוחלט.

עוד אפנה לעניין זה לדבריו של כבוד השופט ג'יוסי בעמ"ש 47200-12-20 (פורסם במאגרים) שם קבע: " סבור אני, כי אין להיתעלם מן ההשקעה ההורית של המשיבה, שעה שהקטין שוהה במחחצתה באופן תמידי, ודומני, כי לא למותר לציין, שקיימת לכך נפקות בעניינינו הן מן הבחינה הכספית והן מן הבחינה הרגשית". העדר הקשר בין הנתבע לבת מקבל משנה תוקף עת אף לגירסתו, וכפי שעולה מפס"ד שניתנו בעיניינם של הצדדים, משמורתה נקבעה בידיו במסגרת פס"ד מיום 4.3.10.

" וכן ב"כ התובעת גרסה (עמוד 2 שורות 2-20 ): "מה שמרשתי אומרת שלגבי הקוסמטיקה לקטינה יש עור רגיש והיא צריכה מוצרים מותאמים" .

ובהמשך: "אני חושבת שטובתה של הקטינה לדאוג לצרכים הכלכליים שלה בנסיבות האלה." ובהמשך: "חייבת להגיד שזה מקרה חריג ובעקבות הסכם סוגיית מזונות שנחתם בין האם לבין ירדנה, צריך להבחן ע"י בית המשפט ואני חושבת שצריך להוציא את הקטינה מהסכסוך הכלכלי." מכל האמור מקובלת עליי טענת התובעת ולפיה למן המועד בו נקבעו מזונות הקטינה, הוצאותיה ההכרחיות גדלו, בפרט כאשר חיוב המזונות כולל בחובו את הוצאות החינוך.

...

עוד אפנה לעניין זה לדבריו של כבוד השופט ג'יוסי בעמ"ש 47200-12-20 (פורסם במאגרים) שם קבע: " סבור אני, כי אין להתעלם מן ההשקעה ההורית של המשיבה, שעה שהקטין שוהה במחחצתה באופן תמידי, ודומני, כי לא למותר לציין, שקיימת לכך נפקות בענייננו הן מן הבחינה הכספית והן מן הבחינה הרגשית". היעדר הקשר בין הנתבע לבת מקבל משנה תוקף עת אף לגרסתו, וכפי שעולה מפס"ד שניתנו בעניינם של הצדדים, משמורתה נקבעה בידיו במסגרת פס"ד מיום 4.3.10.

ובהמשך: "אני חושבת שטובתה של הקטינה לדאוג לצרכים הכלכליים שלה בנסיבות האלה." ובהמשך: "חייבת להגיד שזה מקרה חריג ובעקבות הסכם סוגיית מזונות שנחתם בין האם לבין ירדנה, צריך להיבחן ע"י בית המשפט ואני חושבת שצריך להוציא את הקטינה מהסכסוך הכלכלי." מכל האמור מקובלת עליי טענת התובעת ולפיה למן המועד בו נקבעו מזונות הקטינה, הוצאותיה ההכרחיות גדלו, בפרט כאשר חיוב המזונות כולל בחובו את הוצאות החינוך.

לעניין זה אפנה לרמ"ש (מרכז) 59188-10-18 י.נ נ' א.נ (פס' 10) (25.10.18) [פורסם במאגרים המשפטיים] שם קבע כבוד ביחס לפסיקת דמי מזונות זמניים בסך 1,800 ₪ כדלקמן: "כך לא מצאתי מקום להתערב בקביעותו של בית המשפט קמא אשר אמד לעת עתה את צרכיו של קטין בשיעור של 1800 ₪. לטעמי מדובר בהערכה זהירה שהיא על הצד הנמוך דווקא. יש לזכור כי קודם להלכת בע"מ 919/15 נהגו בתי המשפט לאמוד צרכיו החודשיים של קטין בשיעור של כ- 1400 ₪ ואלם הערכה זו נגעה אך ורק באשר לצרכיו ההכרחיים ואולם מאז שניתנה הלכת 919/15 אין מקום לחלק בין צרכים הכרחיים לאלו שאינם הכרחיים ויש לאמוד את הצרכים בכללותם." עוד אפנה עמ"ש (ת"א) 32172-11-17 ע.ש. (קטינה) נ' נ.ש, עמ' 11 (10.01.19) [פורסם במאגרים המשפטיים] שם קבעה כבוד השופטת י. שבח שצרכי הקטינים שאינם טעונים הוכחה עומדים על 1,600 - 1,700 ₪ : "לגישתי, אין לדחות עוד את הגדלת הסכום, ועד שייקבע הסכום המשקף את עלות צרכיו של הקטין, בשני הבתים גם יחד, זה שאינו טעון הוכחה, באופן אמפירי ובהתבסס על חוות דעת כלכליות, אין מנוס מהפעלת שיקול הדעת השיפוטי וניסיון החיים, ומהעלאת הסכום, שלא עודכן מזה שנים, לכדי סך של 1600-1700 ₪." יחסי ההכנסות בין הצדדים הינם 86% לנתבע ו- 14% לתובעת.

