חריגת היתר לפיתוח מתכנית המתאר העירוני לדרכים

המבקשים טוענים כי ביום 20.12.17 קיבלו המשיבות 1 ו- 3 מהוועדה המקומית לתיכנון ובניה טבריה היתר לפיתוח, יישור שטח, בניית גדרות וקירות תמך וחנייה, כנגדו הגישו המבקשים ערר לועדת הערר המחוזית מחוז צפון, בטענה כי ההיתר ניתן בנגוד מוחלט לדין ולתכניות החלות על המקרקעין, ללא הליך של הקלה ו/או שימוש חורג כמתחייב בדין, המחייב פירסום והזמנת הציבור להגשת התנגדויות כנגד בקשה שהוראותיה אינו תואמות לתכניות החלות על המקרקעין.

נקבע, כי אין חולק שעל המקרקעין מושא ההיתר חלה תכנית ג/2855 והדיון היתמקד בשאלת היחסיות שבין תכנית זו לבין תכנית המתאר של טבריה ג/18071 המשנה את ייעוד המקרקעין ל"אזור ערוני משולב", זאת בשים לב להוראת היחס המוסדרת בסעיף 1.6.

יתרה מכך, בנגוד מוחלט לטענת המשיבים כי לא נאסר השמוש במקרקעין כחניה, מציינת ועדת הערר לעניין השמוש והאיסור שבדבר, כדלקמן: "למעשה, הבקשה כוללת פיתוח משמעותי של המיגרש, ותיחומו בקירות תומכים גבוהים באופן שיוכל לשמש באופן עצמאי את בעליו הפרטיים למטרות שאינן תואמות את התכנית (שימוש נילווה למגורים) וללא כל ניסיון תאום בין פיתוח מיגרש זה למגרשים הגובלים". (הדגשה הוספה – ש.נ.) מהמצוטט לעיל עולה ברורות, כי הועדה התייחסה גם לעניין השמוש כחניה ומצאה בשימוש שנעשה ובדרך שבה נעשה, דבר שאינו תואם את התכנית.

בעדותו בפניי, ניסה המשיב 2 ללא הצלחה לאחוז את המקל משני קצוותיו, מחד גיסא לטעון כי אין צורך בקבלת היתר לשימוש כחניה, כיוון שמדובר בקרקע פרטית, כשהוראת תכנית המתאר כוללת בחובה שימוש כחניה ולכן אין מקום לבקש היתר או היתר לשימוש חורג לצורך הפעלת חניית רכב, בלא הבחנה בין סוגי הרכב ; ומאידך גיסא להגיש בקשה לאישור חורג לחניית רכבים צבורי ופרטי בקרקע.

...

לא שוכנעתי כי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב או כי יש לדחות אותה מחמת העדר ניקיון כפיים, וטענות המשיבים בעניין בניה או שימוש ללא היתר ע"י המבקשים, במיוחד ביחס לגגון ולהפעלת בית דפוס בעסק (להבדיל מחנות דפוס), נטענו בעלמא ללא ביסוס ראייתי מתאים, ואף אם הן נכונות, מקובלת עלי בשלב זה עדותה של המבקשת 3 ולפיה הגגון נמצא שנים רבות בנכס וכי חנות הדפוס מופעלת בבניין אף היא משך שנים רבות, כפי שתואר על ידה בעדותה בפניי, באופן שאינו מצריך היתר.

סוף דבר 41).

אין בידי לקבל את טענת המשיבים 1-2 כי צו המניעה בו צוין מועד הדיון שנקבע במעמד הצדדים ביום 08.04.18 לא נמסר לידיהם, כיוון שבהודעת מייל מיום 28.03.18 (יומיים לאחר מתן הצו הארעי ולפני מועד הדיון) ששיגר ב"כ המבקשים אל המשיב 2, צוין מפורשות כי יחד עם כתב התביעה הומצא למשרד המשיבה 1 גם בקשה לצו מניעה זמני וצו המניעה הזמני, וככל שצו זה לא נמסר למשיבים 1-2, כטענתם, מצופה היה כי המשיב 2, שהינו עו"ד במקצועו, ידרוש עותק מן הצו, כפי שידע לבקש מב"כ המבקשים עותק מכתב התביעה, שאף הוא לטענתו לא נמסר למשיבים 1-2 ע"י ב"כ המבקשים.

גם ההחלטה לאשר פיתוח מיידי בחלק מהמתחם, בהתבסס כל תכניות מתאר מנדאטוריות אינה חורגת ממתם הסבירות וכפי שיפורט להלן, אין בסיס לטענה כי החלטה זו תימנע מימוש הזכויות בעתיד ביתרת המיתחם.