במקביל, נמשכו ניסיונות גורמי הרווחה להעניק טפול וסיוע להורים, על מנת לשלבם בהליך של גמילה מסמים ואלכוהול ואף קבלת טפול נפשי מתאים, אך הדבר לא צלח, בהיעדר שתוף פעולה מצדם.

עקרי טענות ב"כ היועמ"ש ב"כ היועמ"ש תומך בעמדת המומחית לפיה המשיבים חסרי כל מסוגלות לגדל את הקטינה, תוך סקירת מצבם המורכב, כאשר שניהם לוקים במחלת הסכיזופרניה, צורכים סמים ואלכוהול, ואינם משתפים פעולה עם גורמי הרווחה על מנת לשפר מצבם.

טוענת כי במצב דברים זה נתמלאו דרישות סע' 13 לחוק האימוץ ולכן יש להכריז על הקטינה בת אימוץ כלפי שני הוריה.

(7) ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל היתנהגותו או מצבו, ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו"; ככלל, מדובר בשני תנאים מצטברים, על פני שתי נקודות שונות על ציר הזמן: האחד הוא מצבו הנוכחי של ההורה, היינו האם בהווה אינו מסוגל לדאוג לילד כראוי; והשני הוא מצבו העתידי של ההורה, היינו האם יפתח מסוגלות בעתיד הנראה לעין.

צלע ראשונה: הילדה ביחס ל "גילה של הילדה ונסיבותיה האישיות": ביחס ל "רצון הילדה ורגשותיה לגבי קביעת דרכי התיקשורת והעברת המידע, ככל שניתן לעמוד עליהם בהתאם לגילה ולמידת בגרותה; ביחס ל "השפעת ההחלטה על שלומה הגופני והנפשי של הילדה, לרבות יכולתה להיתקשר באופן מיטבי ככל האפשר עם מאמציה"; וביחס ל "מידת הקשר הקיים בעת האימוץ, בין הילדה להורה או לבן משפחתה", כל אלה יתבררו בצוותא חדא להלן.

האם במצב דברים שכזה אמורים ההורים המאמצים להיתעלם מדברי הילד ולומר לו כי ההורים הביולוגיים אינם יכולים ליפגוש בו ותו לא? או שמא אמורים הם להתייעץ עם איש מיקצוע? הדעת נותנת כי כפי שההורים המאמצים מחוייבים בקבלת הדרכה לגבי הדרך בה יש לספר לילד את סיפור חייו (באופן שישקף את האמת בצורה המותאמת למידת ההבנה של הילד, תוך יצירת נרטיב חיובי לגבי סיפור חייו, חרף נסיבותיו המורכבות), כך עליהם להיוועץ באיש מיקצוע במקרים הנדירים בהם יבקש הילד להכיר את הוריו הביולוגיים.

...

באשר לצלע הראשונה, טובת הילדה: לפי חוות דעת המומחית, הסבתות מסייעות לקטינה בבניית זהותה (עמ' 18 לחוות הדעת): "באשר לקשר עם הסבתות, אני סבורה כי לטווח הארוך המפגשים עם הסבתות חיוביים ויעזרו לילדה בבניית הזהות. עוד התרשמתי כי המפגשים יכולים להוסיף לתחושה כי היא אהובה על ידי הסבתות, כי הן לא שוכחות אותה והן יהיו החוליה המחברת בין ההווה לעבר. עם זאת, סבתא מ' חייבת לקבל הדרכה אינטנסיבית יותר כדי שהמפגשים עם נכדתה יהיו עבור הילדה נעימים יותר ופחות מרוכזים בצרכי הסבתא. על כן אני ממליצה לקיים ביןהילדה לשתי הסבתות שלה שלושה מפגשים בשנה, בליווי ופיקוח, כשאחד מהם יתקיים מדי שנה בסמוך ליום הולדתה" בחקירתה הנגדית הסבירה המומחית (בעמ' 10): "החיבור לסבתות הוא לדעתי חיבור לעבר וכשהילדה תגדל מעט הסבתות יוכלו להגיד שאחת היא אמא של האמא ואחת היא אמא של אבא והם היו חולים ולא יכלו" בהמשך הסבירה כי מדובר בתדירות מינימלי, ואלה דבריה (עמ' 17 לפרוטוקול): "אני חושבת ש- 3 מפגשים זה מספר מינימלי כדי שלידה יהיה זכרון בין מפגש למפגש, אחד יהיה סמוך ליום ההולדת כפי שהצעתי, כדי לכוון את המפגש לעבר, ללידה, שיהיה מקום לדבר על מאיפה היא באה לעולם ושנים, על מנת לשמור על קשר מינימלי ובסיסי שפחות מזה יהיה מאוד קשה לילדה לזכור ממפגש למפגש מיהן הדמויות לכן, זה המינימלי, כל 4 חדשים" בחוות הדעת מציינת המומחית כי הסבתא א' (מצד האב) מכבדת יותר את העדפותיה של הילדה, בעוד הסבתא מ' (מצד האם) אשר כמהה למגע עם הילדה, חוזרת ומבקשת ממנה חיבוק ונשיקה, גם כאשר הילדה אינה מעוניינת בכך.

באשר לצלע השלישית: עמדת ההורים המיועדים לאמץ המומחית העידה בחקירתה הנגדית כי הורי האומנה רואים בחיוב את הקשר עם הסבתות ומבחינתם ניתן לקיים המפגשים בתדירות משמעותית ואלה דבריה (עמ' 11 לפרוטוקול): "התרשמתי שההורים האומנים יתנו לזה מקום כמו שנותנים מקום לסבתות וכשהילדה לובשת בגד שהסבתא הביאה, הם אומרים לילדה שזה בגד של סבתא מ' או סבתא א' והם מכינים אותה למפגש. אני סבורה שכן יוכלו להתמודד ברגישות רבה. הם אפילו אומרים שיכולים לשאת תדירות גבוהה יותר כגון 5,6 מפגשים בשנה ואני סברתי שזה הרבה מדי וגם ניהלתי שיחה איתם על זה". הדברים עולים גם מהודעת העו"ס מיום 22.5.22 (עמ' 2, בפסקה שלפני האחרונה): "כיוון שהמפגש המתואר הינו המפגש שלאחר חג הפסח ומשפחת האומנה שלחה עם (הילדה) מתנות לכל סבתא לכבוד החג. כבר בתחילת הביקור הסבתות התרגשו לקבלן והניחו אותן בצד החדר ויש התפנו אל נכדתן.

סוף דבר, נפסק בזאת כדלקמן: הקטינה היא בת אימוץ כלפי שני הוריה הביולוגיים.

במקביל, נמשכו ניסיונות גורמי הרווחה להעניק טפול וסיוע להורים, על מנת לשלבם בהליך של גמילה מסמים ואלכוהול ואף קבלת טפול נפשי מתאים, אך הדבר לא צלח, בהיעדר שתוף פעולה מצדם.

עקרי טענות ב"כ היועמ"ש ב"כ היועמ"ש תומך בעמדת המומחית לפיה המשיבים חסרי כל מסוגלות לגדל את הקטינה, תוך סקירת מצבם המורכב, כאשר שניהם לוקים במחלת הסכיזופרניה, צורכים סמים ואלכוהול, ואינם משתפים פעולה עם גורמי הרווחה על מנת לשפר מצבם.

טוענת כי במצב דברים זה נתמלאו דרישות סע' 13 לחוק האימוץ ולכן יש להכריז על הקטינה בת אימוץ כלפי שני הוריה.

(7) ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל היתנהגותו או מצבו, ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו"; ככלל, מדובר בשני תנאים מצטברים, על פני שתי נקודות שונות על ציר הזמן: האחד הוא מצבו הנוכחי של ההורה, היינו האם בהווה אינו מסוגל לדאוג לילד כראוי; והשני הוא מצבו העתידי של ההורה, היינו האם יפתח מסוגלות בעתיד הנראה לעין.

צלע ראשונה: הילדה ביחס ל "גילה של הילדה ונסיבותיה האישיות": ביחס ל "רצון הילדה ורגשותיה לגבי קביעת דרכי התיקשורת והעברת המידע, ככל שניתן לעמוד עליהם בהתאם לגילה ולמידת בגרותה; ביחס ל "השפעת ההחלטה על שלומה הגופני והנפשי של הילדה, לרבות יכולתה להיתקשר באופן מיטבי ככל האפשר עם מאמציה"; וביחס ל "מידת הקשר הקיים בעת האימוץ, בין הילדה להורה או לבן משפחתה", כל אלה יתבררו בצוותא חדא להלן.