הקביעה כיצד לממש את הייעוד של פיתוח ערוני בכל מיתחם ומתחם נשארה לתכנית המתאר המקומית ואין ללמוד מהתכנית המחוזית איסור לקבוע בחלקים שונים יעודים התואמים הדרישות הנוספות ובין היתר להקצאת מגרשים לשטחים פתוחים וכדומה.

גם אם מדובר בהקף בנייה רחב ובתכנית שחלה על מרחב גדול, אין בכך די כדי להצדיק דיון, כאשר למעשה המחלוקת האמיתית נוגעת רק לדרך ממושו של שינוי היעוד.

...

גם טענה זו דינה להידחות.

כמובן שעל יו"ר הוועדה המחוזית מוטל הנטל להתכבד ולנמק את שיקוליו להיעתר או לדחות את הבקשה שבפניו.

סוף דבר בשים לב לכל האמור עד כה אני דוחה את טענות העותרים על כל חלקיהן.

לא זו בלבד שהתנהלותה של משיבה 1 לא הייתה אמורה לפתח אצל העותר ציפייה כלשהיא לגבי העתיד, שהרי הוא ידע לכל המאוחר בשנת 2001 את עמדתה העקרונית של משיבה 1 לגבי המצב התיכנוני ונפקויותיו ומעולם ולא נאמר לו שעמדה זו השתנתה, אלא שכלל במשפט המינהלי הוא, שלא כל ציפייה ראויה להגנה.

כך, בע"א 2617/00 מחצבות כינרת נ' הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה (6.12.2001) נדון המשך פעילותה של חב' מחצבות כנרת, אשר פעלה בנגוד לתכנית המתאר העירונית, וניתנו לה לאורך שנים היתרים לשימוש חורג, וזאת על אף שלא עמדה בתנאים מקדימים למתן היתר זה. וכך קבע ביהמ"ש, בין היתר: "יש לזכור כי לרשות המנהלית ישנה סמכות כללית לבטל או לשנות החלטות (סעיף 15 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981). שינוי ההחלטה עשוי להדרש לא אחת, משיקולים שונים (ראה י' זמיר, הסמכות המנהלית (תשנ"ו-1996) בעמ' 982) קל וחומר שבעניינינו, כאשר ההחלטה להעניק היתר פוקעת מאליה בחלוף המועד שהוקצב בהיתר, ונדרשת החלטה חדשה על מנת להתיר את השמוש, יש לרשויות התיכנון שיקול דעת מחודש, בתום ההיתר הקודם, לעניין הענקת היתר חדש." (פסקה 14 לפסק הדין).

משיבה 1 הגיעה למסקנה כי בעיתוי הנוכחי אין בכוונתה לקדם מטעמה יוזמה מסוג זה. ב"כ המשיבות הוסיפה, שאין מניעה שהעותר יזום מטעמו תוכנית לשינוי הייעוד ויגישה לאישור הרשויות בדרכים החוקיות המקובלות.

...

משיבה 1 הגיעה למסקנה כי בעיתוי הנוכחי אין בכוונתה לקדם מטעמה יוזמה מסוג זה. ב"כ המשיבות הוסיפה, שאין מניעה שהעותר יזום מטעמו תוכנית לשינוי הייעוד ויגישה לאישור הרשויות בדרכים החוקיות המקובלות.

סיכומו של דבר, לאור כל האמור לעיל, דינה של העתירה להידחות –וכך אני מורה.

העותר ישלם הוצאות המשיבות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪.

תכנית המתאר ירושלים 2000 קובעת, בין היתר, עקרונות תיכנוניים לפיתוח עתודות מגורים ותעסוקה בהתבסס על השטחים הערוניים הפתוחים.

עוד טוענים המשיבים, שההסתמכות על התכנית כמסמך מדיניות אינה מונעת מימושן של תכניות תקפות והוצאת היתרי בניה או הגשת בקשות להקלות ושימושים חורגים מכוח תכניות תקפות.

מקובלת עליי איפוא עמדת המשיבים, שדרך המלך היא בתקיפה נקודתית של המדיניות במקרים שבהם ישנה טענה לפגיעה בבעלי עניין שהגישו תכנית, שנדחתה על סמך המדיניות הנסמכת על תכנית המתאר.

...

טענות המשיבים לטענת המשיבים, דין העתירה להידחות על הסף וזאת מהסיבה שמדובר בעתירה כללית וכוללנית.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בחומר שלפניי ונתתי את דעתי לטענות הצדדים, מסקנתי היא שדין העתירה להידחות על הסף.