האם במצב דברים שכזה אמורים ההורים המאמצים להיתעלם מדברי הילד ולומר לו כי ההורים הביולוגיים אינם יכולים ליפגוש בו ותו לא? או שמא אמורים הם להתייעץ עם איש מיקצוע? הדעת נותנת כי כפי שההורים המאמצים מחוייבים בקבלת הדרכה לגבי הדרך בה יש לספר לילד את סיפור חייו (באופן שישקף את האמת בצורה המותאמת למידת ההבנה של הילד, תוך יצירת נרטיב חיובי לגבי סיפור חייו, חרף נסיבותיו המורכבות), כך עליהם להיוועץ באיש מיקצוע במקרים הנדירים בהם יבקש הילד להכיר את הוריו הביולוגיים.

...

באשר לצלע הראשונה, טובת הילדה: לפי חוות דעת המומחית, הסבתות מסייעות לקטינה בבניית זהותה (עמ' 18 לחוות הדעת): "באשר לקשר עם הסבתות, אני סבורה כי לטווח הארוך המפגשים עם הסבתות חיוביים ויעזרו לילדה בבניית הזהות. עוד התרשמתי כי המפגשים יכולים להוסיף לתחושה כי היא אהובה על ידי הסבתות, כי הן לא שוכחות אותה והן יהיו החוליה המחברת בין ההווה לעבר. עם זאת, סבתא מ' חייבת לקבל הדרכה אינטנסיבית יותר כדי שהמפגשים עם נכדתה יהיו עבור הילדה נעימים יותר ופחות מרוכזים בצרכי הסבתא. על כן אני ממליצה לקיים ביןהילדה לשתי הסבתות שלה שלושה מפגשים בשנה, בליווי ופיקוח, כשאחד מהם יתקיים מדי שנה בסמוך ליום הולדתה" בחקירתה הנגדית הסבירה המומחית (בעמ' 10): "החיבור לסבתות הוא לדעתי חיבור לעבר וכשהילדה תגדל מעט הסבתות יוכלו להגיד שאחת היא אמא של האמא ואחת היא אמא של אבא והם היו חולים ולא יכלו" בהמשך הסבירה כי מדובר בתדירות מינימלי, ואלה דבריה (עמ' 17 לפרוטוקול): "אני חושבת ש- 3 מפגשים זה מספר מינימלי כדי שלידה יהיה זכרון בין מפגש למפגש, אחד יהיה סמוך ליום ההולדת כפי שהצעתי, כדי לכוון את המפגש לעבר, ללידה, שיהיה מקום לדבר על מאיפה היא באה לעולם ושנים, על מנת לשמור על קשר מינימלי ובסיסי שפחות מזה יהיה מאוד קשה לילדה לזכור ממפגש למפגש מיהן הדמויות לכן, זה המינימלי, כל 4 חדשים" בחוות הדעת מציינת המומחית כי הסבתא א' (מצד האב) מכבדת יותר את העדפותיה של הילדה, בעוד הסבתא מ' (מצד האם) אשר כמהה למגע עם הילדה, חוזרת ומבקשת ממנה חיבוק ונשיקה, גם כאשר הילדה אינה מעוניינת בכך.

באשר לצלע השלישית: עמדת ההורים המיועדים לאמץ המומחית העידה בחקירתה הנגדית כי הורי האומנה רואים בחיוב את הקשר עם הסבתות ומבחינתם ניתן לקיים המפגשים בתדירות משמעותית ואלה דבריה (עמ' 11 לפרוטוקול): "התרשמתי שההורים האומנים יתנו לזה מקום כמו שנותנים מקום לסבתות וכשהילדה לובשת בגד שהסבתא הביאה, הם אומרים לילדה שזה בגד של סבתא מ' או סבתא א' והם מכינים אותה למפגש. אני סבורה שכן יוכלו להתמודד ברגישות רבה. הם אפילו אומרים שיכולים לשאת תדירות גבוהה יותר כגון 5,6 מפגשים בשנה ואני סברתי שזה הרבה מדי וגם ניהלתי שיחה איתם על זה". הדברים עולים גם מהודעת העו"ס מיום 22.5.22 (עמ' 2, בפסקה שלפני האחרונה): "כיוון שהמפגש המתואר הינו המפגש שלאחר חג הפסח ומשפחת האומנה שלחה עם (הילדה) מתנות לכל סבתא לכבוד החג. כבר בתחילת הביקור הסבתות התרגשו לקבלן והניחו אותן בצד החדר ויש התפנו אל נכדתן.

סוף דבר, נפסק בזאת כדלקמן: הקטינה היא בת אימוץ כלפי שני הוריה הביולוגיים.