מקובלת עליי אפוא עמדת המשיבים, שדרך המלך היא בתקיפה נקודתית של המדיניות במקרים שבהם ישנה טענה לפגיעה בבעלי עניין שהגישו תכנית, שנדחתה על סמך המדיניות הנסמכת על תכנית המתאר.

מכל הטעמים שלעיל העתירה נדחית על הסף.

עיקר טענות התובעים ביום 28.12.17 קיבלה הנתבעת 1 מהוועדה המקומית היתר לפיתוח, יישור שטח, בניית גדרות, קירות תמך וחנייה, כנגדו הגישו התובעים ערר לועדת הערר המחוזית מחוז צפון, בטענה כי ההיתר ניתן בנגוד מוחלט לדין ולתכניות החלות על המקרקעין, ללא הליך של הקלה ו/או שימוש חורג כמתחייב בדין, המחייב פירסום והזמנת הציבור להגשת התנגדויות, כנגד בקשה שהוראותיה אינו תואמות לתכניות החלות על המקרקעין.

נקבע שם, כי אין חולק שעל המקרקעין חלה תכנית ג/2855, והדיון היתמקד בשאלת היחסיות שבין התכנית הנ"ל לבין תכנית המתאר של טבריה ג/18071, המשנה את ייעוד המקרקעין ל"אזור ערוני משולב", זאת בשים לב להוראת היחס המוסדרת בסעיף 1.6 לתכנית.

בחקירתו הנגדית נישאל התובע 2 לפשר הסעד הכספי הנתבע בסך של 500,000 ₪ והוא השיב: "הנזק הזה נקבע כתוצאה מהעבודות שבוצעו שם, מההתעסקות של כל האחים, נסיעות השעות הרבות בחיפוש חומר, רדיפה אחר הרשויות, עוגמת נפש שנגרמת לאנשים, זה הנזק שנקבע וזה מעט לעומת מה שהושקע, במיוחד שאם מר בטאן ועיריית טבריה היו הולכים במסלול מסודר, לא היינו נכנסים לכל התהליך הזה". הוא הוסיף והעיד כי "הגשנו היתנגדות. אבל השאלה מתי היה ההליך המסודר. יש לנו זכות כאזרח, אבל אם זה היה מסלול מסודר שהיינו מקבלים מכתבים, הייתה ועדה והיינו מביעים את דעתו בצורה מסודרת, לא היינו מגיעים לפה". עוד הוא נישאל בחקירה נגדית לגבי הסעדים שנזנחו לאחר קבלת החלטת וועדת הערר השנייה, והוא ענה: "לשיטתי השתנה דבר אחד, שאותו שימוש שקיבלתם הוא כתוצאה מהתהליך שנוצר, הוא לא היה בתחילת דרך. ביום הראשון מה שקבלת זה לבנות קיר, אני לא יודע אם בנית אותו לפי היתר, בניתם קיר וביצעם חפירה, אבל לא ביקשתם את השימושים ואת השמוש קיבלת רק כתוצאה מההליך הזה שנעשה, אחרת הם היית ניכנס לתהליך הזה בתחילת הדרך ונותן לנו אפשרות להביע את דעתנו בועדה, לא בטוח שהיית מקבל את זה. יצרת מצב קיים ואז קיבלת את התהליך הזה כתוצאה מהתהליך בבית המשפט ובועדות הערר [...] מדוע ועדת הערר הגיעה לשם? כתוצאה מהתהליך שהתחלנו בו" (עדות התובע 2 בעמ' 61 לפרוטוקול).

יחד עם זאת, יש לועדה המקומית, מתוקף תפקידיה וסמכויותיה כמוסד תיכנון וכמי שמוסמכת לאשר הקלות ושימושים חורגים, מיומנויות ויכולות טובות יותר לפרש הוראות בעייתיות בתכניות מתאר, לצורך הכרעה בשאלת התאמתה של הבקשה להיתר המונחת בפניה לתכנית הרלוואנטית (ראו והשוו: עע"מ 7926/06 אדרי-אל ישראל בע"מ נ' הועדה המקומית לתיכנון ובניה גליל עליון (24.06.09)).

...

התוצאה אני מורה על קבלת התביעה העיקרית חלקית, ומחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובעים, יחד ולחוד, סך של 60,000 ₪.

כמו כן, הנני מורה על דחיית התביעה נגד הנתבע 2, ללא צו להוצאות.

אני מקבלת את ההודעה לצד שלישי באופן חלקי, ומחייבת את הצד השלישי לשפות את המודיעה הנתבעת 1 בשיעור של 60% מסך התשלום שבו היא חויבה במסגרת התביעה העיקרית, לרבות הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד שנפסקו לעיל לטובת התובעים.